השבוע חבר טוב שאל אותי כמה כרטיסי אשראי כדאי לו להחזיק. מעניין שהשאלה הזאת עלתה במוחו רק אחרי שביקש שינפיקו לו את הכרטיס התשיעי! "מה לעשות? קניתי ציוד לבית לקראת החג ובקופה הראו לי שאם אצטרף למועדון שלהם אזכה להנחה של 280 שקלים כבר בקנייה הזאת! זה לא שווה לי?". לפני כן הוא רכש ציוד ספורט באחת הרשתות, ושוב הוצע לו זוג נעליים חינם בהצטרפות למועדון. ברשת הפארם הוא "חייב" להיות חבר מועדון, כי הוא קונה שם באופן קבוע. והוא חוסך די הרבה כסף בתדלוק בגלל החברות במועדון, כמובן. "פעם סירבתי בנימוס לכולם. לא רציתי כל כך הרבה כרטיסים. אבל אני רואה שזה ממש כדאי, אז למה לא?".
ובכן, יש משהו בטיעון הזה. עובדה היא שבארצות הברית אדם עובד בעל משפחה, מחזיק לפחות בשישה כרטיסי אשראי שונים. אולי הממוצע אף עלה מאז שפגשתי בנתון הזה. הבעיה היא שבארצות הברית חברות האשראי מרוויחות מהאשראי בלבד – הלקוחות משלמים על אשראי וזה הרווח היחיד של החברות. בארץ החברות נוהגות לגבות עמלת כרטיס. הן כמובן לא עושות זאת בחודש הראשון לאחר ההנפקה, אך הן עושות זאת לאחר 3‑12 חודשים, כשהלקוח התרגל לכרטיס ואולי גם הפסיק לעקוב בדריכות אחר דפי החשבון. העמלה נעה בין 9 ל‑15 שקלים, שהם 108‑180 שקלים בשנה. זאת כמובן מלבד הרווח האדיר על עסקאות באשראי חריג ומלבד העמלה היפה שהן גובות בגין כל רכישה שלנו מבתי העסק.
אז אם נחזור לשאלתו של חברי, השאלה היא עד כמה הוא מוכן להשקיע במעקב אחר תנועות הכרטיסים. האם הוא אכן יעקוב אחר תשעת הכרטיסים שהעמלה עליהם עלולה להגיע ל‑1,620 שקלים בשנה?! האם הוא יזכור לבטל את כולם אם חלילה יאבד את הארנק? האם הוא יידע לשים לב אם ייעלם לו אחד מהם וייעשה בו שימוש לרעה? כי אם כן, ייתכן מאוד שהוא צודק וכן כדאי ליהנות מהמבצעים. אם הוא רק יידע להתקשר לכל חברה בתום תקופת הפטור מעמלה ולומר שהוא מוותר על הכרטיס. במקרה זה כמעט תמיד החברה תציע לו הארכה לתקופת הפטור, אך לעולם לא פטור קבוע, מה שיחייב אותו להמשיך במעקב מתמיד.