זה היה רגע מביך באולמם של העליונים, לכל הפחות לבעלי אינטליגנציה בסיסית בהבנת נתונים. אלא שהמבוכה הזאת פסחה בקלילות מעל ראשיהם המלומדים של השופטים גרוסקופף וברק־ארז. היה זה באחד מהדיונים בעתירה שהגישו ארגוני שמאל קיצוני בנוגע לאספקת המזון שמקציבים בשב"ס לאסירים הביטחוניים. נזכיר כי תחת הכותרת "אסירים ביטחוניים" חוסים לא רק ערבים שביצעו עבירות קלות של הסתה וטרור, אלא רבים מתוכם הם גם מחבלי נוח'בה שעוללו זוועות ביישובי העוטף.
במהלך הדיון טענו העותרים, הארגונים 'גישה' ו'האגודה לזכויות האזרח', כי המחבלים הכלואים הללו השילו כבר עשרות קילוגרמים ממשקלם בשל חוסר אספקת מזון ראויה, ועל כן יש לחייב את שירות בתי הסוהר להעניק להם תפריט כדבעי. נציג המדינה השיב מנגד כי על פי הבדיקות שנערכו, הרי שמשקלם של המחבלים תקין. השופט גרוסקופף הרהר בדבר והשיב כי אין סתירה בין הדברים, ומשקל תקין אינו סותר ירידה דרמטית במשקל.
כאן צירף עצמו לדיון עורך הדין יהודה פואה מארגון 'בצלמו', אשר מייצג משפחות חטופים שביקשו להצטרף לעתירה, וציין את העובדות: "אכן, המחבלים ירדו עשרות קילוגרמים בכלא, אבל הנתונים מצביעים על ירידה בסדר גודל של מ־140 קילו ל־100", חשף פואה את המשחק שעשו העותרים בהצגת העובדות.
כך התברר שאף אחד ממשתתפי הדיון לא ההין עד כה לחשוף את המספרים המוחלטים, שכל בעל שכל ישר היה תופס מיד שהם מייתרים את העתירה בדבר הרעבה המונית לכאורה של אסירים. אלא שכאמור, לא נציגי העותרים, לא נציגי המדינה ולא כבודם בעצמם התרגשו מהעובדות. הפסיקה, הרי, כבר נכתבה מראש. ובכל זאת, איך מתרצים את הקושיה? בפסק הדין השופטים כמובן לא ציטטו אפילו משהו מטענותיו של פואה, אבל הבליעו את הקביעה שגם מי שיורד רק למשקלו התקין, לאחר שהיה במשקל עודף, הרי זו פגיעה בזכותו לתזונה שכן מדובר ב"דיאטה כפויה".
בתחילת השבוע פורסם פסק הדין בעתירה זו, ובו קבעו השופטים ברק־ארז וגרוסקופף, מול דעת יחיד של השופט דוד מינץ שהתנגד, כי עתירת גופי השמאל התקבלה והם מחייבים את המדינה לדאוג ל"אספקת מזון המאפשרת תנאי קיום בסיסיים על פי דין" לכל אסיר ביטחוני, אבל לא הסתפקו בכך: עליה לדאוג שלכל אסיר תגיע המנה המותאמת לו (ולא תיעלם בדרך בידי אסירים אחרים שמחלקים את המזון, כמקובל באנרכיות שמנהלים אסירי חמאס בכלא), וכמו כן לנהל מעקב פרטני אחרי כל אסיר ולראות האם צרכיו התזונתיים משתנים ולספק לו אותם במידת הצורך. אילולא היו השניים שופטי בית המשפט העליון, היו יכולים להצטיין בתפקיד דיאטנים קפדניים ומסורים של סניף קופת חולים באום אל־פחם.
העתירה הזאת, כמו רבות אחרות שמגישים גופי שמאל בעניינם של מחבלים ותומכי טרור, התנהלה – כפי שניתן להתרשם מן הרישא – מעל ראשו של העם. בדיונים בנושאים הקריטיים הללו לביטחונה של ישראל ואזרחיה לוקחים חלק שלושה קודקודים, שכל אחד מזין את רעהו: העותרים שמושכים את ציור העובדות לקצה השמאל־רדיקלי ביותר שניתן, המדינה – שנעה על הציר שבין גמגום, התנצלות או הסבר אנמי ואוורירי שלא נותן שום תמונת ראי לעותרים, ומעליהם שופטי העליון, שאין צורך להאריך לאן נוטות כפות המאזניים של סבירות דעתם.
השקפת עולם, לא עובדות
עורך הדין פואה, אשר מייצג משפחות שכולות ומשפחות חטופים, עמל בתקופה האחרונה להפר את המאזן הזה, ולהיכנס מהחלון אם לא מהדלת הראשית, כדי להשמיע את קולו השפוי של האזרח בדיונים המהותיים הללו. בקשות ההצטרפות שלו לעתירות פעמים נדחות ופעמים מתקבלות בחוסר חשק גלוי. אבל פואה לא מתרגש. הוא מתייצב בדיון, כפי שעשה בעתירה המדוברת, מציג את העובדות וגם את העמדות, בתקווה שמשהו מכל זה יטה את הכף.
קולן של המשפחות הללו אכן נשמע כך באולם בית המשפט, אלא שהדבר הוא למורת רוח רבה לאבירי הדמוקרטיה, שאוהבים לשמוע מגוון דעות למעט הדעות שאינן שלהם. השופטת ברק־ארז ראתה לנכון אף להקדיש סעיף שלם בפסק הדין האמור כדי לשתף את הציבור באי הנוחות שחשה בכורסתה האדומה לשמע קולות ההמון: "הדיונים בתיק זה היו מלווים בהתנהגות בלתי הולמת מצד חלק מן הנוכחים באולם בית משפט, כזו שאף כללה הפרעה למהלך הדיון התקין. הכאב, שלו אנו שותפים, אינו יכול להצדיק פגיעה ביכולתם ובחובתם של בתי המשפט למלא את תפקידם, גם כאשר מדובר בנושאים רגישים או מעוררי מחלוקת".
במעט המודעות שנותרה, כתבה ברק־ארז כי "קשה להתעלם מהרגשות הסוערים והכאב על רקע המלחמה, ולא כל שכן על רקע המצוקה של אחינו החטופים בעזה, שאותם אנו משווים נגד עינינו כל העת. אולם", ניסתה ליישב את הקושי בקלישאה: "אין מדובר כאן בחיים נוחים או במותרות, אלא בתנאי הקיום הבסיסיים הנדרשים על פי החוק. בל יהא חלקנו עם הגרועים שבאויבינו". במשפט חשוב נוסף, בהקשר לחטופים, קבעה ברק־ארז כי "יש לזכור שעדויותיהם הכואבות של פדויי שבי ששוחררו מלמדות כי משטר מזון נוקשה יותר אינו מיטיב את סבלם של אחינו החטופים הנתונים עדיין בצרה ובשביה, ואף להפך". למעשה, רומזת השופטת, מניעת אוכל מאסירים דווקא תפגע בחטופים.
"זה מביש לכתוב דבר כזה כפסק דין", אומר עורך הדין פואה. "הדבר הזה לא הוכח, יש פה הרבה יותר תפיסה פוליטית מאשר עובדות. היא לא יודעת שחמאס אמרו לחטופים שהם לא יקבלו אוכל בגלל הרעבה של אסירים, אבל כבר מוכנה להיכנע לדרישה. בית המשפט מכריע על סמך השקפת עולמו ולא על סמך עובדות".
מהו אם כן התפריט הנדרש לאסירים "כדין", לפי שופטי בג"ץ? במהלך הדיון בעתירה ביקש פואה הבהרה מהו הדין המדויק בעניין המזון לאסירים, אבל השאלה רק הכעיסה את השופטים והם מנעו ממנו גישה למסמכים בתיק. רק אחרי בקשות חוזרות, ולאחר שהעותרים התנגדו שפואה ייחשף לפרטיהם האישיים של המחבלים, ניאות בית המשפט להעניק לפואה את החומר בעניין המזון בכלא, בתום פרוצדורה ארוכה ומורכבת.
השלב הבא היה מאבק של פואה על זכותו לדבר בדיון, לאחר שנחשף לנתונים. תחילה התנגדו הצדדים לכך שיאמר את דברו, ולבסוף הוגבל פואה לדבר אך ורק ברמת ההתייחסות לעובדות. בשביל פואה גם זה הספיק כדי להגחיך את המעמד, כפי שתואר בפתיח, אך כאמור השופטים דילגו בקלילות מעל משוכת העובדות.
פרקליטות המדינה לשמאל העותרים
בפסק הדין השאירו השופטים את הפרטים הקולינריים של "תנאים בסיסיים כדין" מעורפלים ובכוונה, אבל מי שמצויים בפרטים יודעים להצביע על הגיחוך והעוול שבעצם הדרישה. בועז מירן, אחיו של החטוף עומרי מירן, שהצטרף לדיון בעתירה, נחשף מעט יותר לנתונים: "גם בעתירה אחרת שאנחנו מעורבים בה, בנושא הזנת המחבלים בכלא עופר, ראינו את מפרט המזון שהציגה דיאטנית הכלא. מדובר במינימום הנדרש ולא פחות מזה. זה מפרט שעומד בכל סטנדרט. הדיאטנית ציינה בדיוק כמה קלוריות וכמה חלבונים וכו' צריך אדם לקבל ליום, ומה שניתן בכלא עומד בסטנדרט. בית המשפט רוצה להעלות את הרף ושזה יעמוד בתנאי ארגון הבריאות העולמי".
"זה מטורף", נזעק מירן, "מדובר באנשים שכרתו, שרפו, רצחו, התעללו, אם יוכלו הם יהרגו פה כמה שיותר יהודים. להם אתם מיטיבים את התנאים? השופטים מנסים לפגוע איפה שהם יכולים, קובעים לפוצץ חדר במקום בית, להיטיב את תנאי האסירים. הם פשוט רוצים שלא נילחם בטרור, שלא ננצח. זה פוגע ביכולת לנצח ולהחזיר חטופים. זה מה שבית המשפט עושה מתחילת המלחמה ועוד לפני כן".
מירן מתייחס גם לדברי השופטת, שכתבה כי הרעת תנאי האסירים דווקא תרע לחטופים, ושולל אותם מכול וכול: "המאבק לשחרור החטופים הוא מאבק של התקדמות בנקודות, עוד לחץ ועוד לחץ. כמו המבצע שהיה השבוע לחיסול הבכירים בדוחא, כל נקודת לחץ זו עוד התקדמות. לאסירים בכלא יש משפחות בעזה, אם הן ידעו שבגלל החטופים התנאים שלהם פה פחות טובים הן יפעילו לחץ על חמאס. את זה בג"ץ לא רוצה להבין".
עורך הדין פואה מוסיף על חשיבות העניין: "היחס למחבלים בכלא משפיע גם על המשך המלחמה והטרור בכלל. כשמחבלים מגיעים לכלא הישראלי ויוצאים משם צנומים, המסר ברור: מדינת ישראל לא סלחנית, ומי שייגע בנשק ייענש. כשהם חוזרים הביתה מדושני עונג עם תארים, המשמעות היא שהמדינה אומרת למי שרוצה לבצע פיגועים – בבקשה. לכן זה קריטי. אירועי 7.10 באו אחרי שנים שמדינת ישראל נוקטת יחס סלחני כלפי מחבלים".
הלכה למעשה, נראה כי המדינה בהובלת השר איתמר בן גביר, הממונה על שב"ס, תמשיך במדיניותה גם נוכח אטימותם של השופטים. השר בן גביר תקף את השופטים עם הינתן פסק הדין ואמר: "שופטי בג״ץ, אתם של ישראל? לחטופים שלנו בעזה אין בג״ץ שמגן עליהם. לנוח'בות הרוצחים, החוטפים והאנסים המתועבים, יש לבושתנו בג״ץ שמגן עליהם. נמשיך לספק למחבלים הכלואים בבתי הסוהר את התנאים המינימליים ביותר הקבועים בחוק".
במקביל, מתנהלת עתירה דומה בנוגע להזנה של המחבלים בכלא עופר. מאחר שבשונה מבתי הסוהר שבאחריות שב"ס, כלא עופר הוא באחריות צה"ל, הגישו גופי השמאל עתירה נגד צה"ל. גם כאן ניסה עורך הדין פואה להביא את קולן של המשפחות, ולזכות להצטרף לעתירה.
השבוע הודיע בית המשפט על דחיית דיון שהיה אמור להתקיים בנושא ביום רביעי, לאחר שהעותרים זנחו את העתירה והודו כי אין בידיהם נתונים עדכניים של מצב האסירים בכלא עופר, מאחר שלא עקבו אחריהם בשלושת החודשים האחרונים. המדינה שלחה את העותרים להתעדכן ובכך למעשה לבדוק אם יש עדיין צורך בעתירה, שכן גם לדברי העותרים בתחילת הדרך, לא הוכח כי מישהו בכלא עופר חלילה השיל קילוגרם ממשקלו, והעתירה הייתה רק בגין חשש שכזה.
אלא שהפרקליטות, אשר מייצגת את צה"ל בעתירה, בחרה לעקוף את ארגוני העותרים משמאל. במקום לחתור ככל האפשר לביטול העתירה, במיוחד על רקע הפתח שהעניק בית המשפט בשולחו את העותרים לבדוק את העובדות, ביקשה הפרקליטות לקבוע מועד לדיון בעתירה, מה שנופח בה חיים מחדש. עורך הדין פואה מיהר לשלוח השבוע מכתב לשר הביטחון ישראל כ"ץ, ובו התריע מפני הייצוג הלקוי של צה"ל בעתירה. תמונת המצב העגומה, אם כן, היא שבין הפטיש של שופטי בית המשפט לסדן של אנשי הפרקליטות, מי שסופג את המכה הכואבת ביותר הם אזרחי מדינת ישראל.
לתגובות:
***
