בונים חורבה
עם תום ימי האבל על חורבן ירושלים והכניסה לשבתות הנחמה, בחרנו להביא את סיפורם של האנשים שעוסקים יום יום בבניין חורבות ירושלים, מנערים אותה מעפר ומוציאים אותה מתוך ההפיכה.
בפרויקט מיוחד לשבת נחמו, תפגשו מתנדבים צעירים שמגיעים לחתונות של זוגות בודדים ובונים מדי יום חורבה מחורבות ירושלים בשמחת חתן וכלה; אדם שמקים מחדש בתי כנסת עתיקים שהיו פארה של העיר העתיקה, וחושב גם על מעליות וחניונים שינגישו את הכותל לכלל עם ישראל; ארכיאולוג שמתחבר להר הבית דרך העפר, החרסים והתגליות יוצאות הדופן שהתחבאו במקום המקודש בעולם; מדריכים שמחברים את כל שכבות האוכלוסייה למקום המקדש דרך הרגליים, וגם קבלן שלמרות כל הסיכונים בנה שכונה פורחת בלב מזרח ירושלים.
על ראש שמחתם
'צוות משמחים' בונה חורבה מחורבות ירושלים על בסיס קבוע: הם מגיעים לשמח חתנים וכלות, וגם בני מצווה, שנותרו לבד ביום המאושר בחייהם. הרוקדים הצעירים מעידים: "זו ההתנדבות הכי כיפית שיכולה להיות"
עפרה לקס
"אם החתונה שלי הייתה בלעדיהן, זו הייתה חוויה שונה לגמרי. קרוב ל‑30 בנות שאני לא מכירה באו, רקדו סביבי, יצרו מעגלים ועשו לי שמח", מספרת גלית הודיה בניטה, שנישאה לפני כמה שבועות. "הבנות נתנו לי הרגשה טובה, שאני כלה מיוחדת שכדאי לשמח אותה. זו חוויה מדהימה, זה לא מובן מאליו. המשפחה הקרובה והחברים לא כל כך קמו לרקוד, והבנות האלה לא הפסיקו לרקוד. הן גרמו לי להבין שיש בעולם הזה אהבת חינם. אם הייתי יכולה הייתי רוצה להחזיר להן בחזרה". בניטה והאיש הטרי שלה הם מאזור חיפה והקריות. שניהם חוזרים בתשובה. את החתונה החליטו לעשות בהפרדה מלאה, גם הישיבה וגם ההרקדה, ואולי זו הסיבה שהמשפחה והחברים לא כל כך התחברו לסגנון. "יש לי חברותא מארגון 'הקשר היהודי' כבר שנים. היא סיפרה לי על 'צוות משמחים' וחיברה אותי אליהם. לפני כן לא ידעתי שיש דבר כזה".
'צוות משמחים' בונה אט אט את חורבות ירושלים, עוד לבנה של שמחת חתן וכלה שהם כלל לא מכירים, עוד שותפות באירוע בר מצווה שמצריך תוספת שמחה מיוחדת. כמו שאמרה בניטה, אהבת חינם. הצוות הוקם לפני 6 שנים בידי אביחי גרינוולד, אז מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי. הרעיון היה שכל זוג שעומד תחת החופה יוכל לזכות לשמחה אמיתית גם אם הוא בודד, או בעל יכולת מועטה. בעבר מנה הצוות עשרים-שלושים בחורים צעירים ונמרצים שהשתדלו להגיע לכל מקום אליו נקראו. מאז גדל הארגון, והיום מרכזת אותו סַלוּמֶה זגורי, המסיימת שנת שירות לאומי. זגורי ואני מדברות בדיוק אחרי שהיא סיימה שיחה שבה הוזמן צוות משמחים לבר מצווה. "איזה סיפור עצוב", היא נאנחת ומספרת על זוג תאומים שנכנסים בשער גיל המצוות. האם, שהתעללה בילדים, יושבת בכלא, האב אברך שמתקשה לפרנס. נשמה טובה שלקחה על עצמה לארגן את בר המצווה של האחים האלה, שהספיקו לעבור לא מעט, הזמינה צוות שיעשה שמח בערב המיוחד.
מי שמזמין את צוות המשמחים לחתונה או לבר מצווה, מתבקש למלא מסמך שבו הוא כותב היכן מתקיים האירוע, כמה בנים או בנות נדרשים, האם יש הסעה ופרטים טכניים נוספים. שני תנאי הסף להגעת המשמחים הם רחבת ריקודים נפרדת והרצון של בעלי השמחה בכך. מאז ימי גרינוולד הארגון התרחב, והיום יש רכז בנים לכל אזור ורכזת בנות לכל עיר. הצוותים מכונסים לקבוצות ווטסאפ בניהול הרכזים, ויש 50 קבוצות כאלה. "מי שפונה אלינו הם חוזרים בתשובה, גרים, וגם אנשים שמתייתמים מאב או אם בין האירוסין לחתונה. במקרה כזה הרבנים אומרים לא לדחות את החתונה, אבל בגלל האבל אנשים לא רוקדים או לא מגיעים בכלל לחתונה".
קשר מהחתונה עד הלידה
זגורי נזכרת בזוג שבו גם החתן וגם הכלה התייתמו בזמן ההכנה לחתונה. "בליל המקווה הכלה החליטה שהיא חוזרת בתשובה והחליפה את כל הסגנון של האירוע לסגנון דתי". המלווה של הכלה התקשרה וביקשה להזמין מעכשיו לעכשיו 100 בנים ו‑100 בנות שיגיעו לשמח. מספר גבוה של חבר'ה בכל קנה מידה. "הגיעו 170 חבר'ה והיה מטורף. זה היה אירוע ממש משמח. היא לא האמינה שהמשאלה שלה התגשמה ושאלה 'מה, ככה זה עם ישראל?'".
החתונה שהולכת עם זגורי כבר כמה שנים היא של כלה בשם נתנאלה. "זו הייתה חתונה חרדית לגמרי, אולם לנשים ואולם לגברים. הכלה הייתה מלאך ממש, וכל החתונה הרגשתי שהיא זאת שמנסה לשמח אותנו ולדאוג לנו". גם אחרי החתונה המשיכה נתנאלה לשמור על קשר עם הבנות ששדרגו בכמה רמות את הערב היפה בחייה. "היא פתחה איתנו קבוצת ווטסאפ, סיפרה על ההיריון שלה וגם על הלידה".
כאמור, 'צוות משמחים' מביא בני נוער גם לאירועי בר מצווה ותמיד יש שם סיפור. זגורי מספרת על בר מצווה שהעלתה בעיניה דמעות. "מישהי התקשרה אליי וביקשה 50 בנים לשמחת בר מצווה. היא סיפרה שהיא חלתה בסרטן בפעם השלישית ולא גילתה לאיש, אפילו לא לבעלה, שהמחלה היכתה בה שוב. היא ידעה שלא נשאר לה הרבה זמן, ולכן רצתה שזה יהיה האירוע הכי משמח בעולם בשביל הבן שלה. ב"ה הצלחתי לארגן לה והיה אירוע מאוד שמח. היא התקשרה להודות בבכי ואמרה שהיה אירוע מקסים. כל אחד מהמשמחים קיבל כמזכרת את 'תפילה על השמחה'".
הגיל המינימלי למשמחים של חתונות הוא 17, ולבר מצוות הוא 13. "כשיש לנו בר מצוות אנחנו מנסים שהמשמחים לא יהיו מבוגרים מדי אלא יתאימו לגילו של חתן השמחה. בתחום החתונות אנחנו מחפשים גם מתנדבים גדולים יותר, כי לפעמים בני הזוג מאוד מבוגרים ואז הם מבקשים משמחים שעברו את גיל 25 וכאלה קשה למצוא". במשרדי 'משמחים' אפשר למצוא גם את הספר 'עוז והדר לבושה'. הספר מכיל רשימה ארוכה של בעלי מקצוע רלוונטיים לשמחות: שמלות כלה, מאפרים, קייטרינג ועוד, שגובים בעבור השירות שלהם מחיר סמלי, או שהם חינמיים לגמרי. הספר, לעילוי נשמת הדר בוכריס והדר גולדין, מסייע למעוטי יכולת או למי שמארגן בעבורם שמחה.
זגורי מתנדבת בעוד לא מעט מסגרות, אבל מה שמניע אותה להשקיע ולהתמיד בסוג הזה של נתינה והתנדבות הוא הרגעים שאחרי. "את הולכת לישון כשבאוזניים שלך קולות השמחה והתודה ומול עינייך החיוך של הכלה. זה מספק וממלא וזו התנדבות ממש כיפית". 'צוות משמחים' מחכה שתפנו אליו דרך דף הפייסבוק 'צוות משמחים' בהודעה פרטית. "במרכז יודעים עלינו, בצפון ובדרום פחות". וכן, גם שם יש לא מעט בנים ובנות מלאים בהתלהבות ואהבת ישראל, שרק מחכים להגיע לשמחה שלכם כדי לעשות לכם טוב על הלב.
לעבוד בתוך החלום
הרצל בן ארי, מנהל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, בונה מדי יום מחדש את העיר העתיקה, מחזיר עטרה ליושנה בבתי הכנסת שחרבו ומתכנן שיפוץ שיהפוך את סמטאות האבן ל"קריה יפהפייה"
ניצן קידר
הרצל בן ארי מגיע בכל בוקר לעבודה בתחושה של חלום. "זה חלום חיים, כי אני קשור לרובע היהודי ולמקום הזה עוד מגיל חמש, כשהייתי מגיע עם אבי לקבר דוד והיינו צופים לעבר הר הבית", נזכר בן ארי, המשמש כיום מנהל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. "לפני מלחמת ששת הימים זה היה המקום הכי קרוב להר הבית, ואני רואה את אבא שלי, הגדול והגיבור, עומד ובוכה. אני שואל אותו לפשר הבכי ואז הוא מצביע ומראה לי היכן היה בית המקדש והיכן הכותל, ומסביר שאנחנו היינו בגלות וכעת לא יכולים להגיע ולגעת ולהתפלל בכותל".
הרצל בן ארי כבר כיהן בתפקידים משמעותיים. הוא שימש בעבר ראש מועצת קרני שומרון, אבל התפקיד הנוכחי שלו בחברה לפיתוח הרובע, שבו החל רק לפני שמונה חודשים, מסב לו סיפוק גדול הרבה יותר. "אנחנו זכינו לדור של גאולה. אנחנו יכולים להגיע ולגעת ולהתפלל ואנחנו רוצים להגשים את החלום של כל עם ישראל 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'", הוא סוגר מעגל עם חוויית הילדות, "אני חווה פה את חדוות היצירה. עם כל הקשיים, ויש כאלה, אנחנו מצליחים להגיע לתוצאות".
"שהמבקרים יאמרו 'וואו'"
החברה עוסקת במגוון פרויקטים לאורך השנים, שעניינם בנייה ושחזור, פיתוח הסביבה וקידום חשיבותו של הרובע היהודי כאתר חובה לכל יהודי. אחרי פרויקט הענק של בנייתו מחדש של בית הכנסת 'החורבה', רוחש בימים אלו מיזם חדש ומאתגר לא פחות. "אחת החורבות המדהימות שאנחנו משקמים בימים אלה היא בית הכנסת תפארת ישראל. הוא נבנה לפני 170 שנים על ידי האדמו"ר מרוז'ין באמצעות נאמנו ישראל בק. זה היה בית כנסת כל כך מפואר שהוא כונה 'גבוה מעל גבוה', כי הוא היה מעל כל גגות העיר העתיקה. במלחמת השחרור זו הייתה אחת מעמדות ההגנה. לאחר שהרובע נכבש, מפקד הלגיון הירדני איברהים אל-טלאל הורה להרוס את בית הכנסת תפארת ישראל ואת החורבה, כדי שליהודים לא יהיה לאן לחזור".
אבל חזרנו – וכעת גם בית הכנסת עתיד להיבנות.
"ב"ה, בזכות אבות זכינו ואנחנו נמצאים כאן חזרה בירושלים שבין החומות. מאז שהחברה לשיקום הרובע היהודי השלימה את שיקומו של בית הכנסת החורבה, אנחנו עומדים על סף תחילת העבודות לבנייתו מחדש של בית הכנסת תפארת ישראל, שאמור להחזיר את קרן ישראל לתפארתה. בתי כנסת הרי לא חסרים לרובע, אבל זה סמל לאומי של עם ישראל וזו חובה שאנחנו רוצים לבצע כדי להחזיר עטרה ליושנה".
פרויקט מרכזי נוסף שעליו עמל בן ארי הוא בניית מעלית הכותל, שמטרתו להנגיש לכל אדם את רחבת הכותל, כך שאפשר יהיה לעלות ולרדת אליה בקלות, וגם לעלות מהכותל לרובע היהודי. פרויקט אחר נקרא 'קריה יפהפייה' ומטרתו "לשפץ את הנראות והרחובות של הרובע, להגיע למצב שבו כל מבקר שיגיע לעיר העתיקה יאמר 'וואו'. אני מאמין שתוך שנתיים מהיום כבר נראה תוצאות של השינוי הזה בשטח".
בן ארי מצביע על בעיה לא פחות משמעותית, ומבחינתו חשובה לא פחות מבנייה ושיקום של הרובע היהודי. מדובר בסוגיית החנייה, או ליתר דיוק המחסור בחנייה באזור. "יש 11 מיליון מבקרים בירושלים, רבים מהם באים לרובע היהודי ולכותל המערבי. יש קצת יותר מ‑200 חניות במקום שבו צריכות להיות הרבה יותר. זה קושי גדול מאוד, לא רק לבאים מבחוץ אלא גם למשפחות שגרות בתוך הרובע עצמו".
מה אפשר לעשות? הרי מדובר בשטח קטן מאוד.
"אני מאוד מזדהה עם הקושי הזה ומנסה לפתור אותו, וגם העירייה משתפת איתי פעולה באופן מלא. אנחנו מתכננים לפתור את הנושא של החניון בטווח הקצר של הוספת כמה מאות מקומות חנייה, ויש פתרונות בטווח הביניים ובטווח הארוך. לטווח הארוך מתוכנן חניון של שש קומות מתחת לקרקע עם כניסה לאוטובוסים – אבל הדבר הזה ייקח כמה שנים טובות. לזמן הקרוב צריך לשים מכפילי חנייה, ואני מקווה שהפתרון הזה לא ייקח הרבה זמן".
כאמור, חלק מחזונו של בן ארי הוא שדרוג מעמדו של הרובע היהודי בתודעה הלאומית. "חשוב שנעסוק, ואנחנו עוסקים, בפיתוח התיירות. שכל אחד יראה, ילמד ויבין כאן את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ירושלים. את הבניין והחורבן, ללמוד מהכול. שמחר או מחרתיים כשאונסק"ו מקבל החלטות שקריות מוחלטות, הילדים שלנו, בכל מקום בארץ, יבואו ויכירו את המורשת שלנו לא רק בעיניים, אלא גם ברגש. את המסר הזה אנחנו חייבים להעביר ואסור שזה ייפסק".
החברה שבראשה עומד בן ארי איננה עובדת לבד. לפחות שמונה חברות ורשויות פועלות בתוככי הרובע. לבן ארי יש מסר לכל בוני ומשקמי הרובע היהודי. "כל אחד עושה את שלו. יש כאן הרבה גופים וכל אחד תורם את חלקו לבניית חורבה מחורבות ירושלים, כדי שנגיע בסופו של דבר לבניין שלם ושנזכה לראות כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם".
באווירת ימי הנחמה, לבן ארי חשוב לחבר את העיסוק היומיומי בבנייתם של מקומות שחרבו בירושלים – גם לרוח. "בתשעה באב אנחנו מקוננים על ציון החפויה והאבלה והחרבה, ואתה אומר לעצמך – איך אפשר לומר דברים כאלה? אלו קינות שכביכול היו מתאימות ללפני מאות שנים, היום העיר התפתחה והבנים שבו לגבולם. אבל לא לגמרי. להר הבית עדיין לא שבנו. החלום עוד לא התגשם במלואו. תמיד כל יהודי בוחר מה הוא רוצה לראות – ואנחנו רוצים לראות את חצי הכוס המלאה".
ייבנה ההר
עם תמיכה מצד ראש העיר אולמרט והשכנים הערבים, ומול התנגדות מצד ראש הממשלה נתניהו, הקבלן נחמן זולדן לקח על עצמו את פרויקט בניית שכונת 'מעלה הזיתים' במזרח ירושלים וגם מילא באמצעותה את צוואת הבן שנרצח
אבישי גרינצייג
"כשהתחלנו את שלב ב' של הפרויקט בשכונת מעלה הזיתים, פנה אליי יהודי אמיד מאוד וביקש ממני לקנות פנטהאוז בפרויקט", מספר נחמן זולדן, הקבלן שבנה את השכונה היהודית במזרח ירושלים. "שאלתי אותו למה הוא כל כך מזדרז לקנות דירה אצלנו. הוא ענה לי: 'לפני שהציעו לך לקחת את הפרויקט, הציעו אותו לי וסירבתי. אמרתי שאין היתכנות לפרויקט ושמדובר בכישלון ודאי. אחרי שראיתי שהצלחת, אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות תשובה ולקנות דירה בפרויקט מיד כשיתאפשר'. אותו יהודי גר שם עד היום".
נחמן זולדן, שהספיק לבנות לא מעט שכונות גם ביהודה ושומרון, לקח נשימה עמוקה לפני שהחליט לעסוק בבניינה של מזרח ירושלים, בשכונה שמיקומה והקונסטלציה הפוליטית והמדינית סביב הקמתה אכן היו גורמות במבט ראשון לכל משקיע להדיר את רגליו מהמקום. שכונת 'מעלה הזיתים' המשקיפה על הר הבית וסמוכה לבית הקברות בהר הזיתים, ידעה לא מעט תהפוכות ומאבקים עד הקמתה ואכלוסה על ידי יהודים. בתום סאגה משפטית לאיתור הבעלים, רכש את הקרקע הנדבן ד"ר ארווינג מוסקוביץ', שהעביר את מלאכת הבנייה לידי נחמן זולדן ושותפו יצחק אדיב ז"ל, בסיועו של ניסן חכשורי, על מנת שיבנו במקום שכונה יהודית.
בשכונה מתגוררות כיום 117 משפחות יהודיות בסך הכול, אך מדובר בנכס אסטרטגי. היא מקשה על כינון מסדרון טריטוריאלי פלסטיני בין יהודה ושומרון לעיר העתיקה. חבר מועצת העיר ירושלים אריה קינג, תושב ותיק בשכונה, אומר גם כי השכונה החדשה מחברת את עיר דוד עם הר הזיתים והר הצופים, בין העיר העתיקה ובין אבו-דיס ואל-עזריה.
בונה רק מצד אחד של הקו
זולדן נתקל בהתנגדות נחרצת לבנייה השכונה. ההתנגדות הגיעה דווקא מכיוונו של ראש הממשלה דאז ודהיום, בנימין נתניהו. רק לאחר שעלה אהוד ברק לשלטון, החלה הבנייה בקדחתנות בשני שלבים, ובאה לסיומה בשנת 2011.
זולדן, רואה חשבון בהכשרתו, עוסק בבנייה כבר 20 שנה, ועל שמו רשומים לא מעט פרויקטים, בעיקר בקדומים, היישוב שבו הוא מתגורר. אך הפרויקטים שלו מעולם לא עברו את הקו הירוק מהצד שני. "אין לי התנגדות לבנות בחדרה או בגדרה, אך בנייה עסקית וכלכלית לא מדברת אליי", הוא מגלה. "אני מחובר לבנייה האידיאולוגית והאסטרטגית, ולכן בניתי בקדומים ובקריית ארבע, במזרח ירושלים ועכשיו בשבי שומרון".
זמן קצר לאחר שהחליט הבן עידו (עידודי) זולדן להצטרף לאביו בבניית שלב ב' של הפרויקט במעלה הזיתים, הוא נרצח בפיגוע בפאתי הכפר הערבי פונדוק בשומרון ב-2007. התנאי של עידודי להצטרפות לפרויקט של אביו היה בנייה בעבודה עברית. מיד לאחר סיום ה'שלושים', החל האב נחמן בבניית השכונה על טהרת העבודה העברית, ובהמשך, כדי לזרז את הבנייה, הצטרפו גם עובדים סינים.
לדברי זולדן, הערבים דווקא שמחו על בניית השכונה. "התושבים בראס אל-עמוד שמחו על הפרויקט שלנו. הם ידעו שהגעת יהודים לשכונה תעלה את ערך הדירות שלהם, תשפר את איכות החיים – תהיה יותר שמירה, מפלס הגנבות והוונדליזם ירד ותחושת הביטחון תעלה. וכך אכן קרה".
לא הייתה התנגדות ערבית לבנייה?
"לא. ההתנגדות היחידה באה מכיוונם של יהודים שמאלנים שקיימו הפגנות ולחצו על הממשלה והעירייה לסכל את הבנייה והאכלוס. אך תושבי ראס אל-עמוד לא רק ששמחו, אלא אף סייעו. הם היו מזעיקים אותנו באמצע הלילה אם היו מנסים לפרוץ למתחם ולגנוב לנו את הציוד".
את שיתוף הפעולה מצד השכנים הערבים מדגים זולדן בסיפור נוסף: "כשרצינו להתחיל את עבודות הבנייה בשלב ב' נתקלנו בפולשים ערבים לא חוקיים על השטח שיועד לבנייה. הפולשים עיכבו את הבנייה במשך שנה, עד שאחד השכנים הערבים, שבעצמו היה קשור במישרין לפולשים, השיא לנו עצה: 'בואו עם די-9 ותנו מכה לקיר הבית הלא חוקי, ותראו שהבעיה תיפתר". בלית ברירה הקשבנו לו. באמצע הלילה נתנו מכה לקיר, התחיל בלגן בשטח, הם הזעיקו משטרה שעצרה אותנו ואותם. והפלא ופלא, בחדר החקירות הגענו איתם להבנות, והפרויקט יצא לדרך".
מול התנגדות גורמי השמאל לפרויקט, אחד התומכים הגדולים בהקמת השכונה היה לא אחר מאשר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, לימים אבי 'תוכנית ההתכנסות', ובאותם ימים ראש עיריית ירושלים. "אולמרט הלך איתנו יד ביד. היו גורמים בעירייה ששמו לנו רגליים, אך אולמרט עזר לנו ללחוץ על הממשלה להכשיר את הבנייה, הוא סייע בהשגת מימון, ופעל לבניית מקווה טהרה מפואר בשכונה. הוא קרא ליהודים מרחבי העולם לבוא ולקנות דירות במעלה הזיתים. איפה אולמרט של אז ואיפה של אולמרט של היום?!" שואל זולדן בכאב.
התנערי מעפר
הארכיאולוג צחי דבירה אינו שומר תורה ומצוות, אבל דרך פרויקט סינון עפר הר הבית שיזם הוא מתחבר מדי יום לחיים ששקקו במקום המקדש לאורך השנים, וחושב גם על התיקון
יואל יעקובי
בודדים האנשים שממששים יום יום בידיים את ירושלים של פעם. הארכיאולוג יצחק דבירה (צויג), שב‑18 השנים האחרונות חי את הר הבית ונושם את העפר שלו במסגרת מפעל סינון עפר הר הבית שיזם, פוגש מדי יום את המזכרות מהחורבן, אבל בין שטיפת החרסים ומיונם הוא מהרהר גם בתיקון ובבית המקדש שעתיד להיבנות.
הסיפור החל בשנת תשנ"ט (1999), כשהווקף המוסלמי ביצע עבודות עפר נרחבות בהר הבית ללא פיקוח ארכיאולוגי כנדרש בחוק. דבירה, אז סטודנט לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, נבר יחד עם חברים בשפכי העפר שהוצאו מההר, ומצא שם ממצאים מעניינים, כפי שאכן צפוי היה שיימצא בעפר שהוצא מאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. המעשה הזה הרגיז את הרשויות, ולאחר שדבירה פרסם את הממצאים בכנס של אוניברסיטת בר-אילן, האשימו ברשות העתיקות את האוניברסיטה בכך שהיא נותנת חסות לחפירה פיראטית. דבירה נעצר, אולם בהמשך רשות העתיקות משכה את ידיה מכתב התביעה לאור המלצת השופטת.
בתשס"ד (2004) החליט דבירה, בסיוע אחד המרצים שלו מהאוניברסיטה, הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, לעסוק בסינון העפר בצורה מקצועית יותר. הפעם הושג רישיון חפירה מרשות העתיקות ורשות הטבע והגנים הקצתה לכך אתר בגן הלאומי עמק צורים, למרגלות הר הצופים. כעבור שנה עמותת אלע"ד החליטה לפרוש את חסותה על המיזם, חסות שנמשכה עד לפני חודשים ספורים. פרויקט מימון המונים שנערך לאחרונה ושהניב בתוך זמן קצר יותר מ‑300,000 שקלים, כמו גם פגישה עם ראש הממשלה בצירוף הבטחות לסיוע, מצעידים את הפרויקט לשלב הבא שלו. אומנם נותרה עדיין כמות של 30 אחוזים מהעפר שלא סוננה עדיין, אך הסינון בפועל יצא כעת לפסק זמן, שבו דבירה וחבריו מתכוונים לבצע עיבוד מדעי של כחצי מיליון הממצאים שנשמרו במעבדה של המיזם בשכונת תלפיות. אתר הסינון בגן הלאומי עמק צורים פעיל גם היום, אך מסננים בו עפר שמוצאו בחפירות עיר דוד ולא בהר הבית.
מלבד קדושתו הרוחנית-דתית, הרי שלהר הבית ישנה חשיבות ארכיאולוגית עצומה, אולם מסיבות פוליטיות הוא לא נחפר מעולם וגם חוק העתיקות נאכף בו בצורה חלקית. מפעל הסינון פותח לראשונה צוהר למסתרי הר הבית על תקופותיו השונות.
שני סוגים של ממצאים התגלו. הסוג הראשון הוא ממצאים מעניינים מצד עצמם, גם אם אין בהם חידוש של ממש למחקר, כמו מחצית השקל מימי המרד הגדול שקדם לחורבן הבית השני, או חיצים בבליים, כנראה מימי החורבן הראשון. הסוג השני הוא ממצאים שמצד עצמם אין בהם ערך, אך הם מוסיפים מידע רב על הר הבית בתקופות השונות.
בין אלפי הממצאים המעניינים אפשר לציין משקולות אבן מימי הבית הראשון שיכולות לסייע בשחזור התקן של "שקל הקודש" המקראי. נחשפו גם אבני ריצוף צבעוניות מימי הבית השני, המעידות כי רחבת הר הבית הייתה מרוצפת בריצוף יפה ויקר מאוד המכונה "אופוס סקטילה", דבר המוכר רק מחדרי אירוח של ארמונות פאר באותה תקופה, מה שמעיד על פארו יוצא הדופן של ההר. בין עצמות בעלי החיים שנמצאו יש גם עצמות שועלים, שבדיקת פחמן 14 תסייע לתארך האם הם מזמנו של רבי עקיבא או מזמנו של ירמיהו הנביא, שכותב עליהם במגילת איכה.
מדוע העפר אפור?
"חשוב לדעת מה היה", מסביר דבירה את חשיבות מפעל הסינון, "מה שנכתב במקורות ההיסטוריים לא מספק. הממצאים מסייעים לנו גם להבין את התנ"ך ואת ספרות חז"ל". הממצא הארכיאולוגי מלמד דברים לא ידועים גם על תקופות קרובות. כך תרמילי עוזי ומקלע כבד שנמצאו בהר לימדו כי בניגוד לדעה המקובלת, במלחמת ששת הימים כן התנהל קרב מסוים גם בהר הבית, דבר שאושר אחר כך גם מתחקירים שנעשו.
עבודת הסינון עצמה יוצרת קשר בלתי אמצעי עם החורבן, במיוחד למי שלא עולים להר הבית. עפר הר הבית מתאפיין בצבעו האפור, מסביר דבירה, המלמד על האפר הרב שמעורב בו עקב החורבן. דבירה מספר על חתנים רבים שמשתמשים דווקא באפר הזה כדי להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, שהרי מה מתאים יותר מאפר החורבן עצמו.
דבירה, שלמד בחינוך הממלכתי ועדיין מברר את דרכו ביחס לתורה ומצוות, מספר על רעיונות רוחניים התלויים במקדש שהוא אומר בפני קבוצות לא דתיות, והדברים מתקבלים על ליבם, כולל על החלום של תורה אחת שיוצאת מציון. "אין תורה בלי מקדש, והמציאות כיום היא של איש הישר בעיניו יעשה. עיסוק בהר הבית מביא אותך להכיר במציאות הזאת ולא להדחיק אותה, וההכרה במציאות הזאת קוראת לנו לעשות תיקון".
במהלך עבודת הסינון הקים דבירה את ביתו הפרטי, וגם בכך הוא מוצא קשר למקדש. "התחתנתי בגיל מאוחר, 36. אחת הבעיות שעומדות בפני רווקים מבוגרים היא שככל שהשנים עוברות הם מציירים לנגד עיניהם תמונה אידילית של בן או בת הזוג. גם כלפי הר הבית זה כך. ככל שמתרחקים מהר הבית, כך מקום המקדש נראה שמימי ורחוק יותר. זה לא נכון, אסור להתייחס למקום כאילו עומד בו כיום בית המקדש. הר הבית קורא לנו לתיקון, גם של עצמנו וגם של המקום עצמו. לא צריך להיות מתוקן לגמרי בשביל להתחבר להר הבית, ואולי אף כשהמקדש ייבנה זה כך, שהרי המקדש נועד לתקן את עם ישראל".
פותחים את שערי הלב
הסיור של ארגון 'סובו ציון' חושף אמנם את המציאות העגומה ביחסי הכוחות שבין יהודים לערבים סביב שערי הר הבית, אבל בעיקר הוא מחבר אל החיוּת והיופי שהזרים מקום המקדש לעולם כולו
יוסף ארנפלד
בכניסה לסמטה המובילה לשער החשוך, עוצר המדריך את הקבוצה. "תתקבצו כולם יחד וקדימה בהליכה זריזה לכיוון השער, כדי שנוכל להספיק לראות את מקום קודש הקודשים ואבן השתייה", הוא מבקש ומיד מסביר: "ברגע שנציג הווקף יזהה אותנו, הוא מיד יגיף את השערים". החברים מזדרזים, והנה כיפת הסלע ניצבת מולנו במלוא תפארתה, מה שממלא את הלב צער עמוק. בתוך רגעים ספורים, כפי שהובטח לנו, הגיף איש הווקף את השערים הגדולים שהיו פתוחים לרווחה עד אותו הרגע. "ואזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", פורצת הזעקה מפי הנוכחים. חצי דקה אחרי שאנחנו נסוגים לאחור עם התחושות הקשות, נפתחים שוב השערים.
בימים אלה שלאחר אבלות החורבן ועם הפנים לימי הנחמה, אין דרך טובה יותר להיכנס לאווירת הכיסופים לבניין המקדש מאשר להצטרף אל הסיורים של 'סובו ציון' סביב שערי הר הבית. התלוויתי אל סיור של חבורת צעירים בני המושב אחיעזר ליד העיר לוד, המקיימים לימוד שבועי מדי ליל שישי כבר יותר מעשור. נקודת הזינוק היא רחבת הכותל המערבי. "הכותל המערבי הוא הרבה יותר ארוך ממה שחושבים", פותח יצחק טסלר המדריך. החברים מתפלאים, ויצחק מסביר שרוב הסיור יהיה לאורך 500 מטר, "אורכו האמיתי של הכותל".
אנחנו מתחילים לנוע על רחוב הגיא, בואכה הרובע המכונה מוסלמי, אל עבר השער הראשון, שער הכותנה. "אם יש כאן מישהו לא יהודי, הוא יכול להמשיך", מעדכן יצחק בחיוך מריר את חברי הקבוצה. ואכן, בעוד אנחנו עומדים מבחוץ, עוברים הערבים באופן חופשי את המחסום המאויש על ידי שוטרי משמר הגבול, אל עבר הר הבית. שער הכותנה הוא המקום הקרוב ביותר, מחוץ להר הבית, לקודש הקודשים ואבן השתייה שממנה נברא העולם. "השיבר של כל העולם נמצא כאן", הוא ממשיך לתאר את המקום שנמצא ממש במרחק נגיעה, ומטעים: "רק חבל שפקק ענק מזהב סותם אותו כבר מאות שנים".
בסיום ההסברים קוראת החבורה את פרק התהילים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", ופתאום צמרמורת עוברת בין כולם, כשהמילים מקבלות משמעות קצת אחרת במציאות הנוכחית. דרך סמטאות העיר העתיקה אנחנו מתקדמים אל עבר השער הבא. בשער הברזל עומד איש ווקף ומחייך בלעג אל עבר הקבוצה שנאלצת להישאר מחוץ להר. "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים", מצטט יצחק את הגמרא במסכת ברכות, ומבאר את הסיבה היהודית לשם השער. "גם הערבים מכנים את השער כך, מכיוון שזהו החומר שממנו הוא היה עשוי פעם. היום השער עשוי מעץ, סימן שהשער קצת התרכך. הלוואי שייעלם לגמרי", הוא מוסיף בתקווה. "זה הזמן לפרק תהילים שיעיף את השערים", מבקש אחד החברים, ומיד פותחת החבורה בשירה סוחפת של "תפילה לעני כי יעטוף" ועוברים לומר את שאר הפרק בנעימה תימנית מסורתית. הם ממשיכים בשירה וריקודים של "ייבנה המקדש" אל עבר הכותל הקטן הסמוך.
להבין מהו צער השכינה
מיזם הסיורים של 'סובו ציון' החל לפני כשנה וחצי במטרה לחזק את הנוכחות היהודית הטבעית והקבועה באזור הר הבית, גם למי שרבותיו אוסרים לעלות להר עצמו. 20 מדריכים ומדריכות אחראים על הובלת הסיורים בהתנדבות מלאה, בהם השתתפו עד היום כ‑1,400 איש ב‑70 סיורים. "בעקבות השתתפות בסיורים שלנו, הרבה חברים מתחילים לבוא עם משפחה וחברים באופן עצמאי", מספר יצחק, "בפסח התקשרו אלינו לקבל המלצות על שעות מועדפות. יש כמה ישיבות שמוציאות הסעה פעם בחודש למניין שחרית בכותל יחד עם סיבוב שערי הר הבית".
מטרה נוספת וחשובה לא פחות היא העלאת המודעות לנושא המקדש ולמצב הקיים היום בהר הבית וסביבותיו. "את השלילי רואים לבד בעיניים. הסיורים שלנו הם בדגש על החיובי, מה בית המקדש נותן לחיים שלנו – שפע גשמי, תפילה, תורה לאומית ופרטית, אהבת ה' ויראת ה', נבואה, בריאות ויופי", מונה יצחק את המעלות.
"המשתתפים חוזרים הביתה מזועזעים מהמצב, עם הרבה יותר הבנה ורצון למקדש. שמעתי מכמה משתתפים שמושגים כמו צער השכינה קיבלו אצלם משמעות חדשה ועמוקה יותר, וגם התפילות שלהם נראות עכשיו אחרת. אנשים שקודם לכן לא היו מחוברים לתחושות האבל בתשעה באב, מתחילים כעת להתחבר ולהרגיש את החוסר".
ובחזרה לסיור שלנו. "מרגש להיות בכותל בלי מיליון אנשים מסביב", מתרפק על אבני הכותל הקטן אחד מבני החבורה. יצחק המדריך מצביע על פתח סתום של מבנה סמוך, ומסביר שעד מלחמת ששת הימים היה זה מבנה של שירותים שצה"ל סתם עם שחרור המקום. תמונות שעוברות בין הנוכחים מגלות כי עד מלחמת ששת הימים הייתה רחבת הכותל קטנה הרבה יותר ממה שהיא היום, בדיוק כפי שנראה הכותל הקטן כיום, אך תוך שעות ספורות משחרור המקום, שיטחו חלק משכונת המוגרבים ששכנה בו. "צריך לקחת מזה מוסר, כשעם ישראל מכוון ויודע מה הוא רוצה – הוא יודע מה צריך לעשות. חבל שזה לא קרה לאורך כל אורך הכותל המערבי וכמובן בהר הבית", אומר יצחק בכאב. "כדאי שנדע לנצל את ההזדמנות הבאה ולא נחמיץ אותה".
שער המשגיח הוא השער הבא, אבל אליו המשטרה לא מאפשרת להתקרב. אנחנו ממשיכים לצעוד ברחוב הגיא, במקביל לכותל המערבי של הר הבית, אל השער האחרון הנמצא בצידו הדרומי. שער הצאן הוא נקרא, ומזכיר לנו את העובדה שירושלים הייתה מלאה בכבשים ועיזים לצורך עבודת הקורבנות בבית המקדש. תוך כדי עוברת אותנו חבורת ילדים ערבים, לבושים במדים של שחקני כדורגל, שכנראה הגיעו לשחק בהר. "שועלים הילכו בו", מזדעזעים כולם.
יצחק מסביר שאחת הסיבות לכך שהר הבית נקרא הר המוריה, היא מכיוון שיצא ממנו מורא לאומות העולם, מה שקרה בזמן שבית המקדש היה קיים וחסר בימינו. "מתבקש בשלושת הרגלים, כשכולם עולים לרגל לירושלים, שאומות העולם יתקפו את היישובים היהודיים ברחבי הארץ, אבל ה' הבטיח ש'לא יחמוד איש את ארצך'", מחזק את דבריו בחור שהצטרף לסיור. לא רחוק מכאן בלשכת הגזית ישבו הסנהדרין, גדולי הדור שדנו בשאלות הלכתיות. "התורה נקבעה כאן על חודו של קול", מדגיש יצחק ומציין כי מתוך 613 מצוות התורה, קרוב ל‑240 מצוות לא נוהגות מאז שחרב בית המקדש.
כאן מתחברים לקב"ה
פרק תהילים נוסף נאמר בנעימה התימנית המסורתית וקדימה אל השער הבא, השער החשוך, שאותו תיארנו לעיל. מפאת קוצר הזמן אנחנו מדלגים על שער המחילה ומגיעים אל השער האחרון, שער השבטים, הסמוך לשער האריות, שממנו פרצו הצנחנים להר הבית ולעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. כדי להיכנס לאווירה, משמיע יצחק הקלטה של כתב גלי צה"ל המתאר בשידור חי את שחרור הר הבית, יחד עם הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו".
שער השבטים הוא גם התחנה האחרונה של הסיור הנוכחי. "מרכז התורה של עם ישראל הוא בית המקדש", מתאר יצחק לקהל המרותק, "צריך להתחיל לדמיין מיליון יהודים שבאים מכל העולם ועולים לרגל. בסוכות – עם שמחת בית השואבה וניסוך המים, בפסח – עם קורבן הפסח. כמו הלב שנותן חיות לכל הגוף, כך גם בית המקדש מטהר ונותן חיים לכל עם ישראל".
התחושות החזקות של משתתפי הסיור מדגישות את הניגודיות החזקה בין קדושת הר הבית ומקום המקדש שנמצא במרחק נגיעה, ובין השועלים שמהלכים בו, מה שהופך את הכמיהה והתפילה לבניין המקדש למוחשיים הרבה יותר. "חוסר שליטה במקום הכי קדוש לעם היהודי, ובו הם מקבלים את היחס הכי משפיל", "איך לא נותנים לי לראות את מקום קודש הקודשים?" – מתארים לי החברים את המסקנות הכואבות שלהם מהסיור. "אצלנו בשיעור מדברים על החיבור שלנו לקב"ה", מתרגש אביעד מורי, שמוסר את השיעור מדי יום חמישי במושב כבר עשר שנים. "הסיור עזר לנו להבין שהחיבור לקב"ה עובר דרך הר הבית ובית המקדש".