את מיכאל נצר אני פוגשת בביתו בעופרה. בית בורגני עם גינה מטופחת, ריח פריחה וציוץ ציפורים. הבית הפשוט והסטנדרטי לא מסתדר עם דמותו החריגה, הצבעונית ויוצאת הדופן של מיכאל. שערו יורד על כתפיו, ודמותו המזוקנת כשהוא נשען על מקל העץ המגולף מזכירה את דיוקנאות הנביאים, כפי שדמיינו אותם גדולי הציירים. הוא מדדה למטבח, נעזר במקל, ובעיניו הטובות ממהר להציע לי שתייה. אני שואלת על המקל המיוחד ומיכאל אומר: "זה מקל עליי, אבל זה לא רק טכני. הוא גם סמלי בעיניי, זה מקל הנדודים". נצר בן ה־70 נולד לנדוד, וחייו הם מסע רוחני ופיזי מתמשך. "אצא למסעות כל עוד אני יכול", הוא אומר.
נצר הוא אומן קומיקס, אנימטור ומעצב גרפי ברמה בין־לאומית. הוא עבד בשביל חברות הקומיקס המובילות בניו יורק, בחברת DC ובחברת מארוול, שהביאו לעולם את גיבורי העל, וגם בשביל חברות פרסום ובידור גדולות בארץ ובחו"ל, אבל לא החזיק מעמד בשום עבודה לאורך זמן. הוא היה חייב להמשיך במסע, ועזב את ביתו, את מולדתו ואת משפחתו במטרה להצטרף לסיפור הגדול של העם היהודי.
האגדה שמעבר לגבול
הוא נולד בארצות הברית בשם מייקל מנצור נאסר, להורים דרוזים מלבנון שהיגרו לארצות הברית. "אבא היה אומנם בעל דוקטורט בפילוסופיה, אבל מצא עבודה בדטרויט כמנהל משמרת בייצור מושבים בחברת פורד והתמיד לאורך שנים בתפקיד. אבא היה חסכן, התרועע רק בחברת לבנונים כמוהו ודיבר ערבית. הוא לא חווה את החוויה האמריקאית, את האפשרויות, הבילויים והגודל שיש לארצות הברית להציע". נצר גדל רוב ימיו עם אימו, והוא מדבר עליה באהבה ובהערכה רבה. "אמא הגיעה לארצות הברית עם משפחתה. היא הייתה אמריקאית בהופעה שלה, דיברה איתנו אנגלית וגידלה אותנו כאמריקאים. לולא המסירות שלה לא הייתי מסוגל ללכת". במילים אלה הוא מתכוון למחלת הפוליו שתקפה אותו כשהיה בן שמונה חודשים, ובעקבותיה נגרם לו שיתוק חלקי במותן וברגל. "עברתי סדרות ניתוחים, ואמא לא הרפתה ולקחה אותי לפיזיותרפיה ולטיפולים ועודדה אותי ללכת".
ואולם, אביו היה מודאג מהחינוך שקיבלו ילדיו בארצות הברית ושלח את מיכאל, אחיו ואחיותיו יחד עם אימם לחיות בכפרו, דיר קובל, בלבנון. "אמא תמיד הייתה זרה בלבנון, היא הייתה אמריקאית ומערבית בהווייתה". האב נשאר בינתיים בדטרויט ושלח כסף לפרנסתם. "בהתחלה גרנו בקומה השנייה בבית דודים שירשו את סבא וסבתא. אני זוכר תוהו ובוהו בתקופה הזאת. בינתיים אמא בנתה מהכספים ששלח אבא בית משלנו, בית קטן ופשוט. כעבור שנתיים עברנו אליו". אוכלוסיית הכפר דיר קובל, הסמוך לביירות, מנתה דרוזים ונוצרים קתולים, "מין ברית מיעוטים", מסביר נצר. ביירות כונתה אז "פריז של המזרח התיכון", בשל ההשפעה הצרפתית על העיר שהייתה בירה אוניברסיטאית ומובילה בתחומי הכלכלה והתרבות. "היו לנו חיים שקטים ונוחים. אמא, רון אחי הגדול, אני ושתי אחיותיי הקטנות".
נצר היה תמיד ילד זר. בבית דיברו אנגלית והצליעה לא אפשרה לו לשחק ככל הילדים. הוא היה קורא אנציקלופדיות, מחקה ומעתיק ציורים מתוכן. מתוך סקרנות קרא את סיפורי התנ"ך. "לא הרגשתי שייך לכפר. גם בהמשך בארצות הברית לא מצאתי את מקומי. רק לימים, כשהגעתי לארץ, הרגשתי לראשונה בבית".
בכפר דיברו על ישראל. "ישראל הייתה האגדה מעבר לגבול. היא הייתה האויב, אבל אני הייתי סקרן לפגוש את בני ישראל מהתנ"ך. המפגש הראשון היה מרחוק. במלחמת ששת הימים ראינו את ההפצצות הישראליות בביירות. אמא שלי נלחצה והחליטה שהיא לא נשארת שם עם הילדים. הייתי בן 11, חזרנו לדטרויט ללא ידיעת אבא, ושם פגשנו אותו והיא דרשה להתגרש". כשסיים מיכאל את התיכון, חזר אביו ללבנון.
בדטרויט חזרה אימו להתמסר לשיפור מצבו הבריאותי בעקבות השיתוק שלקה בו בילדותו. "שוב עברתי טיפולים בבית חולים אוניברסיטאי במישיגן". בתקופה הזאת רון, אחיו הגדול, הכיר אספני קומיקס שהלכו לפסטיבל בניו יורק. "נכנסתי לתוך סצנת הקומיקס, עקבתי אחרי פרסומים, נסעתי לכנסים וציירתי לעצמי". בתיכון מיכאל נחשף לתוכנית צבאית בשם ROTC בתוך בית הספר והצטרף אליה. "נבחרתי להיות סגן הנשיא של הכיתה המסיימת י"ב, וגיליתי בעצמי כוחות ויכולות שלא הכרתי". באותה תקופה הוא יצא עם סנדי חברתו, ובגיל 18 הפך אב לבת.
אחרי התיכון המשיך מיכאל ללימודים באוניברסיטת וויין במישיגן, והשתתף באופן קבוע באירועי קומיקס. באחד הפסטיבלים שנערכו בדטרויט זכה ללוות את אומן הקומיקס הנודע ניל אדמס. הוא הראה לניל ציורי קומיקס שלו, וניל התרשם והזמין אותו לבקר בסטודיו שלו.
"בגיל 20 הצטרפתי לחברים שנוסעים לניו יורק, והחלטתי ללכת לסטודיו של ניל". מספר מיכאל, "הוא הציע לי לפנות לחברות הגדולות, למארוול ול־DC, וקישר אותי לאנשים שם. קיבלתי הזדמנות לצייר בשבילם והתחלתי לקבל עבודות לפי דרישה, עד שהגעתי לאיור קבוע של הדמויות הראשיות". באותן שנים הקדיש מיכאל את כל זמנו לעבודת האיור התובענית.
מה יש בקומיקס שמושך אותך?
"הקומיקס הוא עולם בדיוני, פנטסטי, רחוק מריאליה, כל הדמויות מיופייפות ומעוצבות. בתור צייר אני בורא עולמות דמיוניים. יש בקומיקס ידיעת טוב ורע. מציירים את הציורים הכי בלתי אפשריים גם של המחר, גם מעבר לזמן. אני כמו במאי שמתרגם תסריט לסיפור ויזואלי, אבל אני לא חייב לציית לחוקי המציאות. במאי צריך צוות של צלמים, תאורנים, שחקנים ועוד, לי יש יתרון שאני יכול לממש את היצירה בעצמי. מה שאהבו אצלי זו לא רק יכולת הציור, אלא החיות שהכנסתי בדמויות והדמיון שהבאתי, הייתי פרוע ממש".
נצר התמסר כל כולו לציור וניסה להספיק כמה שיותר. הוא יצר קשר עם סנדי, אם בתו, והיא הגיעה לביקור עם התינוקת מישל. "לא היה לי זמן ורדפתי אחרי הפרנסה. הייתי שקוע כל כך ביצירה ובקריירה שלא היה לי זמן לדברים אחרים, בטח שלא יכולתי להתחייב למערכת יחסים ופרנסה של אישה ובת. היום זה נראה לי כל כך לא נכון".
איך אתה רואה מערכות יחסים היום?
"בתפיסה המערבית האישה והמשפחה כובלים את האדם ומסרסים אותו. מאוחר יותר בחיי הבנתי את מה שלא הבנתי אז. אתה לא המימוש של עצמך לבד. עיסוק טוטאלי בהצלחה שלך באופן שמנותק מהסביבה זה נרקיסיזם. המשפחה והקהילה הם הכוחות שמאפשרים מימוש של הרצונות והיכולות שלך. יש בעולם כוחות שהמקור שלהם זה הקדוש ברוך הוא".
10 דולר וטרמפים
באותה תקופה, כאמור, היה נצר שקוע כל כולו באיור הקומיקס באופן טוטאלי. "זה היה כמו עגל הזהב, מטורף. אבל לאט לאט התחיל לקנן בי הספק. הרגשתי רעב למשהו אחר, לא הייתי מסופק. היה חסר לי משהו בבטן, משהו בזהות".
הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר לקום לעוד בוקר כזה. "הייתי בייאוש, לא הבנתי מה אני רוצה והחלטתי לצאת למסע. יצאתי עם 10 דולר מניו יורק לקליפורניה בטרמפים. בדרך הזאת למדתי שיעורים שלא הייתי זוכה להם בחיים רגילים. חלפתי על פני נופים ואנשים ואהבתי את חוסר הקביעות. עד היום אני אוהב את המסע והחופש. לא היה חסר לי דבר, הכול הסתדר. פגשתי אנשים טובים בדרך. הבנתי שהחשיבה שהכול בשליטתך ואתה לא יכול להסתדר אם אתה לא שולט במציאות היא לא נכונה. הסתדרתי בלי לדאוג לכלום. לא לאוכל, לא לקורת גג, לא להסעה. לא שאלתי מתי ומה יהיה. החיים הם כמו מטוטלת בין הבלתי אפשרי לאפשרי. לאורך השנים אני במסע תמרון, ה' מביא אותי למצבים שבהם אני חייב לצאת למסע. גם היום, אחרי 40 שנים בעופרה, אני עדיין במסע".
כך הגיע לקליפורניה, "היא הזכירה לי את ביירות, עיר חוף יפה", ושם הוא שחרר הכול, אפילו את הרצון. "אל תמהר לרצות, תזרום – זה מה שאמרתי שם לעצמי, תן לה' להוביל. הרי אין סיפור בלי סופר. אני מרגיש שיש לו תוכנית בשבילי".
"בסן פרנסיסקו הגעתי לחבר מניו יורק, הייתי אצלו יומיים ויצאתי למדבר, להתרחק, כדי לשמוע את עצמי ואת הקדוש ברוך הוא. שם קראתי את התנ"ך ברצף". מיכאל מדבר על התנ"ך בעיניים נוצצות: "קראתי על העם שמתנצח עם הבורא. זה נפלא! אין בעיניי ערך לעם צייתן וכנוע. אם העם היה מסור לה' בלי שאלות ובעיות זה לא היה סיפור מסע לגילוי. הייתה לי הרגשה שאני חלק מבשורה שתתגלה דרך עם ישראל ורציתי להצטרף אליו. הרגשתי שזה גם הסיפור שלי, שהעם הזה הוא עמי ואלוקיהם אלוקיי. ממש ידעתי שאני שייך". מיכאל המשיך וקרא בתנ"ך, "עד שהגעתי לפסוקים בספר דניאל המזכירים את מיכאל, והרגשתי שהאזכורים של שמי גם בקץ הימים – 'ובעת ההיא יעמוד מיכאל' – מכוונים אליי. תמיד האמנתי שיש בורא ומנהיג, רוב האנשים חיים באמונה, אבל אני ראיתי את ההוכחה ליד ה'. הרגשתי שזה קשור לתפקיד שלי, להפיח אמונה באנשים ולחבר אותם לסיפור הגדול הזה".
לאחר מכן חזר לניו יורק. "המשכתי לברר וקראתי את התנ"ך שוב ושוב, וגיליתי שיש בו עוד הרבה רבדים. זה כל מה שהעסיק אותי, אבל ידעתי שאני לא יכול לדבר על התנ"ך ועל הבשורה הגדולה שלו בלי שיחשבו שהשתגעתי, אז דיברתי על שלום עולמי במקום על גאולה ואת זה החברים שלי יכלו לקבל. התחלתי לתכנן להגיע לישראל". באותה תקופה כרטיס הטיסה היה יקר מאוד ולמיכאל לא הייתה הכנסה קבועה. הוא נדד בין עבודות איור מזדמנות, ישן בסנטרל פארק וניסה לחסוך כסף לחלום הרחוק.
בשיחה עם אימו היא נשמעה מודאגת ממצבו. "אמא ביקשה ממני להגיע אליה וחזרתי לדטרויט, אבל הייתה בי בערה פנימית. הייתי חייב להיענות לקריאה האלוקית ולהתקדם במסע לכיוון ישראל". באחד הימים, כשנשאר עם סבתו בבית, היא ראתה את מצבו והחליטה לספר לו את האמת. "סבתא אמרה לי שהיא רואה שאני מוטרד ומחפש ושיש לה תשובה. היא גילתה לי שהיא יהודייה. היא סיפרה שהתייתמה מהוריה ואומצה בגיל שמונה על ידי משפחה דרוזית בחאצביא, והסבירה לי שעל פי המסורת היהודית אני יהודי". למרבה ההפתעה, הבשורה הזאת לא טלטלה את מיכאל, שכבר הרגיש שהוא שייך לעם ישראל.
מביירות לתל אביב
"יום אחד התקשר אליי רון אחי וסיפר שאבא חולה ומבקש שנבוא. הסכמתי מיד, כי כך נחסכה ממני ההוצאה הגדולה על כרטיס הטיסה. חשבתי שמלבנון יהיה לי קל יותר להגיע לישראל. תכננתי לעבור משם ליוון ואז לישראל". וכך חזר מיכאל לבית ילדותו בכפר דיר קובל.
לראשונה בחייו הוא חי עם אביו. האב, עדאל, שמח מאוד בבואו, אבל לא היה מרוצה מהעיסוק שלו בציור. הוא חלם שמיכאל יהיה רופא או עורך דין. החיים בכפר כבר לא היו שלווים כמו בעבר בשל מלחמת האזרחים בלבנון ועדאל, האב, הרגיש שמיכאל לא מתכנן להישאר. "אבא ניסה להערים עליי ולקחת לי את הדרכון כביכול כדי לחדש אותו, אבל הייתי זהיר וחשדן. הייתי בכפר על זמן שאול וידעתי שכשתגיע ההזדמנות אעזוב".
בינתיים עבד כמעצב גרפי בעיתון נשים בביירות. "אני זוכר גם רגעים מתוקים מהתקופה הזאת. בשנת 82' עשינו בכפר הצגה עם תפאורה נהדרת שבניתי, מין חללית גדולה מקרטון שירדה מהשמיים על כבל. זה היה מרשים, אבל רוב הזמן הייתי טרוד בתוכניות לעזוב".
כשהתחילה מלחמת שלום הגליל הבין שהוא תקוע בלבנון בלי יכולת לחדש את אשרת השהייה, מכיוון שכל המשרדים הממשלתיים היו סגורים. לבסוף נמצא פתרון יצירתי: "עבדתי בעיתון בביירות עם בחור אנגלי בשם אד סמית' שגם רצה לצאת מלבנון. לקחנו מונית מביירות לצידון ומשם לראש הנקרה. הגענו בלילה והמעבר היה סגור. ישנו שם וחיכינו לפתיחת המעבר בבוקר. אד, שנכנס ללבנון דרך ישראל, עבר בחזרה בקלות, אבל אותי עיכבו. עברתי יום שלם של בידוק וחקירה, ולבסוף אפשרו לי להיכנס לישראל. התרגשתי כל כך!" הוא נזכר.
אד המתין לו בסבלנות והם המשיכו לתל אביב. "הגענו לתל אביב בלילה. לא הכרתי אף אחד. למחרת הלכתי לסוכנות היהודית, סיפרתי שאני יהודי עולה חדש ומבקש עזרה. הציעו לי ללכת לקיבוץ רביבים כי יש שם אומנים ויהיה לי קל להתחבר".
משפחתו לא יכלה להכיל את חציית הקווים לישראל. "הם היו בהלם. היה להם קשה מאוד, בעיקר לאבא שלי ולאחי. רון אחי גר היום בבית של אבא בכפר בלבנון. הוא אחי, אני בקשר איתו, אבל הוא ירש מאבא שלי לא רק את הבית אלא גם את המנטליות. הוא רואה בישראל אויב מר, ולדעתו אין תקנה למצב שלנו מלבד השמדת ישראל".
לעומתו, האב התרכך עם הזמן. "בפעם האחרונה שפגשתי אותו בארצות הברית לפני מותו התנצלתי שנגרם לו צער מהחיים שבחרתי. להפתעתי, הוא חיזק אותי בדרכי. הוא שמח שאני הולך עד הסוף עם הבחירות שלי ובירך אותי ואת אשתי ברכות חמות".
איך אמא שלך קיבלה את זה?
"אמא הייתה התומכת הגדולה שלי במשפחה. היא התרגשה ואמרה שאני בר מזל גדול על החיים שמצאו אותי".
מיכאל הגיע לקיבוץ רביבים. "ברביבים הייתי חבר של כולם. הלכתי לאולפן ולמדתי עברית. השתלבתי שם ומצאתי את עצמי מצייר בקיבוץ לכל אירוע". הוא ניסה לקבל אזרחות ולהוציא תעודת זהות אבל נתקל בבעיה: הוא לא היה מוכר כיהודי. כל המסמכים שהיו בחאצביא, כפר הולדתן של אימו וסבתו, הושמדו בהפצצות, ולא הייתה לו שום דרך להוכיח שסבתו יהודייה מלבד עדותו והעובדה שאימו מלה אותו כשהיה תינוק. "נאלצתי לעבור גיור לחומרא. הלכתי לאולפן גיור בכפר עציון. באולפן למדנו הרבה יהדות, אבל הייתי מחובר לגולמיות של התנ"ך ולקח לי זמן להתחבר להלכה".
במעמד הגיור שאלו הדיינים את מיכאל בעיקר שאלות בהשקפה ואמונה, ובזה הוא היה חזק. הוא הסביר בלהט למה לא ייתכן שיש אמת בנצרות ולמה חשוב לו להצטרף למסע היהודי, והתקבל לזרועות העם היהודי אחרי טבילה והקזת דם.
המאייר של עיתון המתנחלים
לאחר תהליך הגיור הצטרף מיכאל לחבר אמריקאי ושכר איתו דירה בקריית ארבע. "החבר הזה אהב את הסכנה. הוא אהב ללכת בחברון עם הקלצ'ניקוב והסתבך כמה פעמים. הבנתי שזה לא בשבילי וחשבתי לעזוב. נתקלתי שם בישראל הראל, שחיפש גרפיקאי לעיתון נקודה בראשית דרכו, וכך התגלגלתי לעופרה. עברתי לגור בעופרה באופן זמני באשקובית". באותה תקופה יצר סדרת קומיקס צבעונית שמספרת את סיפורו של גיבור־על ישראלי. את השם אורי־און, שמו של גיבור העל, נתן שותפו לדירה בעופרה, אורי אורבך.
כעבור כשנה בעופרה, הציע לו אחד התושבים להכיר את אילנה גיסתו. "התחלנו לצאת והרגשתי שיש לי איתה חיבור נכון. אחרי זמן קצר התחלנו לדבר על חתונה". מיכאל ואילנה התחתנו, והיום יש להם חמישה ילדים ונכדים רבים, וכל זה לא מונע ממנו להמשיך במסע. "זה הבית של אילנה והיא העוגן שלי, אבל אני לא צריך יותר מתיק קטן עם מחברת וצבעים. כשאני יוצא לדרך, ה' דואג לי בעזרת שליחיו בכל מקום".
בסטודיו הקטן שבנה בעליית הגג הוא מתמסר לדמיון ולציור, אבל אחת לכמה זמן הוא מרגיש את הדחף לצאת שוב למסע. "אני זקוק לאוויר ולמפגש עם האנשים, ויש בי צורך להביא את בשורת ה' למי שאני פוגש. אני יוצא למסע בלי לדעת מה היעד, מה אוכל או איפה אישן. פשוט מתגלגל בין ערים ויישובים, מצייר אנשים ומשוחח איתם. אנשים אוהבים שמציירים אותם, הם מתמסרים אליי, תמיד מתפעלים מהתוצאה ומודים לי. בעזרת הציור אני נקשר לאנשים, אני מקשיב להם והם לי. אני מרגיש שהגאולה מתקרבת. אני יודע שיבואו גם זמנים קשים יותר. אני מרגיש שבמסע אני מתחבר לאנשים, מחזק אותם, מעודד ומבשר גאולה".
