בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שרבים מבני הציונות הדתית, בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, אינם הולכים לעבוד בחינוך, ועל החשש שלי שמחסור במחנכים מבני המגזר יחזיר אותנו לתופעה שרווחה בילדותי, אז הר״מים בישיבות תיכוניות רבות היו חרדים, והייתה יותר מתחושה שהם לא רוצים ולא מסוגלים לחנך אותנו להיות מה שהם לא מאמינים בו.
ברוך ה׳, אחרי כל טור שמתפרסם כאן רבים מהקוראים מוצאים לנכון להגיב לי, ואני שמח למראה תגובות רבות, כאלה ואחרות. אבל מה שהיה אחרי ״הטובים לחינוך״ של השבוע שעבר הוא חסר תקדים מבחינתי. החל מיום חמישי אני מוצף ללא הפסקה בתגובות רבות מאוד, חלקן כואבות, חלקן מיואשות, אחרות מלאות תקווה וכולן כולן חכמות וחשובות. רוב התגובות הגיעו מהציבור הדתי־לאומי, ולא מעט תגובות הגיעו מהציבור החרדי. הרגשתי שחוכמת ההמונים הזאת לא יכולה להישאר במייל שלי, ואני מוצא לנכון להביא מעט שבמעט בעילום שם. לטעמי יש בתגובות הללו כדי לעורר מחשבה, וזו הזדמנות להודות מקרב לב למי שטרח וכתב לי.
נבלה בשוק
התגובות שהפתיעו וציערו אותי באותה מידה היו של רבים מבני הציבור החרדי, שכתבו שהנחת העבודה שלי שבקרב הציבור החרדי יש דחיפה להוראה רחוקה מלהיות נכונה. הנה כמה ציטוטים מכותבים שונים:
״כמנהל חיידר (בית ספר ב"חרדית") אני יודע על בשרי שחסרים מלמדים טובים. אם עד לפני עשור היו מגיעים על כל משרה פנויה עשרה מתמודדים וההנהלה הייתה בוחרת את מי שנראה הכי מתאים, היום ההנהלה מתחננת לאנשים לבוא, לחנך, ללמד, להיות בייביסיטר. ויש המון המון ויתורים. על צביון, מקצוענות, סגנון, שפה (חיידרים ביידיש לוקחים לעיתים מלמדים ששפתם עברית)… כל זה בחינוך החסידי, בחינוך הליטאי המצב גרוע בהרבה, שם מלמד מקיים מבחינתו את מאמר חז"ל 'פשוט נבלתה בשוקא' (הכוונה לדברי חז״ל שעל אדם לעסוק אפילו בעבודה הקשה של הפשטת עורות מבהמה ובלבד שלא יתפרנס מן הצדקה – ל"א)… לגבי החינוך הדתי־לאומי, אין שום היגיון לשלב חרדים בתפקידים חינוכיים, כמו שכתבת בטוב טעם, אבל אין צורך. הם ממילא לא יבואו כי הם לא רוצים ללמד".
״אין בציבור החרדי אמירה של 'הטובים לחינוך'. אם מדובר על גברים, הרי שההכוונה היא ללימוד תורה, כשהאידיאל הצרוף הוא לשבת בכולל, ומטבע הדברים רבים מהאברכים 'נשארים בתורה' ועוברים במהלך השנים למשרות נחשבות של הוראה בישיבות. אבל הדבר המדהים הוא שלמשל קשה מאוד למצוא מחנכים ליטאים איכותיים בכיתות יסוד, ופעמים רבות החיידרים הליטאיים מגייסים מלמדים חסידיים. זה לא מראה על הכוונה לחינוך… אני עצמי לימדתי בבית ספר לחינוך מיוחד חרדי־ספרדי, ורמתם של המורים הגברים בו הייתה נמוכה מאוד. שוב, הדבר מעיד כי אין הכוונה לאידיאל החינוך. אם מדובר על נשות הציבור החרדי, העובדה היא שהאווירה היום בציבור החרדי, ובעיקר הליטאי, שכדאי ללכת למקצועות כמו היי־טק וחשבונאות וכך לפרנס בית של תורה. סיפר לי מישהו על בחורה חרדית שלמדה גננות וכמעט לא היו לה הצעות שידוך…״
השילוב הראוי
היו כמה וכמה שסיפרו על עצמם שהם חרדים שמלמדים בישיבות תיכוניות, אבל לא כמחנכים, וחידדו שאולי משהו בכל זאת השתנה מן הימים שבהם אני הייתי תלמיד:
״פעם החרדים היו יכולים להשפיע על בחור דתי־לאומי שילך לישיבת אופקים, אבל היום זה לא הסיפור. אם אתה חושב שכאשר יבואו מחנכים חרדים לישיבות תיכוניות הם ישלחו בחורים לישיבות שחורות, אז אתה פשוט לא בעניינים. בישיבה שאנחנו נמצאים בה, אנחנו אלו משכנעים תלמידים להירשם למגמת 'ציונות דתית', שלפחות ידעו מה הערכים שלהם, שיתחברו למשהו. אתה צריך להבין שאם היום חרדי מגיע לישיבה תיכונית, פירושו של דבר שיש לו קצת רקע והתעניינות בתכנים של הציבור הדתי־לאומי. היינו בטוחים שגם התלמידים יודעים משהו, אבל פגשנו כזו בורות שה' ישמור. אם יש לנו השפעה על תלמידים – זה בכיוון של ללכת לישיבת הסדר איכותית ולא למכינה קדם־צבאית״.
ואגב, קשה לספור את כמות ההודעות שקיבלתי השבוע מאנשים שבזמן לימודיהם בישיבה התיכונית הרגישו שמנסים לחרד אותם בכל מיני דרכים ונושאים כאב עד היום. אז אם המגמה שתוארה כאן נכונה, אני שמח.
אבל למה?
מה שעניין אותי יותר מכול בתגובות הם הניתוחים שלכם לסיבה שבשלה התגלגלנו למחסור באנשי חינוך. הנה כמה:
״אני בוגר החינוך הציוני־דתי. השנה סיימתי שמינית בישיבת בני עקיבא, ובשנה הבאה בעזרת ה' אלמד באחת הישיבות הגבוהות (שלנו, כמובן). אבל… אם לומר בכנות, אני די מאוכזב. חינוך הוא הכוונה, הדרכה אל המטרה שכולנו, המחנכים והמתחנכים, מעוניינים להגיע אליה. המטרה שמובנת מאליה. בישיבות התיכוניות ככה זה עובד בלימודי החול. הצורך בתעודת בגרות ברור ומובן, והתלמידים עושים מאמץ ומשתפים פעולה עם המורה כדי להגיע אל המטרה. אבל, ואני חושב שזה לא סוד גדול כל כך, זה לא המצב בלימודי הקודש. האמת האידאולוגית התורנית (להבדיל מהפוליטית, שדווקא נראה שמוטמעת מצוין) לא ברורה לנוער הציוני־דתי. המטרה לא מובנת, וממילא החינוך מסתבך… אין זה סוד שתלמידי הישיבות התיכוניות לא אוהבים ללמוד גמרא, או תנ״ך, או כל מקצוע קודש. אנחנו חיים בעולם מערבי, וברירות המחדל שלנו הן מערביות גם כן. הר״מים בישיבה התיכונית לא מחנכים לתורה כי התלמידים פשוט לא שם. לא איתם באותו ראש. הם כבר לא מדריכים לדרך הברורה מאליה אלא מנהלים מלחמה על הדרך. ואחרי שראיתי את זה, ולא רק במסגרת אחת, הבנתי שאני לא מעוניין. לא מעוניין להצטרף לקרב האבוד הזה מול החבר'ה. לא רוצה לעמוד מול כיתה ששונאת את השיעור״.
חלק ממשחק
״הציבור לא שכח את ערך החינוך. הוא במודע לא נכנס, הוא פשוט מרגיש שזה איבד את המשמעות. בוא נתחיל מהגמרא – לא רק שזה לא מועיל, זה גורם לשנאה… אולי הגיע הזמן להפסיק להחזיק את הגמרא כלב העניין בכל מסגרת, ובמיוחד בשנים האלה לשים את זה בפרופורציה אחרת… מישהו מעז לשאול לא רק איך הופכים את הגמרא למעניינת, אלא אולי צריך להציע משהו אחר שיחבר נערים בגיל הזה לתורה?… גם היחס למורים משקף את זה. כל ההשתלמויות האין־סופיות האלה הן פשוט זלזול במורים, כמו תלמידים שמנסים למלא להם את הזמן בתוכן שכולם מרגישים שלרוב לא נותן כלום. אבל כולם משחקים כאילו זה מועיל, עד שנמאס כבר להיות חלק מהמשחק הזה… עדיין הישיבות התיכוניות ברובן, גם אלו עם הר"מים וראשי הישיבות הצעירים, מנסים לגדל 'בחורי ישיבות'… חשבתי שבניגוד לציבור החרדי, אנחנו לא מגדלים דור של בחורי ישיבות אלא חבר׳ה שמחוברים לחיים והתורה היא הלב של החיים שלהם (ר"מ בישיבה תיכונית שלצערו הרב יודע כמה העשייה שלנו אינה משמעותית כמו שיכלה להיות)".
ובנוסף לכל אלה כתבו לי רבים רבים, גם כאלה שעבדו בחינוך והחליטו לעזוב, על המשכורת שלא מאפשרת להחזיק משפחה, ועל התעמרות המערכת בשל ימי מילואים מתמשכים. היה אפילו מי שכעס עלי ממש, באיזה זכות אני מטיף ללכת לחינוך כשאלו המשכורות והתנאים…
מה מציעים?
בדברים שכתבתם עלו המון הצעות, החל מהפיכת התיכון לסוג של ישיבת הסדר שמאהיבה תורה מבחירה, דרך בחינה מחדש של מטרות החינוך בגיל הזה ועד שינוי יסודי בכל מערכת השכר. ומכולם התרגשתי מאלה שהתפלאו איך אפשר שלא לבחור במקצוע היפה הזה, דיברו על אש בעיניים שלהם ושל התלמידים, ורציתי לחזור בזמן וללמוד אצלם. אני בוחר לסיים ברעיון של כותב חרדי, שאולי כדאי לאמץ:
״אולי זה שייך לגדולי ישראל, אבל ניתן להנהיג שאת אחת ההקפות בשמחת תורה יקבלו מוסרי התורה (המלמדים, המורים – ל"א). שבת פרשת יתרו תהיה שבת המורים והמורות, הגננים והגננות. ביום שישי ערב שבת פרשת יתרו יקבלו המורים והמורות, הגננים והגננות, מכתבי תודה אישיים, מתנות וערכות. צריך להעריך ולהעריך ולחשוב ביצירתיות, ואז ישמחו להיות מלמדים".
***
