צעד אחד בכיוון הנכון נעשה השבוע, כאשר ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את חוק נאמנות בתרבות. למען האמת, הכינוי של החוק מטעה ונופל לתדמית שמתנגדיו מנסים לשוות לו. לאמור, אם יש נאמנות – יש תרבות, אם אין – אז אסור ליצור אותה. זה שקר.
בשבוע האחרון שמענו עד כמה החוק הוא סכנה לדמוקרטיה. באגודה לזכויות האזרח אמרו עליו שהוא "אינו חוקתי בהיותו פוגע בחופש הביטוי פגיעה חמורה וקשה". אנשי האגודה אף התריעו שהוא לא עומד בדרישות של חוק כבוד האדם וחירותו.
קץ הדמוקרטיה, שחופש הביטוי הוא אחד מיסודותיה, נשמע נורא וראוי שכך יהיה. אבל האמת היא שהחוק כלל אינו עוסק בביטוי או בחירות. אם מישהו חושב שתיאטראות יחדלו לקיים ערבי עידוד למשוררות מסיתות, או לא יעלו יותר הצגות אוטו-אנטישמיות, טועה. החוק לא אוסר את זה. הדבר היחיד שנחתך כאן הוא חבל הטבור, חלב האם. ההצגה תוכל להימשך, היא רק לא תוזן עוד ממשאביה של מדינת ישראל. רוצים לתמוך בטרור? מתחשק לכם לפגוע בסמלי מדינת ישראל? סבבה, אתם מוזמנים. רק אל תבקשו שהמדינה שאתם נותנים לה סטירה ביד אחת, תניח ביד השנייה שלכם כמה שטרות שיממנו את החגיגה. כל כך פשוט, כל כך קל ואפילו יש חוק שכבר עוסק בזה, אז איך לא אכפו את זה קודם?