ימי הסוכות הממשמשים ובאים מביאים בכנפיהם את פסוקי קהלת, שדומה כי המפורסם שבהם הוא "אין כל חדש תחת השמש".
ובכן, לא רק תחת השמש אין כל חדש, אלא גם תחת אור הפלורסנטים בחדרי הפקידונים המשפטיים. המוסר המשפטי־צבאי הקובע כי חיי אזרחי האויב קודמים לחיי לוחמי צה"ל כבר נקבע במסמרות בסבבים הקודמים. כך למשל, אחרי מבצע צוק איתן בעזה פרסם משרד החוץ הישראלי בגאווה לא מוסתרת דוח מפורט שביקש להחצין באוזני מדינות העולם עד כמה החמירה ישראל על עצמה וסיכנה את חייליה, מעבר לחובותיה על פי הדין הבין־לאומי בשעת הלחימה, החמרה שככל הנראה גם עלתה בחייהם של לוחמים.
כמעט עשור חלף, ישראל נכנסה ללחימה עצימה עוד יותר בעזה, והסרגל המוסרי של הייעוץ המשפטי עלה בהתאמה – ככל שהמלחמה קיומית יותר והאויב אכזרי יותר, כך עיבו שם את שלשלאות הזהב של הומניטריות ודין בין־לאומי, בין אם הוא קיים ובין אם לאו. התוצאה אינה רק לחימה בלתי אפשרית, שביד אחת נלחמת באויב ובשנייה מרפדת אותו בבטון ושוקולד, אלא גם סיכון ממשי לחייהם של חיילים, שחלקם למרבה הצער כבר לא ישובו.
במלחמה הנוכחית קבעו היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטה הצבאית הראשית כי אסור להטיל מצור על אזרחים, גם אם מדובר בשטחי לחימה. בתוכנית המקורית יכול היה צה"ל להודיע לתושבי עזה למשל כי אין מזון, מים, חשמל ואספקה משום סוג לעיר. מי שמעוניין בכל אלו – יתכבד ויצא מחוץ לתחומי הלחימה, ושם ימתינו לו כל הצרכים ההומניטריים הדרושים. באופן זה מתרוקן השטח מאלו שיבקשו לצאת וליהנות מהסיוע, ומאידך מי שיישאר בתוך העיר יהיה כבר חלש, כנוע ונטול כוחות כאשר צה"ל ייכנס ויתחיל בלחימה עצמה. היועמ"שית והפצ"רית, שהטילו וטו על קיום מצור, סירסו את הפעולה הבסיסית שתשמור על חיי הלוחמים ולא תטיל אותם לזרועות אויב מחוזק, משומן ונטול כל הרתעה.
לפני היציאה למבצע הנוכחי, מרכבות גדעון ב', ביקשו אימהות שילדיהן יוצאים כעת לחרף את נפשם בקרב לקבל לידיהן את אותה חוות דעת משפטית האוסרת הטלת מצור בשטחי לחימה. משזו תהיה בידן, יוכלו ללמוד אותה, להשיב לה ולהביא אותה לתודעה הציבורית, על כל הסכנות הגלומות בה לחיי הלוחמים. האימהות זכאיות לכך ככל אזרח, על פי חוק חופש המידע. משלא קיבלו את המגיע להן פנו לבית המשפט, והעתירה התגלגלה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט ארנון דראל.
הפרקליטות עמדה בסירובה לכל אורך הדרך שלא לחשוף את חוות הדעת הקריטית הזאת, ולפני כשבוע הודיעה לבית המשפט כי היא מסרבת למסור את חוות הדעת לעותרות מ"טעמים ביטחוניים" וטעמים של "פגיעה בביטחון המדינה". הפרקליטות ניאותה להסביר את הטעמים לסירוב רק במעמד צד אחד, מול השופט, בלא נוכחותן של האימהות העותרות. בסירובה נתלתה הפרקליטות בכך שגם בחוק חופש המידע ישנם חריגים, וקבעה למעשה כי מקרה זה משתייך לרובריקת החריגים.
בתשובתה הוסיפה הפרקליטות עוד קביעה משונה שלפיה לא רק מסירת חוות הדעת כרוכה בפגיעה בביטחון המדינה, אלא אפילו מסירת עצם המידע האם קיימת חוות דעת שכזאת או לא נכנסת תחת הקריטריון הזה: "עמדתם של הגורמים הנוגעים בדבר בצה"ל העלתה כי עצם פרסום המידע על קיומה או אי קיומה של חוות דעת משפטית בנושא מבצע קונקרטי עלול לסייע לאויב בהבנת פעילות צה"ל ועל כן קיימת מניעה ביטחונית להתייחס לבקשת המידע בנושא", נכתב בתגובת הפרקליטות, שבכך העניקה שביב מידע על אותן "סיבות ביטחוניות" לכאורה.
האחריות על הדרג המדיני
עורכת הדין שייצגה את ארגון 'אמהות הלוחמים', צפנת נורדמן, לא ויתרה. היא זכרה את יותר מ־40 הנופלים שכבר גבה מרכבות גדעון א', ויחד עם האימהות ביקשה להילחם בהוראה המסוכנת בטרם יחל המבצע החדש. גרירת הרגליים של הפרקליטות הכניסה את הדיון בעתירה כבר לעומק המבצע, עם כמה נופלים ששילמו בחייהם. עורכת הדין נורדמן סירבה לקבל את הדחייה בקש של הפרקליטות, והגישה לבית המשפט תגובה מהירה על תשובתה.
"מדובר, בכל הכבוד – והמילים הללו לא נכתבות בקלות – בניסיון שקוף, מביש למנוע דיון בסוגיה ציבורית בעלת חשיבות עליונה, למנוע ביקורת ופיקוח ציבורי בשאלות של דיני נפשות תוך שימוש שווא, שימוש לרעה, בחריג שבחוק חופש המידע", תקפה נורדמן את הפרקליטות בתגובתה לבית המשפט.
ואחרי הקביעה החריפה הזאת נימקה נורדמן מדוע סירובה של הפרקליטות, ותלייתו ב"טעמים ביטחוניים", מופרך מן היסוד. ראשית, טענה, העותרות לא ביקשו לחשוף שום מסמך צבאי או מידע מבצעי. חוות הדעת לכאורה אמורה לכלול עיון משפטי טהור בסוגיה המדוברת, ולפיכך לא אמור לצוף בתוכה מידע שחשיפתו מהווה סכנה ביטחונית. "הסוגיה המשפטית של החובה (הנטענת) להזרים אספקה לאויב אל תוך שטחי הלחימה… אינה בשום אופן סוגיה של ביטחון". יתר על כן, טענה נורדמן, דווקא בנושא הקריטי הזה – סוגיה משפטית שחיי אדם תלויים בה – אי קיומו של חופש המידע חמור יותר: "לא יעלה על הדעת שדווקא בנושאים החשובים מכולם – חיי אדם, מלחמה ושלום – הציבור לא רשאי לקבל מידע, שאינו ביטחוני כשלעצמו, הדרוש לו כדי לגבש דעה, לקיים דיון ולפקח על הרשויות".
כמו כן הזכירה נורדמן עתירות אחרות, שבהן מיהרה המדינה בתשובתה להעניק את כל הטיעונים המשפטיים בדבר הדין הבין־לאומי, זאת במהלך של הצטדקות מול עתירות גופי שמאל רדיקלי שתקפו את צה"ל על חוסר הומניטריות. נורדמן מציגה את תשובת המדינה בעתירה ההיא, שם מפורטת חוות דעת משפטית מנומקת, ותוהה מדוע עותרות כמו 'אימהות הלוחמים' אינן זכאיות לקבל את אותה חוות דעת משפטית בנושא הלחימה: "או אז הניתוח המשפטי מקבל נופך 'ביטחוני' וחשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה, לא פחות", מתרעמת נורדמן.
ועל הטענה של "חשיפת פעילות צה"ל" במידה שתיוודע העובדה הבסיסית האם בכלל קיימת חוות דעת משפטית בעניין המצור, תמהה נורדמן עוד יותר כשהיא מביאה ציטוטים מדובר צה"ל, שמעדכן חדשות לבקרים על תנועות צה"ל בלחימה. מדובר במידע מבצעי ממשי גלוי, האם הוא לא "מסייע לאויב בהבנת פעילות צה"ל" יותר מחשיפת קיומה של חוות דעת משפטית? מקשה נורדמן, וכותבת: "מוטב היה לטענה זו שלא נטענה".
בסופו של דבר קבע השופט דיון מהיר, וקיבל את דרישת הפרקליטות לדיון במעמד צד אחד, שבמהלכו נותרו העותרות בחוץ. בסופו של הדיון הן התבשרו – כצפוי – כי השופט קיבל את עמדת הפרקליטות וחוות הדעת לא תימסר להן. כעת שוקלות 'אימהות הלוחמים' יחד עם נורדמן האם לעתור הלאה לבג"ץ, בהתאם להתפתחויות בזירה המדינית. אולם כך או כך, ההליך הזה הוא מראה לאי־השקיפות הברוטלית של הממסד המשפטי, עד כדי מניעת זכות היסוד של חופש המידע בתירוצים מצוצים מן האצבע.
"למה המדינה לא רוצה לחשוף את חוות הדעת?" מעריכה נורדמן, "אני משערת שהתשובה פשוטה יותר משהוצג לנו בהליך: פשוט אין חוות דעת משפטית כזאת, לא חוות דעת כתובה, מנומקת ומבוססת על הדין, בכל אופן. לפי הדין הבין־לאומי אין יסוד לקביעה שחובה על מדינה להזרים אספקה לאויב בשטחי הלחימה דווקא. אין אף מומחה למשפט בין־לאומי שיגיד את זה. אפילו במעגלי לחימה רחוקים יותר אין חובה גורפת כזאת, ומדינת ישראל מודה בבג"ץ שהיא נוהגת הרבה מעבר לחובותיה על פי הדין הבין־לאומי בעניין זה, קל וחומר כשמדובר בשטח הלחימה עצמו. זה מופרך לחלוטין".
היא לא פוטרת מאחריות את הדרג המדיני – מקבלי ההחלטות – שהיה צריך לדבריה לדרוש בעצמו את חוות הדעת הזאת, לגלות שהיא לא קיימת ובכך לבטל את הנוהל המעוות. "אומנם היועמ"שית דיברה על כך בדיוני הקבינט הביטחוני, וחבר הכנסת עמית הלוי דרש ממנה להציג את חוות הדעת הכתובה לחברי ועדת החוץ והביטחון, כדי שיוכלו ללמוד אותה. היא התעלמה מדרישתו במשך חודשיים ולאחר מכן השיבה תשובה מתחמקת, ומסרה שההחלטות מתקבלות בידי הדרג המדיני. זה כמובן נכון, אבל לא עונה לשאלה. היועמ"שית התבקשה להציג את חוות דעתה הכתובה – לחברי ועדת חוץ וביטחון, לא לציבור הרחב – לא להסביר מי מקבל את ההחלטות. את זה היא סירבה לעשות וסירבה אפילו להתייחס לבקשה".
"לדרג המדיני יש אחריות, יש לו מספיק משפטנים ויועצים שיודעים היטב שאין לאיסור על המצור בשטחי לחימה שום אחיזה בדין הבין־לאומי. העובדה שהדרג המדיני מסרב להטיל מצור בשטחי לחימה, שולח את חיילינו פנימה ביד אחת וביד השנייה מאכיל ומתדלק את האויב שמחכה להם שם – העובדה הזאת מתסכלת מאוד. זה פשע, לא פחות. בכל אופן, חובתו של הדרג המדיני בעניין הזה לא גורעת מזכותנו כאזרחים, כאימהות ששולחות את בניהן לקרב, לקבל את המידע בעצמנו, לקבל את חוות הדעת המשפטית של היועמ"שית והפצ"רית, ללמוד אותה, להתמודד איתה בזירה הציבורית ומול מקבלי ההחלטות. בדיוק את זה מבקשים למנוע מי שמסתירים מידע משפטי – בשום אופן לא ביטחוני – מהציבור הרחב ומאיתנו העותרות, אימהות הלוחמים".
"מדובר בדיני נפשות ממש", מוסיפה נורדמן. "לא ייתכן שכך מנוהל המשאב הכי יקר שלנו, בבת עינינו – חיי החיילים".
