אני מחכה ליום ההולדת שלך, ארצי מולדתי, יותר ממה שאני מחכה לשלי. כשעולות להבות המשואות, ההתרגשות שלי עולה איתן, וכל שנה בטקס הדלקת המשואות הילדים שלי עושים התערבויות מתי תרד אצלי הדמעה הראשונה
הוי ארצי מולדתי, מה אומר לך ובמה אברך אותך לכבוד יום הולדתך? על ברכייך התחנכתי. יחד עם הפולקעס הפולני של סבתא בערב שבת, באותה נשימה ממש, שתיתי בצימאון סיפורים על הקמתך. כמה היה צריך להקריב כדי שמעפר תקומי. ומשפחתי הקריבה, בלי לחשוב פעמיים. דודי נהרג בקרב על יפו, סבי הקדיש לך את מיטב שנותיו, אמא שלי נתנה לך את הילדות שלה, על מגש של כסף. מעולם הם לא הצטערו על כך, ואני יודעת שאת מעריכה את ההקרבה. שזורה את בחיי, בכל נים אפשרי, כבת משפחה את לי. כמה אני אוהבת אותך, מולדתי. כמה גאה אני להיות שייכת אלייך.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני חוגגת את יום ההולדת שלך, בדמעות של התרגשות והכרת תודה על הגב הרחב שאני מרגישה שאת מעניקה לי. אני מקווה שאת שמחה מכל ההילולה סביבך, מהטקסים הממלכתיים, מהדגלים המתנופפים, מהעל האש, מהזבל שאנחנו משאירים אחרינו. אומר לך בכנות שאני מחכה ליום ההולדת שלך יותר ממה שאני מחכה לזה שלי. שלך פי אלף יותר כיפי.
אני זוכרת את ההליכה המרגשת לכיכר מלכי ישראל. איך היינו מבסוטיות, החברות ואני, שאנחנו גרות קרוב ויכולות ללכת למסיבה שלך ברגל. איך לא הסכמתי להפסיד את הפטישים וספריי השלג שהצליפו בי ללא רחם. כמה רציתי להרגיש חגיגית איתך, ארץ שלי. שמרתי את החולצה הכי לבנה לכבודך. במשך שבועות היא הייתה מקופלת בארון, חיכתה ליום הולדתך, רק כדי להתמלא בן רגע בקצף. כשגדלתי הייתי מגיעה לכיכר לראות הופעות, לעמוד הכי מתחת לזיקוקים שאפשר. אני מקווה ששימחתי אותך אז.
גם שברי זיכרון עולים בי, איך היינו יושבים כולם בסלון של סבא וסבתא וצופים בטקס הדלקת המשואות. אני חושבת שמעולם לא הצלחתי להחזיק את הדמעות בתוך העיניים. כשעולות להבות המשואות, ההתרגשות שלי עולה איתן. כל שנה מחדש.
תדעי לך, ארץ שלי, אני ממשיכה את המסורת. גם עם ילדיי אני צופה בטקס ובוכה בהתרגשות איתך, כאילו זו הפעם הראשונה שאני שומעת את ההמנון שכתבו לכבודך. הילדים שלי עושים התערבויות מתי תרד הדמעה הראשונה. גם את עדיין מתרגשת? הטקס הפומפוזי הזה, שמראה את היופי והאור שבך כאילו עצר הזמן מלכת, עדיין רלוונטי בעינייך בתקופה של לשון הרע, מחלוקות וריבוי שנאה? בעיניי כן.
הבנתי למה לא אוגנדה
אני לא יכולה להתחמק מהמציאות. במהלך השנים השתנינו, את ואני. כשגרתי בחו"ל, בתיכון, שאלו אותי אם את מסוכנת. צחקתי. בשלוש בלילה אני יכולה לצעוד בך ולא יקרה לי כלום, ככה עניתי אז. לצערי, לא אענה כך היום. אני בטוחה שזה מצער אותך לשמוע, אבל את בטח מהנהנת לעצמך בחיוך כואב. וגם אני השתניתי. אני קוראת לזה שדרוג. אבל בכל התהליך הזה, האהבה שלי אלייך לא השתנתה. אני חושבת שהיא אפילו התעצמה, או יותר נכון לומר קיבלה שורשים חדשים, עמוקים יותר, בטוחים יותר. אם פעם לא הבנתי למה לא אוגנדה, היום אני כן. בענק מבינה. כי אַת השידוך, הזיווג שלנו, של העם שלנו.
כשנסענו השנה לקברי צדיקים באוקראינה, כל פסיעה בגלות גרמה לאהוב אותך כפליים. בכיתי על כל הקברים העזובים של המשפחות שלנו, על זה שהם לא זכו להיקבר באדמתך. בלילה, בדרכים, עטף אותנו יער בלי התחלה ובלי סוף. ישבתי באוטו והצטמררתי. הלב שלי לא היה מסוגל להכיל את מה שהעצים האלה ראו, את הדם היהודי שנספג באדמה עטופת השלג. התפללתי על קברי האחים שם. בורות מכוסים, מתחתם אלפי יהודים בלי שם, שנטבחו כי עדיין לא נולדת אז. תודה לך ארץ שלי. תודה שאני קמה בטוחה בבוקר. תודה שהילדים שלי קמים בשמחה, בלי פחד רדיפה. תודה שאני זוכה להיות עם חופשית בארצך.
ארץ זבת חלב ודבש שלי. אפילו שאני מגדלת את הילדים שלי אחרת, והם לא יגיעו לכיכר כדי לחגוג לך, אני מקווה שאת שמחה בהם. אני מקווה שיש לך נחת רוח מהתפילות שלהם, מלימוד התורה, מהתרומות והמעשרות שאנחנו זוכים לתת מאדמתך, מברכת האילנות. ארץ ישראל שלי יפה, אני מאחלת לך שבמהרה בימייך יקום מתוכך משיח צדקנו, שיבנה על הר קודשך את בית המקדש, שישובו למקומם הראוי יופייך ותפארתך. מזל טוב ארץ הקודש.
תודה על ההקשבה
השבוע אני סוגרת שנתיים של כתיבת הטור. חייבת להודות שזה לא קל כמו שחשבתי שזה יהיה. לא קל לפתוח את הלב. לא קל לשקול כל מילה. וגם לא קל לתת מתכונים קלים ובריאים, שישמחו את שולחן השבת ואת בני הבית. אני רוצה להודות לכם, הקוראים. שנתיים שאני מקבלת מכם פידבקים. אם זה פנים אל פנים, או פנים אל מקלדת. תודה שאתם מקשיבים לרחשי לבי. שאתם משיבים לי במיילים מרגשים ובשיתופים מאוד אישיים. תודה שאתם מכניסים אותי ללב שלכם. זה לא מובן מאליו. יאללה, שנה שלישית גלידה.
לאפה בכיף, ובכיף מופחת
במבט ראשון חשבתי שזה אירוני משהו לקבל את ספר האפייה החדש של קרין גורן, ׳חצי חצי׳, בערב חג הפסח. בכל זאת בל ייראה. אבל אחרי שהבנים שלי קראו בו כמו שהם קוראים ספר מתח, הבנתי שיש כאן משהו מיוחד ופתחתי אותו. הבנתי למה הם מרותקים. לכל מתכון, מלבד צילום התוצאה, יש כמה צילומים של תהליכי הכנה. גאוני. הילדים ממש יכלו לראות איך אמור להיראות כל שלב, ויכלו לדמיין את עצמם אופים. הם התמקדו בצד המלוח, שעוסק באפיית לחמים וכו', פשוט כי הם מכירים את אמא שלהם.
הטסט הכלל-משפחתי הראשון היה לאפה, ויצא פצצה. על אף שהחלפתי את הקמח הלבן בקמח מלא והורדתי כמויות סוכר ושמן, הארבה המשפחתי שאב את הכול ברגע. כשסיפרתי לקרין, היא רצתה להרוג אותי והשביעה אותי לתת את המתכון המקורי ביחד עם המתכון "מופחת הכיף" שלי. אז הנה המתכון של קרין, ובסוגריים הגרסה שלי:
המרכיבים:
2 כפות שמרים יבשים (2 כפות שמרים)
2 ורבע כוסות מים פושרים (3 כוסות מים פושרים)
2 כפות סוכר (1.5 כפות סוכר חום)
קילו קמח (קילו קמח 70% מלא)
3/4 כוס שמן (1/3 כוס שמן)
כף שטוחה מלח (כף מלח)
אופן ההכנה:
ממיסים את השמרים עם מעט מים וסוכר.
בקערת מיקסר מעבדים: קמח, שמן, סוכר, מלח ושמרים. מוסיפים את המים בהדרגה. קמח מלא חשוב ללוש הרבה זמן (10 דקות), כדי שיתקבל בצק רך ואחיד.
מחלקים ל‑20 עיגולים. משמנים את הבצק ומשאירים לנוח לחצי שעה מתחת לניילון נצמד.
מקמחים את משטח העבודה ומרדדים כל עיגול עד לעובי של כחצי סנטימטר.
כדי לערום אותם יש להניח כל עיגול על נייר אפייה, שלא יידבקו.
מחממים מחבת נון-סטיק על אש גבוהה. מניחים את הבצק לדקה על כל צד. צריך להישאר בהיר עם כתמים זהובים (הוא נאפה מהר מאוד!).
שומרים רך וחם מתחת למגבת.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com