באמצע שנות ה־70 היה אשר קורלק פעיל נמרץ של גוש אמונים. באותם ימים הוא התגורר יחד עם רעייתו רבקה בגבעתיים, אך התפלל מדי שבת במניין של סניף בני עקיבא רמת גן, לצידם של אמנון ודניאלה וייס, פרופ' הלל וייס, כלילה הר נוי, ניסן סלומינסקי ואחרים, כשבאוויר מפעמת קריאתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל: "איפה שכם שלנו?!". חלק מהחברים נמנו על גרעין אלון מורה ואילו השאר נמנו על גרעין מערב השומרון, שלימים הקים את היישוב אלקנה. "אנחנו היינו יותר ריאליים", הוא מחייך. "חברי גרעין אלון מורה מבחינתנו היו 'המשוגעים'. רצינו משהו ריאלי יותר, ועבדנו על גרעין מערב השומרון".
הוא לא דמיין שבתוך תקופה קצרה ימצא את עצמו עובר לגרעין אלון מורה, משתקע בשטח ואף הופך להיות הצלם הרשמי של גוש אמונים שינציח את ההיסטוריה לדורות. "לצד פעילות הגרעין שלנו, היינו שותפים בפעילות הכללית של גוש אמונים. השתתפתי ברוב העליות כאיש גוש אמונים בתור חבר צוות הלוגיסטיקה", הוא משחזר בשיחה עם 'בשבע'. "אחרי העלייה השמינית לסבסטיה, שהסתיימה בפשרת קדום, קיפלנו את הציוד. אברהם מינץ ראה שאני עובד טוב, והציע לי: 'למה שלא תישאר איתנו?'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? נשאל את אשתי'. שאלתי אותה והיא אכן הסכימה. יצא שהיינו המשפחה ה־15 בקדום, השתלבנו עוד הרבה לפני חברי גרעין מקוריים".
מתנחלים ב'ניו יורק טיימס' ו'דר שפיגל'
יום אחד קיבל קורלק שיחת טלפון מצביקה סלונים, דובר ומזכיר גוש אמונים: "אני נמצא בארצות הברית וצריך בדחיפות תמונות. תוכל לשלוח לי?" הוא ביקש. לפרנסתו עבד קורלק כמהנדס מכונות במפעל של אביו, אבל מכיוון שהחזיק באמתחתו מצלמה איכותית שהביאה לו חותנתו כמתנה מהולנד, הקפיד לתעד בה את הפעילות של גוש אמונים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התבקש לשתף מפירות צילומיו, ועוד במשלוח אקספרס לארצות הברית בעידן הטרום־דיגיטלי, שבו הצילום התבצע באמצעות פילמים.
דרך חברים משותפים הגיע לדני הדני, הבעלים של סוכנות הצילום IPPA – Israel Press Photo Agency. "בתוך שעה הוא פיתח את התמונות, ואז אמר לי: אני רואה שאתה מצלם טוב, בוא נעבוד יחד. הוא הבין שאני נמצא במרכז העניינים של גוש אמונים, שהיו חדשות חמות באותם ימים. למרות שעבדתי במפעל המתכת של אבא, הסכמתי והתחלתי להעביר לו חומרים. זה לא היה בתשלום. לא היה לי זמן לעשות התחשבנויות, סמכתי עליו. הוא נתן לי את הפילמים לצילום, זה היה האוצר הכי גדול. בסופו של דבר, הוא לימד אותי את המקצוע, איך לצלם ומה לצלם. הייתי תלמיד טוב. הרבה מהתמונות שצילמתי והעברתי לו נכנסו לתקשורת".
אחרי שהשלב הראשון צלח והתמונות היו בידיו, עבר קורלק לשלב השני: שליחת התמונות לארצות הברית. באותם ימים אבשלום קור הגיע מדי פעם לסייע בשמירות באלון מורה-קדום והפך לחבר קרוב. "שיתפתי אותו במשימה והוא הציע להיעזר באביו, שלמה קור, שהיה בתפקיד בכיר בעיתון 'מעריב' ואחראי על שליחת העיתונים לארצות הברית. בכל יום חמישי בלילה יצאה מנתב"ג טיסה שהגיעה לניו יורק ביום שישי בבוקר, יחד עם העיתונים 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', שהיו מגיעים ליהודי ניו יורק לפני שבת. בחבילת העיתונים הזאת שלחתי את מעטפת הצילומים לצביקה סלונים, והם אכן הגיעו ליעדם".
קורלק התחיל לצלם כתחביב, ועם הזמן והביקוש הפך את הצילום לשליחות. "זו הייתה בשבילי הזדמנות", הוא נזכר. "מישהו מימן לי את זה. תמונות שצילמתי התפרסמו ב'ניו יורק טיימס', ב'דר שפיגל' וב'ג'רוזלם פוסט'. דני הדני סמך עליי עד כדי כך שהרבה פעמים היה נותן לי לכתוב את הטקסטים. פתאום נהייתי גם חצי עיתונאי".
לצד המגורים בקדום, המשיך להיות שותף בפן הלוגיסטי של פעילות גוש אמונים. פשרת קדום בשלהי שנת 1976, בין גרעין אלון מורה לממשלת רבין ופרס, קבעה שהממשלה נותנת רשות לגרעין אלון מורה להתיישב במחנה קדום באמצעות 30 קרוואנים, שיהיו המחנה הזמני של גרעין אלון מורה. עם הזמן הממשלה הייתה אמורה לדון ולקבוע היכן יהיה מקום הקבע של גרעין אלון מורה.
"אחרי המהפך בשנת 1977, שבו הימין עלה לשלטון, על אף הציפיות – ראינו שהדברים מתמהמהים. יום אחד פנו חברי הגרעין לממשלה ואמרו: אנחנו רוצים את מקום הקבע של הגרעין, קרוב לשכם. התחלנו להפעיל לחצים ואיתרנו אדמות מדינה ברוג'יב – בדרך לאיתמר. העלייה הראשונה הייתה בלילה. העלינו חלקי צריף שסחבנו עם טנדר, לפנות בוקר הקמנו את הצריף והתפללנו. עזר ויצמן היה אז שר הביטחון, תוך כדי המשא ומתן עם מצרים, וזה הפריע לו. בתוך יום סילקו אותנו ופירקו את הצריף. ביום שישי עלינו עוד פעם, ואז בא אלוף משנה יוסף לונץ, מושל שכם, בהוראת עזר ויצמן, הביא שניים־שלושה מסוקים גדולים ופינה אותנו. בשבת היינו בתל נוף. הוא לא רצה לקחת שום סיכון".
אחרי כמה חודשים, כשהעניינים לא התקדמו, הוחלט לשנות אסטרטגיה. "יצאנו בשיירה גלויה באור יום בדרך לאלון מורה, וכשמחסום צבאי עצר אותנו בסמוך לכפר ג'ית, פשוט התנחלנו שם", הוא משחזר. "פתחנו שם בית ספר שטח. כשהתחיל לרדת גשם, מוכתר הכפר נידב לנו את המבנה הסמוך לכביש. אחרי שבוע־שבועיים אריק שרון וזבולון המר ביקשו שנתפנה מהמקום והבטיחו: ננסה לאשר לכם את הקמת היישוב ברוג'יב. אחרי כמה ימים חזרו אלינו עם בשורה: הרמטכ"ל רפול קבע שהשטח ברוג'יב נדרש לצורכי ביטחון, ובהתאם לכך יש לגרעין רשות לעלות".
קיומו של האישור לעלות לרוג'יב נשמר בסוד מחשש שבג"ץ יתקע את המהלך. קורלק, שצבר כבר ניסיון רב בלוגיסטיקה, הגה רעיון מבריק כיצד להעלות למקום את הציוד להקמת היישוב במהירות, עוד לפני פריצת הדרך שעלולה לעורר סערה. "היה לנו אישור לעלות, אבל לא היה לנו איך לעלות לשם. הכול היה סלעים וטרשים. רצינו להביא את הציוד שלנו: אוהלים, גדרות, סנדות, וכל מה שצריך להתנחלות. אמרתי לבני קצובר שיש לי קשר עם חברת כים אוויר, שיש להם מסוקים אזרחיים, אז ננסה להיעזר בהם. הוא נתן לי אור ירוק. בדקתי מחירים ויחסית זה לא היה יקר. נפגשתי עם הטייס הראשי של כים אוויר בשדה התעופה בהרצליה וסיפרתי לו את הסיפור. הוא ביקש לוודא שיש לנו את האישורים הנדרשים וחיברתי אותו טלפונית עם תת־אלוף במילואים אורי בראון, שהיה עוזרו של אריק שרון. הם דיברו שתיים־שלוש דקות, ופתאום גילו שהם חברים מהצבא".
הסיכום היה שלמחרת בבוקר יחל מבצע העלאת הציוד לנקודת ההתיישבות החדשה. "המנחת היה במטווחים, מאחורי בה"ד 3 – קרוב מאוד לרוג'יב. התבקשנו להכין את הציוד בחבילות שקולות של 750 קילוגרמים. הבאתי מד משקל, ארגנתי את הכול", הוא מספר. בבוקר המסוק התחיל לעשות נגלות. לקראת הצהריים, כשרוב הציוד כבר היה בשטח, עם מבנה ואוהלים, אריק שרון "המקורי" מדגיש קורלק, "הגיע בג'יפ והייתה שמחה גדולה. יצא שאני יזמתי וביצעתי את כל העלייה במסוק, וכמובן צילמתי באופן בלעדי את המאורע יוצא הדופן. עוד באותו יום נסעתי לדן הדני בתל אביב. הוא פיתח מיד את הסרטים, ושלח במונית שלוש תמונות גדולות לטלוויזיה הישראלית".
"לחיים" בלילה הראשון בעפרה
לאורך השנים ליווה קורלק הקמת יישובים רבים ביהודה ושומרון, הן בפן הלוגיסטי והן בפן התיעודי. בעזרת המצלמה שבאמתחתו הוא קיבץ ארכיון נדיר של תיעוד ראשית ההתיישבות בשומרון בכלל וקדומים בפרט. "תיעדתי את הימים הראשונים ביישוב קדומים, וביישובים נוספים שקמו: שילה, עפרה, שא־נור, הר ברכה, יצהר ועוד, כמו גם מאבקים, הפגנות, צעדות, טקסים, פריצות דרך וחתירה מתמדת להמשך ההתיישבות בכל השומרון, ובמיוחד בגב ההר, סמוך לשכם", הוא מציין. "מכיוון שהתמקדתי בעיקר בלוגיסטיקה ולא בפוליטיקה, זה מה שאיפשר לי להתפנות ולצלם את העשייה שסביבי. כשחלפו השנים העסק כבר היה יותר רגוע ולא היו מלחמות גדולות, לאט לאט צילמתי פחות", הוא מסביר.
סיפור מרתק נוסף נסוב על השותפות שלו בהקמת היישוב עפרה. היה זה עשרה חודשים לפני שעלה להתיישבות באלון מורה-קדום ועדיין התגורר ברמת גן. "ישבנו באמצע השבוע בביתה של דניאלה וייס ברמת גן, כשפתאום חנן פורת נכנס בסערה. 'חבר'ה, אני בא עכשיו מהקריה בתל אביב, וקיבלתי אישור משמעון פרס לקבוצת העובדים שעבדה בגידור של הבסיס הצבאי בהר בעל חצור לישון שם בלילה במחנה הירדני הנטוש, ליד הכפר עין יברוד. צריך לבשר להם את הבשורה'. אמרתי לו: 'חנן, אני רואה שאתה עייף, מעכשיו אני אהיה הנהג שלך'. יצאנו בשעה מאוחרת דרך ביתוניה, רמאללה, אל־בירה, כפר ביתין, עין יברוד, והגענו. היו שם חמישה חבר'ה. אמנון וייס נתן לי בקבוק קוניאק, ושתינו לחיים. כך הייתי בלילה הראשון של גרעין עפרה בבנימין".
ביום שישי בבוקר קיבל טלפון נוסף מחנן פורת: "'יש לנו אוהד בשם ירח רום, בעל עסק גדול של גנרטורים. הוא תורם גנרטור לעפרה. תארגן משאית עם מנוף לקחת את זה מחולון לעפרה'. הלכתי לשכן בעל מוסך משאיות, שאלתי אותו אם הוא מכיר חברת משאיות שמוכנה עכשיו לנסוע איתי להוביל משהו ליד רמאללה. הוא ענה שיש חברה של חבר'ה 'משוגעים', האחים בן יהודה בפרדס כץ. 'אם הם יסכימו, יש לך מזל'. הרמתי אליהם טלפון, והם אמרו: 'בסדר, אין בעיה, תבוא בעוד חצי שעה לאזור התעשייה חולון'. נסענו ולקחנו את הגנרטור והורדנו אותו בעפרה. חזרתי הביתה עם הלשון בחוץ רגע לפני כניסת השבת".
במשך שנים רבות נחבא קורלק אל הכלים. השותפות שלו במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נותרה מאחורי הקלעים, ולו בשל העובדה שהוא היה זה שהחזיק במצלמה ועסק בתיעוד האירועים ההיסטוריים. התמונה היחידה המוכרת לציבור שבה הופיע בעצמו הייתה כאשר הרים על כתפיו את חנן פורת בתמונה המפורסמת שלו לצד הרב משה לוינגר בריקודי השמחה בסבסטיה.
קרוב ל־40 שנה המתינו התמונות בארכיון שלו, עד שהיישוב קדומים התכונן לחגיגת ארבעה עשורים להקמתו. מטבע הדברים, אחת הפניות הראשונות לקבלת חומרים היסטוריים הייתה אליו. "מכיוון שכל התמונות השתמרו אצלי בצורה פיזית, היה צריך לעשות סדר ולסרוק אותן", הוא מתאר. "אחרי כמה שנים לקחתי קלסרים עם דפי קונטקט של צילומים קטנים והבאתי אותם לספרייה הלאומית. הראיתי אותם לד"ר חזי עמיאור, חוקר היסטוריה יהודית מודרנית, והוא אמר לי: 'יש לך אוצר. בכל ההתיישבות של הציונות הדתית – קיבוצים, מושבים – אף אחד לא עשה משהו שדומה למה שאתה עשית'. הוא בא אליי הביתה, הראיתי לו את הפילמים ואת הקלסרים והוא אמר: 'אנחנו לא יכולים לקבל את זה ככה, צריך לסדר את זה'. הוא הביא לי תוכנה שלהם והסביר לי כיצד ובאיזה פורמט לסדר את התמונות. הייתי צריך לעבור על כל הסרטים ולסדר: מי, מה, מתי, איפה, איזה אירוע, מי האורחים, מי מופיע בתמונות, ובעצם לשחזר את הכול".
לפני כשנה סיים את עבודת הנמלים של סידור ותיוק ארכיון ההתיישבות המפואר, והגיש אותו לספרייה לאומית שהעלתה אותו לרשת. אחרי שעלה הארכיון, החליט קורלק להגשים חלום ישן: לקחת מבחר צילומים ואת הסיפורים מאחוריהם ולהפוך אותם לספר אלבומי שנקרא 'העפלנו, אל גב ההר העפלנו' – כמאמר השיר של לוין קיפניס. הספר החדש, שצפוי לראות אור בקרוב, מביא את הצילומים והסיפורים מראשית ימי ההתיישבות בשומרון מזווית אישית ואוהבת. "פרט לכך שזה סיפור החיים שלי, זה הסיפור של כל ההתיישבות: מה עשינו ב־20 השנים הראשונות, שהתחילו לפני 50 שנה. זה התיעוד היחיד. הדור השני בקושי יודעים מה עשינו. הספר הזה מספר מה עשינו, בצורה ממלכתית ואמיתית, בלי קונצים".
בין השאר הספר מביא את הסיפורים על הקשרים של המתיישבים עם הערבים. "ביקרנו אותם במסגרת הטיולים הקבועים שהיינו מקיימים באופן קבוע בימי שישי בבוקר. היה לנו בחור אחד, משה ורמן, שלאבא שלו היה מכון תערובת והיו לו קליינטים בשכם. באחת הפעמים נסענו לבקר אותו בקסבה של שכם, ושם צילמתי תמונה של פיתות עם לבנה שהכין לנו. אחרי הרצח של עפרה מוזס הי"ד ליד אלפי מנשה, באו כל ראשי הכפרים ועשו סולחה", הוא מתאר את המציאות באותם ימים.
"הספר הזה מתאים לכל מי שרוצה לדעת את האמת, לכן גם צילמתי הפגנות של 'שלום עכשיו'. צילמתי הכול בצורה מקצועית, עיתונאית. לא הסתרתי כלום, הראיתי את הכול, וזאת התמונה האמיתית של ההיסטוריה".
כריכת אלבום התמונות של אשר קורלק 'העפלנו, אל גב ההר העפלנו'. ללא קרדיט צילום
***
