באיסרו חג פסח תשס"ב, במהלך מבצע חומת מגן, נהרג סמ"ר גדי עזרא.
גדי היה מאורס לגלית, וחתונתם הייתה אמורה להתקיים כחודש לאחר מכן. כשדבר מותו הגיע לאוזניה, היא הרגישה שהיא קורסת. אבל כבר בדקות הראשונות של הבכי והתדהמה, היא הצליחה להבטיח לו ולעצמה שאם תבחר בחיים היא תעלה את כל השאיפות שלה הכי גבוה. היא תהיה האישה הכי טובה, האמא הכי טובה, הבת הכי טובה והחברה הכי טובה. חודשים אחדים לאחר שגדי נהרג, גלית נישאה. פחות משנה לאחר מכן, כבר נרשמה לחוג הורים. היא הייתה בהיריון ורצתה כלים כדי לקיים את הבטחתה להיות אמא הכי טובה שאפשר.
מאז חלפו ארבע עשרה שנים. גלית הספיקה להשתתף בעוד כמה חוגי הורים וסדרות שיעורים בנושא חינוך ילדים. היא קראה ספרים בתחום והחלה להעביר חוגי הורים בעצמה. לפני חודשים אחדים פתחה קבוצת פייסבוק בשם "מחזירים את השמחה למשפחה", בה היא נותנת טיפים לחינוך ילדים ומתייחסת לשאלות שעולות בקבוצה. היא משתפת מהניסיון שרכשה בייעוץ להורים, בהנחיית הורים, במהלך הלימודים וגם מהניסיון שצברה בגידול שבעת ילדיה. בקרוב תיקח חלק בתוכנית בערוץ 10, ובה תשתף את הצופים בגישה שהתפתחה אצלה לאורך השנים.
"מה זה קרוואן?"
ובכל זאת, אם שמעתם פעם את השם גלית גלבוע, סביר להניח שזה לא היה בהקשר של חינוך ילדים, לפחות עדיין לא. גלית הפכה מאנונימית לידועה לאחר שנודע דבר המכתב שגדי כתב לה לפני שנהרג. המכתב התפרסם במהירות ועורר הדים רבים. עד היום הוא מככב בטקסי יום זיכרון, הוא תורגם לכמה שפות וחלק ממנו אף הולחן. בין השאר כתב שם גדי: "אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך… אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה… שייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת, נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה".
מיד לאחר ימי השבעה גלית מצאה את עצמה מתבקשת ונענית שוב ושוב לבוא ולספר על גדי, ובהמשך על גדי ועליה, בפורומים רבים. "בשבעה על גדי ראיתי שמחלקים את המכתב לאנשים שהגיעו לנחם", מספרת גלית, "הייתי בהלם, זה דבר כל כך אישי שלי, איך נותנים את זה לכולם? אבל עוד לפני שהספקתי להגיד על זה משהו, הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אישה אלמנה שסיפרה כמה המכתב חיזק אותה, שבזכות המכתב היא רוצה לחזור לחיים ולחזור להיות אמא. אחרי רגע התקשרו שני ילדים יתומי טרור וסיפרו שהם היו בטוחים שהם מנציחים את אבא שלהם בזה שהם בדיכאון כל היום, ובזכות המכתב הם מבינים שלא. הבנתי שהפרסום של המכתב כבר לא בידיים שלי".
גלית נולדה בפתח תקווה למשפחה אמידה עם זיקה למסורת. הוריה שלחו אותה לבית ספר ממ"ד וכשהייתה בכיתה ד' החלה לחוש מתח בין מה שראתה בבית לדברים שלמדה בבית הספר, בין השבת בבתי חברותיה לשבת בביתה שלה, שהסתכמה בקידוש בליל שבת. היא נמשכה אל החיים הדתיים. בערבי שבת נשארה ליד השולחן ולא הצטרפה לבני המשפחה שצפו בטלוויזיה. בכיתה ז' החלה ללמוד ספרי אמונה, והייתה פונה בשאלות לאנשים בעלי חזות דתית שפגשה בבית הספר וברחוב. בהדרגה היא החלה לקבל על עצמה את המצוות.
בסיום התיכון פנתה לשירות לאומי ביישוב פסגות. "בסמינריון לפני השירות אמרו שמחפשים בנות לעבודה מאתגרת עם ילדים ליד ירושלים", מספרת גלית, "שמחתי ונעניתי לבקשה. כשסיפרתי לאחים שלי שאני הולכת לפסגות, אחי שאל אותי 'את יודעת איפה זה?'. אמרתי לו 'בירושלים, לא?'. הוא אמר: 'אחותי התמימה, שוב הצליחו לעבוד עלייך. פסגות זו התנחלות, איפה שכל המשוגעים המסוכנים המזוקנים. זה לא בשביל אנשים כמונו. את לא תשרדי שם'. בהתחלה כמעט השתכנעתי לרדת מזה, אבל כשהוא אמר שלא אשרוד הרגשתי שאני רוצה להציל את האגו שלי. הוא אמר שבטח נגור בקרוואן, אז שאלתי מה זה קרוואן".
גלית הגיעה לפסגות, ואכן נכנסה להלם תרבות. תנאי המגורים, הקור, המרחק מהעיר הגדולה וגם העובדה שהבנות צריכות לבשל לעצמן את האוכל, כשהיא לא ידעה אפילו להדליק אש בכיריים או להפעיל קומקום חשמלי. גם ההיכרות עם האנשים הפתיעה אותה. "זה היה שוק מטורף. אף פעם לא פגשתי אנשים כאלה. איזו ענווה, רגישות, התחשבות. איך לא סיפרו לי שיש דברים כאלה בעולם?". גלית התאהבה באוויר ובאווירה, ועל הדרך הרוויחה חמש מאות שקלים מאחיה, שהתערב איתה שלא תחזיק מעמד אפילו חודש. אפשר להבין את ההשערה שלו, כי גלית גדלה כבת תפנוקים, הבילוי העיקרי שלה היה קניות בקניון ("אפילו לא הספקתי ללבוש את כל הבגדים שקניתי") ואת כל עבודות הבית הייתה אמה עושה בשבילה ובשביל שני אחיה הגדולים. "המילה היחידה שהיה אסור להגיד בבית היא להתאמץ", היא מספרת, "אפילו את עבודות בית הספר אמא שלי כתבה בשבילי, כדי שלא יהיה לי קשה וכדי שאהיה פנויה לבילויים שלי. כל מה שביקשתי, קיבלתי מיד. חוגים, טיסות לחו"ל, הכול".
שנה לאחר תחילת השירות אחיה הגיע לאסוף אותה הביתה. גלית הייתה עם תיק ענקי מלא כביסה, והשתוקקה להגיע הביתה ולהניח את הראש. "אחי שאל אותי: את יושבת? אמרתי לו כן, ושוב הוא שאל: את יושבת? אמרתי לו: 'כן. תיסע כבר, אני משתוקקת להגיע הביתה'. אז הוא אמר: 'אין בית. אבא ואמא מתגרשים. אם יש עלייך שלוש מאות שקל תשמחי, כי זה מה שיש לך. תחשבי אצל מי את רוצה להיות, אקח אותך לשם'. הרגשתי שהעולם נופל עליי בבום מטורף. פתאום ליפול ככה? ממצב של כזה פינוק פתאום להיות לבד. הוא ואחי השני הלכו לגור אצל החברות שלהם. החלטתי שאני רוצה להישאר בירושלים, להמשיך בתוכנית שלי וללמוד גרפיקה במכללת אמונה. ביקשתי ממנו לעצור לי וחזרתי לירושלים. עם שלושים שקלים בכיס הלכתי למעונות של המכללה. אחי הביא לי בהמשך את כל הבגדים שלי, וזהו. זה מה שהיה לי".
גלית בחרה שלא לשתף איש במצבה החדש. היא המשיכה בלימודים ובערבים עבדה כגרפיקאית. בשכר עבודתה שילמה את הלימודים, המעונות, ציוד הגרפיקה והאוכל: בגט יומי. בראש חודש הייתה קונה גם אשל כדי להרטיב אותו במשהו. חברותיה היו משוכנעות שהיא עשירה בגלל הבגדים הממותגים שלה, וכן, גם בגלל הבגט. "אני זוכרת שהיינו עוברות ליד דוכן פלאפל והייתי חושבת לעצמי 'פעם אבא שלי היה יכול לקנות לי את כל הדוכן. עכשיו כל כך בא לי פלאפל, הלוואי שהמוכר יזרוק לי איזה כדור'".
הרמז של גדי
בן דודה של גלית, בחור דתי שלמד בישיבת אור עציון, הקפיד להתקשר אליה אחת לכמה זמן במשך התקופה הקשה. באחת הפעמים שהתקשר, הציע לה לפגוש את אחד מחבריו. גלית לא הסכימה אך בן הדוד לא הרפה והיא נענתה, "רק כדי שאוכל לומר שזה לא הצליח והוא יירד ממני". כך היא פגשה את גדי עזרא. "בדקות הראשונות של הפגישה הראשונה הייתי בשוק. רציתי לברוח מהמקום. חשבתי איזה רעיון הזוי זה היה להפגיש בינינו". אחרי כמה דקות הרגישה שהלב שלה מתחיל להפשיר. הפגישות הלכו ותכפו והקשר התחזק. הם קבעו תאריך לחתונה, ואז החל מבצע חומת מגן. הפגישות שלהם היו קצרות, והתקיימו בעיקר תוך כדי הלוויות בהר הרצל. גדי הרגיש שמשהו רע הולך לקרות, והתקשר כדי לשתף את גלית. גלית לא רצתה לשמוע. הוא שאל אותה: "את מוכנה שאכתוב את זה?" והיא ענתה שזה רעיון מצוין, וכשיהיו בני שישים וחמש יקראו את המכתב יחד עם הנכדים ויתפוצצו מצחוק.
למחרת הפסח, לאחר יום קניות שמח במיוחד, הגיעה גלית אל בית אמה בפתח תקווה. "אמא שלי הייתה בבית וזה היה נורא מוזר", היא נזכרת, "גם שני האחים שלי היו שם. בהתחלה חשבתי שאולי זו מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת שלי, אבל אז אחי חיבק אותי והתחיל לבכות שהוא מצטער. ניסיתי להבין מה יכול להיות שקרה, אולי גדי נפצע? אז אני רוצה ללכת לבקר אותו. אבל אחי תפס אותי חזק והמשיך לבכות. ואז הבנתי שרק גדי שווה שיבכו עליו ככה".
ההכרה הכתה בה. גלית הרגישה שאין לה יותר בשביל מה לחיות. היא החלה לצרוח ותוך כדי הצרחות והבכי דיברה עם הקדוש ברוך הוא. "אמרתי לו: מה עובר עליך? אחרי כל הניסיונות שעברו עליי, לקחת את הדבר הכי יקר שלי. ותוך כדי אני חושבת על זה שיש לאדם בחירה. גדי כבר מת, אין לו בחירה, אבל את כאן ויש לך בחירה אם לחיות או למות. וחשבתי שלחיות זה הכי טוב שאפשר. להעלות גבוה את כל השאיפות. להיות בת יותר טובה, חברה יותר טובה, יותר לשמוח בחלקי, ולהיות האישה הכי טובה לבעלי והאמא הכי טובה לילדים שלי. והאפשרות השנייה זה למות, ליפול לדיכאון, לחשוב על מר גורלי, לשכב במיטה. הרגשתי שאני נשאבת לאפשרות השנייה. מי רוצה לקום עכשיו? עד עכשיו הרמתי את עצמי מכל הניסיונות, אבל אין לי יותר כוחות נפש. כבר החלטתי לבחור באפשרות הזאת, אבל פתאום איזה קול בתוכי אמר 'לא מספיק שגדי מת, גם את רוצה למות?', ואז הרגשתי שאני בוחרת לחיות, הכי הכי טוב שאני יכולה. גם אם זה ייקח שנתיים או תשעים שנה, לשם אני רוצה להגיע".
מיד אחרי ההחלטה גלית הודיעה לאמה ואחיה שהיא נוסעת לבית הוריו של גדי. היא שהתה שם במשך ימי השבעה, והופתעה כמו כל בני משפחתו מכמות האנשים שהגיעו וסיפרו איך עודד את רוחם ואף תמך בהם כלכלית ופיזית. לאחר השבעה חזרה לירושלים ושכרה דירה עם חברות ברובע היהודי. "הייתי מתפללת בכותל שלוש פעמים ביום, ותמיד מדברת עם ה', אומרת לו 'קודם היה לי גם את גדי, עכשיו יש לי רק אותך. תן לי כוחות. אני רוצה להתחתן, אבל לא מוכנה להתפשר ואיך אמצא בחור כמו גדי?'. כל פעם הייתי חוזרת לדירה וקוראת את המכתב שוב ושוב וממררת בבכי. אחרי שלושה חודשים חזרתי כהרגלי לדירה, קראתי את המכתב, ופתאום זה היה כאילו קראתי סתם רשימה. לא היה לי שום רצון לבכות. התחלתי לבכות מזה שאני לא בוכה. אמרתי לעצמי שאם אראה תמונה שלו בטח אבכה, אבל לא. ברגע אחד כאילו לקחו לי את כל הרגשות. ואז אמרתי לעצמי: את הרי כל הזמן מתפללת שתזכי להתחתן ולהיות רק של בעלך, אז ה' עשה לך נס".
זמן קצר אחר כך הכירו בינה ובין אליעזר גלבוע. "אחת השורות במכתב של גדי הייתה שהוא ידאג שאני אפגש עם מישהו ושאהיה מאושרת", ממשיכה גלית, "אז אמרתי: גדי, תן לי רמז שזה בסדר. באותה שבת, כשהגעתי להורים של גדי, כמו בכל שבת מאז שנהרג, מיד כשנכנסתי אמא שלו אמרה 'את חייבת לראות משהו'. היא לקחה אותי לחדר של גדי ואמרה: 'יש כאן עבודה שגדי עשה, לא בשביל בית הספר או משהו, את חייבת לראות, בשבח אליעזר עבד אברהם'". לגלית הרמז הזה הספיק. לאחר חודשים אחדים היא נישאה לאליעזר והם קבעו את ביתם ביישוב אלון מורה בשומרון.
"הורים צועקים הצילו"
היא החלה לעבוד כגרפיקאית בסטודיו ביישוב סמוך ובהמשך פתחה עם בעלה משרד פרסום עצמאי. כאמור, כבר בהיריון הראשון החלה ללמוד על חינוך ילדים. "בהתחלה חיינו ממש בדלות, אבל על זה לא חסכנו", היא נזכרת. "כל קורס או שיעור שהיה, הלכתי אליו. בעיקר של הרבנית אסתר לבנון". הרבנית לבנון הייתה זו שאמרה לה ש"גרפיקאיות אחרות יהיו במקומך, מעטות מתאימות כמוך לחינוך".
בעקבות הדברים נענתה גלית להצעה ללמד באולפנת 'למרחב' בפתח תקווה. את הגישה שאימצה מלימודיה בחינוך ילדים, יישמה על התלמידות. "ביום הראשון לעבודה חיכתה בתא שלי מעטפה גדולה ובה דפים עם שמות התלמידות, וליד כל שם הסבר על הבעיה של הילדה וההקלות שניתנות לה. קרעתי את הדפים וזרקתי לפח. לא רציתי לדעת כלום על אף אחת ולא הסכמתי לתת הנחות לאף אחת. התייחסתי אל כולן כאילו הן מאה, וזה הוכיח את עצמו. הבנות מאוד הצליחו בשיעורים שלי. זה מדהים איך שאת מוציאה מהתלמידות את מה שקיים בהן. תלמיד באמת רוצה ללמוד, אבל לפעמים מחלישים אותו".
אחרי חמש שנים נוכחה לראות שהעבודה והנסיעות שואבים ממנה זמן יקר מדי, ועזבה את התפקיד. מעת לעת הנחתה חוגי הורים, ובבקרים העבירה שיחות במוסדות לבנות. "אני מספרת את הסיפור שלי והמסר העיקרי הוא: תחיו את החיים בגדול. אל תתקמצנו על הרצונות שלכם. הקדוש ברוך הוא רוצה לתת אבל הוא מבקש 'הרחב פיך ואמלאהו', תן קודם את הרצון שלך".
בחופש הגדול האחרון גמלה בגלית ההחלטה לתת מענה אינטרנטי להורים. "קראתי יותר מדי פוסטים של הורים שצועקים הצילו", היא מסבירה, "אז החלטתי לפתוח קבוצה לאימהות. היום חברות בה יותר מאלפיים נשים ובכל יום מצטרפות עוד". גלית נותנת מענה מצולם לבעיות שמעלות נשים בקבוצה, ונותנת משימות כמו להחמיא לילדים, מציעה דרכים איך לשתף אותם בעבודות הבית ועוד. בקרוב היא מתכוונת לפתוח קורס הנחיית הורים דרך האינטרנט.
את לא חוששת מכך שכללים שמתאימים לבית אחד לא בהכרח מתאימים לבית אחר?
"בוודאי. אין לי שיטה שאני מדברת עליה, זו גישה. הרבה פעמים אני מציינת כשאני עונה לשאלות בקבוצה שמה שעניתי למישהי מסוימת הוא פתרון רק בשבילה ולא לאחרות. אבל יש דברים שהם אוניברסליים ונכונים לכולם, כמו יחס להורים, איך לתת אמון בילדים, יחס לעזרה בבית.
"הייתה אמא שסיפרה על ילדה עם בעיות תחושתיות, שמרביצה כל הזמן לה ולכל הילדים במשפחה. האמא חשבה שבגלל הבעיה התחושתית צריך להכיל את המכות האלה. היא הגיעה אליי לייעוץ וכבר באותו שבוע היא סיפרה על שינוי מדהים. אמרתי לה שאין כאן בעיה תחושתית. אם ילד מרביץ, אז צריך להעמיד אותו במקום, גם אם הוא עבר תסכול. אפשר לדבר על זה או לעשות משהו אחר, אבל בשום אופן לא לתת מכות, בטח לא לאמא. יש מצוות, יש עשרת הדיברות. יש חובה של כיבוד הורים. אני לא יכולה לאפשר לילד שלי לתת לי סטירות, זו חובה שלי שהוא יתנהג אליי בצורה מכבדת.
"אני מרגישה לצערי שהרבה פעמים אין ציפיות מהילדים. מקסימום שלא ירעישו כשאני נחה, זה לא נורמלי. אם אצפה מהם שישחקו יפה או שיאפשרו לי לישון, כנראה זה מה שיהיה. הביטחון צריך לבוא מהאמא. ברגע שיש לאמא עמוד שדרה, כשהיא יודעת מה התפקיד שלה, הילדים חוזרים לתפקיד שלהם".
למה לדעתך הגענו למקום הזה, שהורים צועקים הצילו?
"שאלה טובה. אני חושבת שאחד הגורמים לזה הוא הפסיכולוגיה, שגם גורמת להורים ייסורי מצפון וגם שמה את הילד במרכז. הם צריכים לדאוג שיהיה לו שמח ושיהיו לו פעילויות. כל הזמן צריך לעשות לו, ואז איך אפשר לצפות שהוא יעשה משהו? הוא הרי המרכז. צריך לזכור שהמרכז זה התורה, זה לעשות מצוות. יש אבא ואמא, וערכים שאנחנו מצטרפים אליהם. הקב"ה לא אומר 'מי שיש לה בעיית התארגנות או בעיית קשב וריכוז, שתדליק נרות שבת חצי שעה יותר מאוחר'. יש כללים ואנחנו מצטרפים אל הגודל. אם אני מציבה רף לבית שלנו, איך לדבר אל חברים, נימוסי שולחן, איך לכבד את סבא וסבתא, איך להתנהג למורה שלך, הילד אמור להצטרף לגודל. אם אני לא אבין שהוא אמור להצטרף לזה, אני לא יכולה לצפות ממנו, כי הוא המרכז ואני רק צריכה לשרת אותו.
"פעם, כשהייתי תלמידה והיה טיול שנתי, כולם היו יוצאים. היום יש מסלול לילדים שמעדיפים ככה, ומסלול לילדים שמעדיפים ככה, הוצאה מטורפת לבית הספר, מה זה? ככל שניתן להם יותר הנחות, הם יהיו יותר מוגבלים. כשאנחנו נותנים להם קביים ומראים להם כמה הם נכים, אנחנו רק מקטינים אותם. ככל שנגיד להם שהם מסוגלים, ככל שנאמין בהם יותר, הם יוציאו את זה לפועל. ואם בכל זאת זה לא הולך, אז לחשוב ביחד איך אפשר שזה יהיה יותר טוב. בכל מקרה לא לומר 'הפתעת אותי, לא ציפיתי שתצליח ככה'. ככל שנראה להם כמה הם גדולים מהחיים, השמיים הם הגבול".
לפי הגישה שלך, איפה נכנס החינוך לצניעות?
"בעניין הזה אני מרגישה שני דברים. האחד, זה שבעצמנו נהיה שלמות עם זה. אם כך ההלכה אז ללכת על זה, נקודה. דבר שני, זה לא צריך לבוא במאבק. צריך להבין שהבנות רוצות להיראות יפה. אז ללכת איתן לקניון, לחנויות שוות. לקנות בגדים לפי ההלכה, אבל בגדים שווים. שירגישו שהן יפות. וכבר מגיל אפס שגם אבא וגם אמא יגידו לבנות כמה שהן יפות. אם מישהי מרגישה יפה, היא לא מחפשת איפה לקצר ואיפה להגדיל את הפתח. כשמסרקים את הילדות להגיד 'השיער שלך מדהים'. אני מרגישה שכציבור יש לנו פחד מחיצוניות, ושמים דגש גדול על הפנימיות. אני סומכת על כל אמא שמשקיעה בפנימיות, אבל חייבים לתת מקום לחיצוניות. לא להיבהל משיח על זה, או מללכת לקנות לה בגד. ואגב, זה מדהים לאיזה מקומות זה מגיע, בת שמסתכלת במראה ולא אוהבת את עצמה. זה מפריע אחר כך בחיים הזוגיים. הייתה לי מורה חרדית במכללה שסיפרה שנסעה עם הבת שלה בתל אביב והן ראו שלט חוצות של זוג בסיטואציה לא צנועה. הבת אמרה 'איכס', אז האמא אמרה לה 'זה קודש הקודשים. זה הדבר הכי יפה שיש. אבל לא עושים את זה בפרהסיה. זה נפלא שבעל אוהב את אשתו'".
הצוואה של אלירז
לפני כשבע שנים היכה שוב השכול סמוך לגלית. גיסה, רס"ן אלירז פרץ, נהרג סמוך לגבול עזה. שבוע קודם לנפילתו ביקרו אלירז ואשתו שלומית, אחותו של אליעזר, את משפחת גלבוע באלון מורה. "היינו אז במצב כלכלי מאוד קשה", מספרת גלית, "אלירז הביא לנו מעטפה עם סכום כסף נכבד. כשמחיתי על כך הוא אמר 'גלגל יש בעולם, פעם אני עוזר לך ופעם את עוזרת לי'. הוא חזר על המשפט הזה הרבה פעמים במהלך הביקור וזה ממש הטריד אותי. אחרי שבוע, כשהוא נהרג, הבנתי שזו הייתה צוואה שלו. תשמרו על שלומית".
הרגשת שזה מחזיר אותך לאובדן של גדי?
"ממש ממש לא. אני זוכרת שבצוק איתן היו כמה סיפורים כאלה, על בנות מאורסות שהחתן נהרג, וחשבתי לעצמי 'זה ממש נורא הסיפורים האלה', ופתאום קלטתי שגם אני הייתי שם. שמחתי שנזכרתי בזה ככה, ולא חוויתי את זה שוב".
עתיה זר
צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם