1.
לא מעט אנשים ביזו את הרב קוק בכמעט 70 שנותיו. דברי ימי התקופה מלאים בסיפורים על אנשים שפגעו במרן הרב זצ"ל, הן בדיבור והן במעשה. יש אפילו סיפורים על כאלה שקיבלו את עונשם כבר בעולם הזה. הרב מחל על כבודו, בשמיים לא מחלו.
אבל אם חושבים על זה, יש הרבה יותר אנשים שביזו את הרב קוק במהלך 90 השנים שחלפו מאז פטירתו: מה לא אמרו בשמו? איזה חטא לא הכשירו, ובעיקר הכילו, בשם תורתו? מי לא לקח משפט, או חצי משפט, מתוך משנת חייו העמוקה והשתמש בו לצרכיו? כמה פעמים הוציאו אותו מהקשרו הטהור והקדוש?
בכל שנה, לקראת ג' באלול, יום פטירתו, אני נכנס לכוננות ספיגה: איזה פוליטיקאי יגיד מה בשם מרן הרב זצ"ל בפוסט מרגש שיפרסם בפייסבוק? איזו עבירה חמורה תותר ואף תקודש? איזה חטא יהפוך למצווה? והכול בשם הרב שדמה למלאך ה' צבא־ות.
2.
יש אין־ספור דוגמאות. אבל הנה אחת שאני לא יכול לשכוח: "אני נפעם מהרב קוק, עבורי הוא מצפן ומפה. מצפן שמכוון את הדרך, ומפה שעוזרת להסתכל על נקודת המוצא ועל היעד הסופי". מי אמר למי ובאיזה הקשר?
ובכן, נפתלי בנט אמר. למי? לי. כן כן, זה היה במסגרת ריאיון שערכתי איתו לפני שבע שנים על בימה של כינוס רבנים מכובד. המעמד הזה שווה טור בפני עצמו שעוד ייכתב יום אחד, אבל תקשיבו להמשך שהיה אפילו יותר מרגש: "הרב מדבר על שלושה כוחות בעם: כוח דתי, כוח לאומי וכוח אוניברסלי, והוא מסביר שצריך את שלושת הכוחות האלה. האינטראקציה בינינו היא מה שבונה אותנו – עם ישראל מורכב מדעות שונות אבל הוא עם אחד, מתווכחים בתוך המשפחה ונשארים משפחה, מתוך כבוד ומתוך תודעה שמחלוקת בדעות איננה מחלוקת בלבבות – כאיש אחד בלב אחד". מקסים, אה?
במבט לאחור, במילים אלה ממש השיק בנט את "ממשלת הריפוי". תקראו שוב את התמליל ותראו איך מבחינתו, הדברים של הרב קוק במאמר המפורסם ההוא ב'אורות התחיה', בעצם מכשירים את כל המהלכים הפוליטיים שהוא עוד יעשה בדרך להגשמת המטרה היותר-עליונה שלו: להיות ראש ממשלה בכל מחיר.
טוב, אולי זה לא לגמרי מכשיר גם את ההחרמה של רוב עם ישראל, כל הביביסטים והדוסים האלה. אה, וגם לא את החיבור עם מנסור עבאס ועם תומכי טרור. נו בסדר, לא הכול אצל בנט זה הרב קוק. הוא לא תלמיד מובהק. לפעמים הוא מרשה לעצמו לקבל השראה גם מהוגים אחרים.
3.
אבל להביא את הדוגמה הזאת של בנט זה לעשות לעצמנו הנחות. כי התופעה רחבה הרבה יותר. לא רק פוליטיקאים ציניים מבזים את הרב קוק, גם עיתונאים ואנשי רוח, אפילו אנשי חינוך.
אז איך מזהים את מי שנושא את שם הרב קוק לשווא? הרי כולם מצטטים משפטים יפים, מרגשים כאלה. רובם המוחלט, אגב, לא עושים את זה מתוך כוונה רעה.
"הבעיה הגדולה, בה"א הידיעה, שהופכים את דבריו ההגותיים של הרב להדרכות מעשיות, בעוד שהוא עצמו נהג בעולם המעשה בכלים אחרים", איבחן הרב אברהם וסרמן, אחד מחוקרי תורתו של הרב קוק, בריאיון המרתק שלו ליוסף ארנפלד בעיתון הזה לפני כמה שבועות.
יש כל כך הרבה דוגמאות לכך, אבל בואו נדבר על הבולטת שבהן. על משפט שרבים כל כך יודעים – ואוהבים – לצטט בעל פה. משפט שכל ילד שצמח בחינוך הדתי גדל עליו כבר בבית הספר היסודי, הוא נתקל בו בכל הפסקה, משום שהוא היה תלוי על הקיר במקום מרכזי במסדרון בית הספר, לצד תמונתו המפורסמת של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חכמה".
4.
בשבועות האחרונים אני תוהה שוב ושוב לאן נעלם המשפט היפה הזה כשמדובר לא ביחס לחלוצים שבנו את המדינה, או לדור הבא שלהם, ראשי קפלן, שמאיימים לשרוף את המדינה – אלא ביחס לחרדים. כן, המגזר שאליו הציונות הדתית הייתה אמורה להרגיש הכי קרובה, למרות כל הבדלי ההשקפה. אבל פתאום נגמרת ההכלה למי שלא חושב בדיוק כמוני. אין עין טובה. אין לימוד זכות. אין ניצוצות להעלות. הצדיקים הטהורים קובלים על החרדים. לא מפסיקים לקבול.
אבל הרב וסרמן דווקא לא מדבר על הנקודה האקטואלית הכואבת הזאת, הוא פשוט אומר שהמשפט הזה מעולם לא הובן נכון: "אם יש משהו שהפך כביכול את התורה של הרב קוק למשהו רך שאינו מסוגל להתמודד ברצינות עם מציאות קשה ובעייתית, זה המשפט הזה. הרי הרב קוק קבל על הרשעה בכל רגע נתון. כל הזמן היה לו אכפת, הוא עסק במחאות ושלח מכתבים לקונגרס הציוני. בשלב מאוחר יותר הוא הכריח את הקרן הקיימת להחתים את המתיישבים על חוזה שלא מחללים שבת בפרהסיה. הוא גם גרם למשקים החילוניים לא לחלל שבת בפרהסיה, באמצעות סנקציות על כשרות התוצרת שלהם. הוא דאג ופעל ללא לאות לקיום הפרהסיה היהודית בארץ הקודש".
הרב וסרמן, שהוציא בשנים האחרונות ארבעה ספרים מרתקים על מאבקיו הציבוריים של הרב קוק, שבימים אלה יצאו כמארז חדש תחת השם 'הרא"ה בעין הסערה', מסביר: "למשפט 'הצדיקים הטהורים' יש רקע והקשר, והוא עוסק בפעילות הרוחנית הפנימית של הצדיק. אין בו הדרכה מעשית, והוא אינו שולל מאבקים ועיסוק מתמיד בהתמודדות עם הצדדים המקולקלים של המציאות, כפי שאכן נהג הרב זצ"ל בכל תקופת רבנותו".
5.
אני חוזר לשאלה שפתחתי בה: איך לא הולכים לאיבוד בין ערפילי הטוהר? איך לא מרדדים בשטחיות משנה עמוקה של אדם כה גדול?
טוב, אז קודם כול, את תורתו הגדולה הרב קוק אי אפשר ללמוד מהאינסטגרם. אפילו לא מהפייסבוק. וברצינות: אין לי תשובה. קטונתי. ובעצם, אולי זאת התשובה – לגשת אל תורת הרב מתוך תחושה של קטונתי. צריך ללמוד אותה מתלמידי חכמים גדולים, מאנשים שחיים את חייהם לאורו הגדול של הרב קוק. שמכירים, וחיים את דמותו במלוא גודלה, ולא פחות מזה – במלוא הקשרה.
איך כתב לאחרונה הרב אוֹרי כהן, מייסד מיזם 'דור הניצחון'? "תורת הרב זצ"ל ביחס לחלוצים היא תירוץ עמוק ונפלא על קושיה כואבת. אך מי שלא הייתה קשה לו הקושיה – לא יבין שום דבר בתירוץ. מי שבקומה הראשונה שלו לא היה חרדי גמור, לא יכול לטפס למעלה בתורת הרב. כדי להבין באמת את תורת הרב קוק, צריך גם לגדול במסלול של הרב קוק: חום ויראת שמיים ממשפחת הבעש"ט, שקדנות ולמדנות מתלמידי הגר"א, הנהגות מוסר של רבי ישראל מסלנט ומודל רבנות שהוא קיבל מחותנו האדר"ת. רק מי שגדל כך יבין באמת את הרב זצ"ל. מי שלא, לא יבין את עומק משנתו ועלול רק לקלקל".
6.
אני אנסה רגע להסביר. לא את הרב קוק – קטונתי, כאמור – אלא את הרב אורי כהן: בשביל להבין נכון את כל התפיסה של הרב קוק ביחס למפעל הציוני, אתה צריך לבוא עם המון יראת שמים. להיות חרד לדבר ה'. להזדעזע עד עמקי נשמתך מכל חילול שבת, מכל אכילת טריפות ונבלות, מכל מופע של זמר שהפך את עצמו לפרזנטור של התועבה שמביאה לזה שהארץ תקיא אותנו חלילה (לא רק מבנימין, מכל הארץ). אתה צריך לכאוב את הדברים האלה. למחות עליהם. לחשוב איך הרב קוק עצמו היה מגיב עליהם.
הרי איך הגדיר הרב קוק את ה"כוח הדתי" באותו מאמר שבנט ציטט במגושמות? "האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל". מתוך נקודת מוצא כזו, מתוך כזה להט, מתוך הקנאות הדתית הזאת – אתה יכול להתחיל לגשת אל התשובות של הרב קוק ולנסות להבין אותן. אחרת, מהר מאוד תשונמך. אתה עצמך תהפוך מלהיות הכוח הדתי בעם ישראל – לכוח הלאומי, או אפילו האוניברסלי.
7.
הרב קוק השיב את נשמתו הטהורה לבוראה השבוע לפני 90 שנה, בג' באלול תרצ"ה, בשעה 17:14 בבית המרפא שברחוב פיק 8 בקרית משה. כשלוש שעות אחרת כך, בשעה 20:00, הועברה מיטתו בחזרה לביתו ברחוב הדסה (שלימים הפך לרחוב הרב קוק). מאות אנשים עמדו כל הלילה בבית ומחוצה לו ואמרו תהילים, ולמחרת בשעה 10:00 נעשתה הטהרה במקווה הפרטי בביתו, שם נהג לטבול בשנותיו האחרונות. במכתב שכתב הרב חרל"פ לבנו ימים ספורים אחר כך, הוא מתאר את הרגעים האלה.
"לפני הטהרה כאילו דחפוני מלמעלה להגיד מילים אחדות להודיע את מי הם מטהרים", כתב הרב חרל"פ, מתלמידיו הגדולים והקרובים של הרב קוק. "הודעתי להם קצת מנוראותיו הטמיריות, שמיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה והיה בבחינת יוסף צדיקא".
והוסיף ואמר: "דעו כי תישאו על כפיים איש קדוש נשגב, איש שהכול בו, מקרא, משנה, בבלי, ירושלמי, נגלה ונסתר. הכול היה חרוט על לוח לבבו. על כן בחרדת קודש תיגשו לעסוק עם גוף טהור וקדוש. עוררתי להתוודות. המחזה היה נורא".
8.
מדהים כל פעם לחשוב על זה מחדש: מגיל תשע הרב קוק לא הסתכל בצורת אישה. זה בלתי נתפס, נכון? יפה, זאת בדיוק הנקודה. להבין שאנחנו, הקטנים, לא מסוגלים להתחיל לקלוט אפילו את מושגי הקדושה והטהרה של הרב קוק.
90 שנה אחר כך, המילים המרטיטות של הרב חרל"פ, מילים שהרגיש שדחפו אותו מלמעלה לומר, צריכות להדהד בעולם. הן אזהרה חמורה לא רק לאנשי החברה קדישא של ירושלים, אלא לדורות. לכל מי שהולך מכאן ואילך להתקרב אל הרב קוק, אל התורה שלו, אל הרעיונות שלו: תדעו איך צריך לגשת אל משנתו של איש קדוש ונשגב, איש שהכול בו – בחרדת קודש!
לתגובות:
***
