מאז אסון 7 באוקטובר כמעט לא קורה שאני שומע ריאיון עם מומחה – כלומר אדם שיש לו את כל הקבלות כדי שהדעה שלו תיחשב למוסמכת – בלי לפהק. במקרה הטוב הוא אומר דברים שגם אני יודע, כגון שמשטר האייתוללות יכול ליפול אבל יכול גם לא ליפול. במקרה הפחות טוב הוא מנסה לשווק איזו הערכת מצב של איפכא מסתברא שבסוף מתבררת גם כאיפכא מהמציאות. הדוגמאות לכך הן כל כך רבות וידועות לכולנו, שאין כאן צורך להרחיב. מצב זה, שבו האזרחים מבינים שאינם יכולים לסמוך יותר על מומחים, משאיר כל אחד ואחד מאיתנו לבד עם השכל הישר שלו. זה לא רע. חזרנו למשבצת הראשונה, לשורשים הטובים של ההומו ספיאנס, האדם החושב. עם זאת, זו כאמור רק המשבצת הראשונה. ממנה צריך להתקדם הלאה, אבל איך ולאן?
לאחרונה שמעתי ברדיו ריאיון עם בחור בשם חיים אייזנברג, חבר בתנועה בשם "עלינו – דור הנכדים", שפתח לי על הבוקר את הצ'אקרות. הייתה לו אמירה, ליתר דיוק הבחנה, שריתקה אותי. אייזנברג הציג תפיסה המבחינה בין קיצוניות לרדיקליות. אנסח זאת לפי הבנתי ובמילים שלי: קיצוניות היא בעיקר תכונה נפשית של אדם שנמשך לקצוות מסיבות פסיכולוגיות. רדיקליות לעומת זאת פירושה טיפול שורש. זה גם נכון מילולית: שורש בלטינית הוא Radix, והביטוי רדיקלי נגזר משם. הכרעה או החלטה רדיקלית פירושה ליזום טיפול שורש ולצאת לדרך חדשה במצבים שבהם ההישארות באזור הנוחות הטוב והמוכר עלולה להביא לדעיכה ולאבדון. אביא כמה דוגמאות מחיי עמנו: התפיסה המונותאיסטית של אברהם אבינו היא תפיסה רדיקלית אבל לא תפיסה קיצונית, וכן אם יורשה לי לדלג אלפי שנים לעידן החדש, הקמת התנועה הציונית מהווה שינוי רדיקלי. הרצל לא היה קיצוני, הוא היה רדיקלי. ובחזרה לתקופתנו. אפשר לומר ש־7 באוקטובר שימש זרז שממחיש את הצורך בפתרונות רדיקליים בכמה וכמה תחומים שבהם נרדמנו באזור הנוחות.
נכנסתי לאתר של תנועת 'עלינו', וגם דיברתי עם אחד ממייסדי התנועה. מדובר בחבר'ה צעירים וחכמים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, מלאי אנרגיה חיובית. המסר שלהם הוא, כאמור, שישנן סוגיות בחברה הישראלית שמצריכות פתרון רדיקלי. מאמירה זו נגזרת לטענתם תובנה נוספת, שגם ממנה השתכנעתי: התפיסה שעלינו להתאחד סביב 80 האחוזים שעליהם יש הסכמה רחבה, ולא להבליט את אותם 20 האחוזים שבהם אין הסכמה, היא פשוט לא נכונה ואף מזיקה. אדרבה, אליבא דתנועת 'עלינו' צריך לטפל דווקא ב־20 האחוזים הכואבים, המדממים, ולשכנע את הרוב שלא אוהב פתרונות רדיקליים בנחיצותם.
אבקש להדגים את הנאמר עד כה באמצעות שתי סוגיות שבהן אני עוסק זה שנים ובאופן אינטנסיבי עוד יותר מאז 7 באוקטובר: סוגיית ערביי ישראל וסוגיית המגזר החרדי. הגישה לשתי סוגיות אלה התבססה במשך עשרות שנים על שקר, ולשקר כידוע בסופו של דבר אין רגליים. ואנחנו בדיוק בנקודה קריטית זו, ב"סופו של דבר". למען הסר ספק, הדוגמאות הן שלי ואינן קשורות לתנועת 'עלינו'.
ערביי ישראל נעים בין התנגדות לקיום המדינה לבין סוג של קבלת הסטטוס־קוו, בשל הנוחות לחיות במדינה מתוקנת עם מערכת בריאות טובה, ביטוח לאומי וכדומה. את המצב הזה הכלנו ואף טיפחנו, גם לאחר שהוא התפוצץ לנו בפנים פעמיים: באירועי אוקטובר 2000 ובמהומות 2021. עכשיו הגיע הזמן לשנות את המציאות מהשורש, כלומר באופן רדיקלי. המדינה צריכה לדרוש מכל אזרחיה, ובכלל זה אזרחיה הערבים, אזרחות טובה. במדינת ישראל אזרחות טובה פירושה הכרה מלאה באופיה היהודי של מדינת ישראל. פירוש הדבר הוא שאזרחי ישראל הערבים יקבלו את מלוא הזכויות האינדיבידואליות, ואפס זכויות לאומיות. במילים אחרות: לערבי ישראלי המגדיר את עצמו פלשתיני – הגדרה שמשמעותה האמיתית, שאסור להתעלם ממנה, היא שלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית – אין מה לחפש כאן. אין שום סיבה לכך שיועצו הרשמי של ערפאת – ואנחנו יודעים מה ערפאת רצה – יורשה לשבת בכנסת. לנבחרי הציבור שלנו, שנאלצו לראות כיצד בית המשפט העליון מרוקן את חוק הלאום מתוכנו, מחכה בנושא זה מלאכה רבה.
בדומה לכך, בקצה אחר של החברה הישראלית יש להתייחס למעמדם של החרדים במדינת ישראל. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. על כל חרדי להחליט לאן פניו: אם הוא רוצה להיות אזרח שווה זכויות וחובות במדינת ישראל הציונית, או אם הוא רוצה, מסיבות ידועות ומבחינתו אולי אף מוצדקות, להסתגר בגטו (אני בעד לאפשר את זה ולא לאיים בבית סוהר). במקרה השני הוא צריך לקבל מעמד שפוטר אותו מחלק מהחובות, כגון שירות צבאי, אך גם מחלק מהזכויות, בעיקר זכויות־יתר כספיות ועוד. גם בנידון זה אין כאן מקום להרחיב. נכתב על כך רבות, בין השאר גם על גבי דפי עיתון זה.
הכיוונים המוצעים בשתי הסוגיות אינם קיצוניים, הם רדיקליים ונחוצים. עובדה היא שבנושא גיוס החרדים למשל לא שומעים בדרך כלל שזה לא נכון, אלא רק שזה לא ריאלי, שהמציאות הפוליטית לא מאפשרת, שמדובר בתהליך וכן הלאה. בשתי סוגיות אלה אומנם אין הסכמה רחבה של 80 אחוז, אך הן מצריכות שינוי רדיקלי. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לתמוך בכוחות פוליטיים שמוכנים להתמסר לשינוי זה, שהוא נחוץ כל כך.
