לנו זה לא יקרה?
שאלתי את עצמי אם מה שקרה לקיבוצניקים עלול לקרות לבני הציונות הדתית. בתחילת הדרך הם הובילו את המערכה הצבאית ושירתו בקרבי ביחס הפוך לחלקם באוכלוסייה, ועכשיו הניחו את כל זה והוחלפו בבני הציונות הדתית. האם ייתכן שתהליך דומה יקרה גם לנו?
אני יכול לשמוע את התשובה האוטומטית על כך שזה בדיוק ההבדל בין אידאולוגיה אנושית בת־חלוף של ציונות חילונית, לאידאולוגיה נצחית שנשענת על אדני התורה. באינסטינקט ראשוני אני מזדהה עם זה. אני מניח שבאיזה שהוא שלב התחלף רעיון השיתוף והכלל שקודם לפרט ברעיונות אינדיבידואליים ושיח על הפרטה, וכמו שקרה לרבים בשמאל הישראלי, הרעיון הלאומי נעשה קוסם פחות, וכשמעמידים את ההישגים האישיים לפני החזון הציבורי – בסוף ממעטים לשרת ובוודאי להקריב. אני מניח שגם התחושה של הקיבוצניקים ההם בשלב מסוים, שהם בשפה של הימים ההם ה׳פראיירים׳ של החברה כולה, תחושה שלא מעט מבני הציונות הדתית מרגישים היום, עדיין לא תשבור אותנו, כי אנחנו מתחנכים על זה שזו לא ׳פראייריות׳, זו שליחות, זו זכות.
אלא שברגע שניסחתי את המשפט הזה, שהתחיל במילים ״כי אנחנו מתחנכים על זה…״, כל הביטחון שלי שנמשיך לעמוד איתן במשימות, ירד פלאים. מדוע? מפני שאנחנו כבר לא ממש מייצרים מחנכים.
רוב בוגרי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות הולכים ללמוד הנדסה, משפטים, חשבונאות, ומעטים שבמעטים הולכים ללמוד חינוך. בדור הקודם כמעט לא היה מי שמסיים לימודים בישיבת הסדר בלי תואר מסוים בחינוך, אבל נראה שהמצב השתנה. שלא תבינו לא נכון, אני חושב שזה נפלא שאנשים בני תורה יעסקו בכל המקצועות, אבל באותה נשימה אני חושב שכל המקצועות עוסקים בכלים, ואילו חינוך הוא עיסוק באורות שבתוך הכלים. ובמילים פרקטיות יותר, מי שרואה בחינוך הציוני־דתי חינוך ראוי, צריך להיות מודאג מאוד מן העובדה שפחות ופחות מבניו הולכים לשדה החינוך. בלי מחנכים ראויים המפעל הזה פשוט לא ימשיך, ככה זה.
ר"מים חרדים בישיבות תיכוניות
אמר לי אדם שמצוי במערכת שאם המגמה תימשך כפי שהיא, ברבים מבתי הספר הממלכתיים ילמדו מורים ומחנכים מהמגזר הערבי, וברבים מבתי הספר של הציונות הדתית יחנכו מורים מהמגזר החרדי. אל תצפו מילד שיתחנך אצל מחנכים ערבים להתלהב יותר מדי מהרעיון של מדינה יהודית, במקרה הטוב הוא יתלהב מהדמוקרטית, ולהבדיל אל תצפו מבן הציונות הדתית לשאת את השליחות הזאת אם דמות ההשראה שלו בכיתה תהיה ר״מ מישיבה חרדית.
רגע לפני שאני מעורר עליי את הקוראים הרבים מקרב הציבור החרדי (אני מגלה כמה אתם רבים, כל אימת שאני מעז לומר כאן רבע ביקורת על דרכיכם…), אבהיר: מכבד את הדרך שלכם, אף שאינני מסכים עם חלקים ממנה. ועם זאת, כפי שאתם לא מאפשרים למי מבני הציונות הדתית ללמד במוסדות שלכם, תבינו שגם אני לא רוצה שבניי יתחנכו אצלכם. פשוט מאוד. אבל אצלי זה גם זיכרון נעורים חזק מאוד – אני למדתי בישיבה תיכונית כשרבים מהר״מים היו חרדים. בכל לבושם, דיבוריהם ומעשיהם הייתה הבעה אחת: אנחנו הנכון ואתם הטעות. אני אישית נשלחתי מהישיבה התיכונית שלמדתי בה בתחילת הדרך לישיבת אופקים, כביכול ל״שבוע התחזקות״, שנועד להשיב את נפשי התועה אל חיקה הנכון של היהדות החרדית.
הדבר האחרון שאני מאחל לנוער המדהים של הציונות הדתית הוא לחזור לימים ההם, שמי שמחנך אותם רואה בהם קלקול שצריך לתקן, ואין לו דבר עם מערכת הערכים המופלאה של תורת הציונות הדתית. התוצאה הייתה שרבים נהיו חרדים ורבים אחרים נהיו חילונים. אלה שרצו להידמות למודל הנכון לבשו חליפה שחורה, ואלה שנפשם נבהלה מאוד הורידו את הכיפה, מפני שאף אחד לא ידע להסביר להם איזו פנינה מונחת להם על הראש. רק מי שהגיע למכינות קדם־צבאיות, שאז היו בראשית דרכן, לישיבות הסדר או לישיבות ציוניות גבוהות, פגש פתאום את עצמו, את חלקו בתורה.
רק בדור הזה, שבו רבים מבוגרי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות ראו בחינוך שליחות, צמח דור החניכים מלא העוצמה והרוח שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות. אבל התהליך הזה של מחנכים ראויים, כאמור, נסוג מאוד, ואותי זה מטריד קיומית.
סולם ערכים
בדבר אחד ניצח העולם החרדי ובגדול – הסיבה שיש שפע מורים חרדים ומיעוט מורים ציוניים דתיים היא סולם ערכים נכון יותר שלמדה היהדות החרדית להציב. הרי בחורה מהמגזר הדתי־לאומי שתאמר שהכירו לה טייס או מטכ״ליסט תקבל מההורים ומהחברות מבטי התפעלות, גם מהנדס והייטקיסט זה מצוין. אבל אם יכירו לה מחנך בתיכון, ר״מ בישיבה תיכונית וכל שכן מורה ביסודי או רב גן – במקום התפעלות היא תקבל שאלות. גם אם הכירו לה טייס אזרחי באל־על היא תזכה למבטי התפעלות.
רק החרדים ידעו לומר לה שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל עם כל הכבוד – טייס באל־על הוא נהג אוטובוס באוויר. לשניהם יש כבוד, גם לנהג האוטובוס וגם לטייס, וחשוב מאוד שישב ליד ההגה אדם ערני ואחראי, וכך גם בתא הטייס – חייהם של אנשים תלויים בהם, אבל בסוף מדובר בנהגים. חרדי ידע לומר גם שרופא, מוכשר ככל שיהיה, יצליח ברצות ה׳ להציל את חיי מטופליו ולהעניק להם איכות חיים מעשית, אבל על תוכן החיים שלהם מופקדים הגננות, המלמדים, המורות והמורים. זאת אחת הסיבות לכך שלא יחסרו שם מורים, ופה בדיוק אנחנו מפספסים.
נתנו לרן ארז ויפה בן דוד להפוך את המורים בחברה לנודניקים האלה שכל הזמן מאיימים עלינו בשביתות, מאריכים את החופש הגדול ובוכים על המשכורת הדלה. נתנו למערכת הערכים החילונית להאדיר על פניהם את המהנדס ועורך הדין, ובעיקר לא החלטנו להכריז שהטובים לחינוך.
בכל מפגש שלי עם גננות, מורים ומורות, אני פותח בזה שהם במקצוע הכי פחות מוערך, לוטשי יהלומים שמתייחסים אליהם כאל מובן מאליו, אבל כשאין הערכה מבחוץ חייבים לבנות הערכה מבפנים, חשוב שכל מורה בישראל ידע מי הוא ומה הוא עושה.
פוליטיקאים ומחנכים
ש״י עגנון כתב, כמדומני בספר 'שירה', את אחד המשפטים העצובים על מנהיגים:
"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם, ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".
למען האמת, החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שמה שלא יעשו יגידו שהם טיפשים, וצריך לתקן את זה בהנהגה, וצריך לתקן את זה בחינוך – להפוך את המקצוע הזה לנחשק ומוערך, לקוד קידה בפני מורה כאילו הוא טייס, ועד שיעלו המשכורות צריך לדבר בשפה של שליחות. הציבור הזה יודע מהי שליחות, הוא מוכן למסירות נפש בעבור מה שיקר לו, ובטח יהיה מוכן לאתגר כלכלי בשביל חיי שליחות.
לתגובות:
***
