אם גם אתם שואלים את עצמכם למה שוב יש מחסור בחלב לפני החגים, התשובה היא לא שהפרות נסעו באוגוסט לחופשה שנתית בשוויץ. כלומר, אולי הזמינו אותן לאיזה כנס בין־לאומי בז'נבה לצורך החלפת דעות עם פרות הולנדיות מלומדות (אם המוני אקדמאים מטיילים בעולם באמתלה של כל מיני כנסים מיותרים, למה שפרה לא תתאוורר מדי פעם בחו"ל? מה היא, עז?).
אבל לא בגלל זה אין חלב. הסיבה היא, תאמינו או לא, פרשת השבוע.
הכול התחיל לפני המון שנים בערך בצריף הסתדרותי קטן אי שם על גדות הירקון, שאליו התקבצו נציגי ההתיישבות העובדת – כלומר אלה שלא הצליחו למצוא סידור עבודה בכנס הסוציאליסטי התורן באירופה – כדי להרים כוסית לקראת השנה החדשה, ולדון בהתפתחויות האחרונות בתחום החקלאות העברית ובסיכוי להשתבץ לכנס החקלאי השנתי שייערך בפסגת הרי האלפים בעיצומה של עונת הסקי.
"חברים", פתח יושב ראש האספה בחגיגיות, "אני שמח לבשר שהייתה לנו שנה טובה ופורייה באדמת ארצנו, המוציאה את פירותיה בעין יפה ובשפע".
האיכרים הנרגשים הגיבו במחיאות כפיים סוערות, ואחד מהם קם ממקום מושבו והודיע: "הרי זה ממש כפי שכתוב בפרשת השבוע – 'וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש'!"
"אני מבקש, חבר, בלי הדתה", העיר לו קיבוצניק משופם.
"מה זה הדתה?"
"לא יודע, משהו שימציאו בעוד המון שנים בערך".
"אם כבר מדברים על העתיד", אמר היו"ר, "מחובתנו לשאול את עצמנו – כרגע יש מעט משקים חקלאיים בארץ, כולנו מאוגדים ומצליחים יפה, אבל מה יהיה הלאה? מה נעשה אם עוד יהודים יעלו ארצה?"
"למה שהם יעשו את זה?" תהתה איכרה מהשורה הראשונה.
"אולי השליחים של הסוכנות יצליחו לשכנע אותם".
"בינתיים נראה שדווקא הם הצליחו לשכנע את השליחים להישאר שם".
"ואם שוב ירדפו יהודים בגולה?" הקשה היו"ר, "הם יבואו לכאן בהמוניהם, יבנו משקים חקלאיים משלהם… זה מסוכן, זה עוד עלול לעודד תחרות".
"מה נעשה?" רעדו הנוכחים לנוכח המחשבה המצמיתה.
"נקבע מכסות", הציע היו"ר, "ככה אף חקלאי לא יוכל לייצר יותר משנרשה לו, ההיצע יהיה נמוך והמחיר גבוה".
שוב הרעידו מחיאות כפיים סוערות את הצריף הרעוע, שהיה בסך הכול מטאפורה למשק הישראלי המתהווה. "רגע", שאל מישהו, "מה נגיד להם אם הם ידרשו עוד מכסות, או יותר גרוע – שוק חופשי?"
"את המשפט שמלווה את הציונות מראשית דרכה", חייך היו"ר, "אם תרצו – אין. זו אגדה".
המחיר מפוקח, הלקוח מקופח
השנים חלפו, הבריטים עזבו את הארץ, והמוני יהודים אכן נהרו אל המדינה הצעירה כדי לבנות ולהיבנות בה באמצעות פרוטקציה במקומות הנכונים. הממשלה אימצה את מכסות הייצור, פיקחה על המחירים והכריזה מלחמת חורמה על האויבת הגדולה של הכלכלה, הלוא היא היוזמה הפרטית המכוערת. "זוהי ארץ זבת חלב ודבש", ציטטו קברניטי המדינה מפרשת השבוע, "אי אפשר שכל אחד יעשה פה מה שהוא רוצה, רק אנחנו מוסמכים לחלוב את האזרח".
מיד הוקמה מועצת החלב, שתפקידה לפקח שאף חקלאי לא יחלוב אפילו ליטר אחד מעבר למכסה שהוקצתה לו. גם תחום הדבש תוכנן בקפידה, כדי ליצור מחסור קבוע לפני ראש השנה ולהפוך את השוק למלכודת דבש דביקה. כמו כן הוקמו מועצת הלול, מועצת מגדלי הצאן, מועצת מגדלי הבקר, מועצת הצמחים (רק תדמיינו איזו קטסטרופה תהיה פה אם מישהו יחליט פתאום לגדל בוטנים על דעת עצמו), מועצת הפירות, מועצת הירקות, מועצת המים (אסור שיהיו יותר מדי מים, זה מביא שיטפונות), מועצת הפלחה, מועצת הפרחים, מועצת הכותנה ומועצת הדגים, כדי שכל אזרח ילמד להכניס את הראש מתחת למים ולשתוק, לפני שהממשלה תעשה ממנו גפילטע.
במשך 30 שנה הכול תקתק כמו שעון שוויצרי מתוצרת ישראל, וזרם כמו חלב עם דבש שעמד יותר מדי בשמש. הממשלה הקפידה על מחירים מפוקחים, לקוחות מקופחים ומנהיגים לא מפוכחים, וגם הטילה מס כבד על נסיעות לחו"ל מחשש שהנתינים יצאו אל העולם הגדול ויגלו שאפשר גם אחרת. כמובן, ההסדר לא חל על עסקני הממשלה והמועצות למיניהן, על מנת שיוכלו להמשיך לנסוע לכנסים הבין־לאומיים ולטעום מהמרירות של ארצות הגולה הדוויה כי כמה אפשר חלב ודבש, לא בריא כל המתוק הזה.
מכסים כן, מכסות לא
אבל אחרי 30 שנה קרה דבר נורא: הסוציאליסטים הפסידו בבחירות, לשלטון עלתה מפלגה שדגלה בשוק חופשי ועסקני המועצות נכנסו להיסטריה, כי ממשלות ליברליות נוהגות לעודד יזמות וצמיחה וזה צעד הרסני לכלכלה. זאת אומרת לכלכלה הביתית שלהם. אבל עד מהרה התברר שהחששות לא היו מוצדקים. כלומר הכלכלה באמת נהרסה, אבל לא בגלל הקפיטליזם אלא בגלל שממשלת הליכוד לא יישמה אותו.
אנשי המועצות הפנימו את הסכנה. "מה יהיה אם יום אחד תעלה פה ממשלה שתנסה להפוך את ישראל לשוק נורמלי?" שאלו החקלאים, שחלקם כבר לא היו כל כך חקלאים, יותר בעלי מכסות שהשכירו אותן לחקלאים אמיתיים תמורת רווחים נאים, "מה נעשה אז? נבכה על חלב שנשפך?"
חלב על הזמן, אמרו המועצתיים והחליטו לפעול. הם התפקדו לכל המפלגות האפשריות, הפעילו לחצים, ניצלו קשרים, ודאגו לכך שבכל מפלגה יהיה לפחות חבר כנסת אחד שיעשה לפוליטיקה את מה שהם עושים לכלכלה: יכופף אותה לטובת המכסות השמנמנות, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו להזיז להם את הגבינה שבפיקוח.
בכל פעם ששר כלשהו מנסה לפתוח את השוק, או כשאיזה חבר כנסת נמרץ מדי מעלה הצעת חוק שמבקשת לבטל את החוק המנדטורי משנת ה'חרפו"ן לגבי האיסור לקרוא לבת שלך דבורה או להתקין דוושה ללא תיאום עם מועצת הדבש, מיד מתייצב מולו נציג ברית המועצות ומאיים לחסל את הקריירה הפוליטית שלו ולהפיל את הקואליציה לאלתר. מאחוריו מתייצבת חזית רחבה של חברי כנסת שלפני הבחירות הבטיחו לפעול להורדת יוקר המחיה, אבל אחרי שקיבלו את קולות הציבור הרחב הם עוברים לעסוק באינטרסים צרים. הם יודעים טוב מאוד באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, שגם היא נעלמת מדי פעם מהמדפים בסופר כדי להבהיר לציבור מי באמת שולט במדינה.
עם הח"כים של המועצות אפשר לסגור אחלה דילים, הם גמישים בסך הכול. מבחינתם תעשו מה שאתם רוצים – תכבשו את עזה או תיכנעו לחמאס, תספחו את יהודה ושומרון או תקימו מדינה פלשתינית, תגייסו את החרדים או שתיתנו להם פטור נצחי – רק אל תגעו להם במכסות. רוצים להוריד מחירים? בבקשה, תבטלו מכסים. על מכוניות, תמרוקים, משחת שיניים, על מה שאתם רוצים – רק לא על חלב, דבש, פירות, ירקות, ביצים ומכשירי חשמל שקרובי המשפחה שלהם מייבאים לארץ. על מְכסים אפשר לדבר. על מִכסות ממש לא.
הבטיחו לנו ארץ זבת חלב ודבש, אבל לא הבטיחו זמינות על המדפים. מי שזה מעצבן אותו מוזמן לעתור לבג"ץ. אבל קחו בחשבון שנושא המזון לא מעניין את השופטים, אלא אם אתם נוח'בות.
לתגובות:
***
