סיור בעוטף עזה: כביש 232. חניון רעים. בארי. אנחנו חולפים על פני כל המקומות הללו, שכעת הם שקטים. העדויות ברובן כבר אינן, אבל אני שומעת קול זעקה: זעקה של עלבון, זעקה של אימה, זעם ותביעה לתיקון. עזה נשקפת מרחוק, אבל הפיצוצים מעידים עד כמה היא קרובה. שבעה באוקטובר עוד לא הסתיים, הצדק עוד לא נעשה, ואף על פי כן ולמרות הכול אנחנו נוסעים – עורך 'בשבע' עמנואל שילה, הצלמת ניצי אילן ואני – לערוך סיור עם אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה, ועם הצוות המסור שלו, כדי לראות את סימני החיים החדשים של יישובי עוטף עזה, את הקימה של עם ישראל מעפר ואת ההתעקשות לחיות ולצמוח.
אנחנו נפגשים במזכירות קיבוץ עין השלושה, קיבוץ קטן השוכן מול ח'אן יונס. שירי אביב, מנהלת הקהילה, ויעקב (מנדי) מנדלסון, יושב ראש הקיבוץ, פועלים במלוא המרץ מאז שמונה באוקטובר ועד עכשיו כדי לשמור על הקהילה מבחינה פיזית ונפשית. קיבוץ עין השלושה התחיל בקיץ את החזרה שלו הביתה לאחר תקופת גלות ארוכה וקשה, ומנדי, שירי והצוות של מינהלת תקומה מתחילים לראות שכר לפעולתם.
"בעין השלושה נרצחו ארבעה אנשים", מספרת שירי, "רמי, הרבש"ץ של הקיבוץ, נרצח כאן, מחוץ למזכירות. עכשיו חידשנו את האספלט, אבל אם הייתם מגיעים לפני חודשיים, עוד הייתם יכולים לראות את כתם הדם". לאחר מכן נרצחה מרסל טליה. היא נמצאה ירויה כשבידה שקית סוכריות שהתכוונה לחלק לנכדים. "בשורה מאחוריה גרה נועה גלסברג. לבית שלידה נזרק רימון. נועה ניסתה לצאת מהחלון, הנוח'בות ירו עליה ונכנסו לבית שלה לוודא הריגה". כ־36 בתים בקיבוץ נפרצו ונפגעו, והתרחשה בהם ביזה מכל הבא ליד. "סילביה מרינסקי זיכרונה לברכה התווכחה איתם ואמרה להם שיצאו מהבית שלה. הם דחפו אותה לממ"ד ושרפו את הבית עליה".
אנשי הקיבוץ חולצו לאחר 36 שעות, פונו למלון באילת ושהו שם שישה חודשים. לאחר מכן עברה הקהילה לנתיבות. "בתוך המלון הרגשנו כמו בתוך סיר לחץ, ובכל זאת הצלחנו לשמר את הקהילה יחד. מהר מאוד הבנו שעיקר החוסן שלנו תלוי ביכולת לשמור את היחד הקהילתי. הבנו שבאמת כוחנו באחדותנו ושאסור לתת לקהילה להתפרק", אומרת שירי.
אנחנו מסיירים בשבילי הקיבוץ שמתחיל להתחדש: גן שעשועים חדש ויפה, בתי חלף חדשים (המשמשים למגורי משפחות שבתיהן נהרסו עד שיוכלו לשוב הביתה, ה"צ) וגן ילדים מחודש הממוגן מכל כיוון, אבל העזובה של כמעט שנתיים שבהן לא היו תושבים במקום ניכרת ומלווה באותה זעקה אילמת.
"בעין השלושה יש חזרה של יותר מ־95 אחוז מהתושבים", מספרים אנשי המינהלת, "יש כאן רק עשר משפחות 'משתהות' שביקשו להמתין עם החזרה לקיבוץ, מהן משפחות שכולות שביקשו שהקהילה תחזור ותקבל את פניהם כשהכול חוזר לחיים. רוב בתי האב סיימו את השיקום, וכך גם כל המרחבים הציבוריים שלנו", אומרים שירי ומנדי. המרחבים הציבוריים של הקיבוץ ניזוקו מאוד לאחר שכ־400 חיילים התגוררו בהם במשך חצי שנה. "כמעט כל המרחבים הציבוריים שלנו נהרסו ברמה כזו או אחרת, ונאלצנו לעשות הרבה תהליכי שיקום. הפגיעה הייתה משמעותית, כי זו מלחמה ולא עושים חשבון גם אם צריך לקדוח חורים בקיר, וגם רכבים עמוסי חומרי נפץ צריכים לחנות צמוד לקירות גן הילדים".
השיפוץ והשיקום הפיזי הם גם חלק מהשיקום הנפשי של הקהילה. "גם בית שלא ניזוק ולא חדרו אליו עבר שיקום מסוים, מתוך ההבנה שכל חברי הקהילה מרגישים שחדרו לבית שלהם וחיללו אותו. כדי לעזור לאנשים להשתקם ולהכניס אותם חזרה לבתים, היינו צריכים לתת להם איזשהו תמריץ לכך, ולכן קבענו כמה פעולות שייעשו בכל הבתים: צביעת הקירות, החלפת הדלת ותיקון סדקים. אלה דברים בסיסיים שעזרו לנו להביא את כל התושבים לכאן לפני החזרה הביתה ולהפוך אותם לאקטיביים בתהליך השיקום".
אחרי המעשים נמשכים הלבבות
"יש 47 קהילות שמוגדרות כחבל תקומה", מסביר אביעד פרידמן, "34 מהן חזרו במהלך השנה שעברה, הראשונים היו מגן ושלומית. במגן, כמו בעין השלושה, 97 אחוז מהתושבים חזרו והם קולטים בקיץ הזה עוד תשע משפחות חדשות. גם במגן וגם בעין השלושה חוזרים יותר ממאה אחוז, גם במספר התינוקות וגם במספר הכולל. גם שלומית הוא יישוב בצמיחה מטורפת: יותר מ־95 אחוז חוזרים, הם עכשיו בתהליך שיווק ועוד מאה משפחות עומדות להצטרף. מאוד מרגש אותי כישראלי וכציוני שיש תור של אנשים שרוצים להצטרף ליישובים באזור. מדובר באנשים ציונים ואידיאליסטים שרוצים לגור ולגדל את הילדים שלהם כאן, למרות הכול".
במהלך הקיץ ועד לפתיחת שנת הלימודים חוזרות הביתה שמונה קהילות: עין השלושה, נירים, כרם שלום, סופה, רעים, ניר יצחק, נתיב העשרה ונחל עוז. "סך הכול נגיע ל־42. מתוך שמונה קהילות שחוזרות עכשיו, שש קהילות חוזרות ביותר מ־90 אחוז, וכולן נמצאות בשלבי צמיחה", אומר פרידמן.
ביישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר, כמו בארי, ניר עוז וכפר עזה, הצפי הוא לחזרה מאוחרת יותר. "יישובים שחזרו לפני הקיץ הזה הם ברובם יישובים שלא נחדרו", מבהיר פרידמן. "ככל שרמת הפגיעה קשה, ההחזרה הקהילתית זקוקה לפרק זמן ארוך יותר".
המתווה לשיקום שבנתה המינהלת הוא בבחינת יש מאין: "לא היה ספר הפעלה לאירועי שבעה באוקטובר. כתבנו אותו תוך כדי תנועה, בתקווה שלא ישתמשו בו יותר לעולם", אומרים אנשי הצוות, "המתווה נעשה בצורה חדשנית ופורצת דרך, וההסתכלות היא הוליסטית ובונה תהליך של שיקום בתים וקהילות גם יחד. מדובר על מתווה מרחיב פי ארבעה או פי חמישה ממה שנותנת בדרך כלל קרן הפיצויים של מס רכוש, מתוך רצון לשמור על עיקרון שנקרא 'build back better'. השאיפה היא לא להחזיר את היישובים למה שהיה קודם, אלא לשדרג, להרחיב, לחזק גם את הבתים וגם את מבני הציבור והתשתיות, ודרך זה את הקהילות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות: דרך השיקום הפיזי והבנייה של הבתים מחדש, הרגליים והלב נמשכים חזרה הביתה".
"מתווה 'build back better' אומר שחייבים לתת תקווה, שינוי ממשי ובשורה", אומרת שירי, "הבת של רמי, שנרצח, אמרה: 'אני לא יכולה לחשוב שהילדים שלי ידרכו על המדרכות שהלכו עליהן הנוח'בות', ואכן שיפצנו את המדרכות. היינו גם חייבים להקים מגרש משחקים חדש, כדי שלילדים תהיה סיבה לצאת החוצה ולשחק".
"העיקר זה הנהגות", אומר גור כץ מקיבוץ נחל עוז, ראש צוות התיישבות, "איפה שיש הנהגה וקהילה חזקה, יהיה שיקום. אנשים כמו מנדי ושירי לקחו קהילות על גבם, כפשוטו. היינו צריכים לבנות אמון חדש בין המדינה לבין האנשים שנמצאים פה, ובלי ההנהגה המקומית והקהילתית לא היינו מצליחים. הנפש היא הדבר שמוליך ומקדם את השיקום, ואלה יישובים עם חוסן מדהים המונהגים על ידי אנשים שסחבו על גבם עשרות אנשים, קהילות שלמות, בשביל להגיע לנקודה הזאת. אנחנו פה בשביל לאפשר, לא בשביל לעשות ניסים. את זה הם עושים לבד, בדרך שלהם".
"החוסן תלוי גם בדרך שבה בוחרים לספר את הסיפור", אומר פרידמן, "בעין השלושה, לדוגמה, זה סיפור של אנשים שחוזרים הביתה בגבורה, לא כי הכריחו אותם או כי אין להם ברירה, אלא כי הם גאים להיות חלק מהמסורת ומהתקומה של המקום. התודעה הזאת היא דבר שנורא חשוב לחנך אליו. אתה יכול לספר שהכול איום ונורא ואין תקומה, ואני שומע גם את זה, אבל מה שמעניין את האנשים האלה זו הצמיחה, וזה הנרטיב של רוב היישובים. האנשים פה הם אנשים של קודש, עם דבקות בארץ ישראל ובמדינת ישראל".
מה החזון של המינהלת?
"הכפלה של מספר תושבי החבל", משיב פרידמן, "אחרי עשור לאסון הנורא הזה, אנחנו צריכים להיות במצב שגרים פה בחבל 120 אלף תושבים. זה יהיה הניצחון האמיתי של מדינת ישראל. העיר שדרות תמנה 80 אלף תושבים, ושאר היישובים ימנו 40 אלף תושבים, וזה יהיה חבל ארץ חזק עם מערכת חינוך טובה יותר, ועם יותר תרבות, מתקני ספורט ותעסוקה".
אתה לא מדבר בכלל על הצורך שלא יהיה אויב מעבר לגדר. גם הצרכים הביטחוניים הם חלק מהשיקום.
"זה לא באחריות שלנו", הוא אומר, "זה חלק מאוד חשוב, אבל יכולת השפעה בכובע האזרחי שלי לא קיימת. אנחנו אנשי ביצוע, וצריכים לדאוג לשיקום ולצמיחה, לייצר אזורי תעשייה חדשים ולדאוג שיגיעו אנשים צעירים". הוא מציין שבאחד בספטמבר יפעלו בחבל 11 מכינות קדם־צבאיות, שש מהן חדשות לגמרי. "פעם הייתה מכינה רק בעלומים, ועכשיו יש מכינה גם בסעד, ובניר עוז רוצים להקים גרעין של השומר הצעיר. הרצון שלנו הוא שבחבל הזה יהיו כאלפיים צעירים, עוד לפני שמניתי את הסטודנטים ממכללת ספיר. אנחנו משקיעים המון כסף במכללת ספיר כדי שתגדל וכדי שייפתחו פקולטות חדשות. אני מאמין שבחורי ישיבות הסדר שיגיעו לישיבת ההסדר החדשה בכפר מימון ולישיבה הוותיקה בשדרות יישארו לגור פה, וכך גם סטודנטים ממכללת ספיר, והם יהיו הדור הבא של המקום. אחד הדברים שאנחנו מתעקשים עליהם עכשיו זה לתת מענקים גבוהים למילואימניקים שיבואו לגור פה ויהיו חלק מתוכנית הצמיחה. מילואימניק שיבוא לגור פה ישלם 50 אלף שקל תמורת מגרש מפותח".
פרידמן עובד קשה: הוא רץ מיישוב ליישוב, ישן במהלך השבוע בשדרות ולא בביתו בתל אביב, וכל הזמן מנסה לפתח עוד ועוד פרויקטים ומיזמים. הוא מבקש לנצל את הבמה ולהודות לשר זאב אלקין על הזכות שהעניק לו לעמוד בראש המינהלת, לשר בצלאל סמוטריץ' ולישראל מלאכי ממשרד האוצר על הגיבוי המקצועי והדחיפה לעשייה וצמיחה.
להכפיל את החבל, עד 120
השר זאב אלקין הוא השר האחראי על מינהלת תקומה ומינהלת שיקום הצפון. אני משוחחת איתו כדי לקבל מבט רחב על תהליך השיקום של העוטף. "חלק מעבודת המינהלת היא קידום השיקום ותהליכי חזרת התושבים, עם כל המשברים הלא פשוטים הכרוכים בכך", הוא פותח, "ביישובים שנפגעו הכי קשה יש הרבה תושבים שמפחדים לחזור. התהליך של החזרה ביישובים הללו מאתגר, והשיקום עדיין נמצא בשלביו הראשוניים. ביישובים שהחזרה אליהם הייתה לפני שנה, כמו בשדרות ובהרבה יישובים כפריים, אנחנו כבר נמצאים בשלב של הפיתוח והצמיחה. שדרות למשל גדלה בכמה אלפי תושבים ביחס לשישה באוקטובר".
איך אתה מסביר את זה?
"הפינוי בדרום, בשונה מהצפון, היה קצר יותר. שיעורי התושבים שחזרו לפני שנה ליישובים בדרום הם גבוהים מאוד, הפינוי שם נמשך חודשים ספורים ואנשים לא הספיקו להשתקע. ההשתקעות מתחילה כשאנשים עוברים לשכירות ומתחילים לעבוד, ותושבי הדרום לא הגיעו לשלב הזה. חוץ מזה, הטראומה של שבעה באוקטובר קשה מאוד, אבל אנשים עדיין מתייחסים למקום הזה כאל מקום מוצלח לגור בו, וזה שונה מהרבה מקומות בצפון שסבלו מהזנחה של עשרות שנים, ואנשים מרגישים שאין שם עתיד. נוסף על כך יש לאנשים תחושת שליחות, אידאולוגיה ואמירה של 'אנחנו כאן למרות שניסיתם לגרש אותנו מפה'. המטרה הראשית ששמנו לעצמנו היא בתוך עשור להכפיל את החבל, ואפילו נתנו לזה ביטוי: 'עד 120'".
המדינה מעניקה גם הרבה הטבות לאנשים שקובעים את ביתם בעוטף עזה: "מי שגר בחבל תקומה מקבל הטבה במעונות, הנחה גדולה בארנונה והטבות מס", מפרט אלקין, "בשדרות אנחנו עובדים קשה כדי להביא להתחדשות עירונית, לדאוג לתעסוקה ולסייע לרשות המקומית לקלוט הרבה תושבים ולגדול, כי אם לצד הצמיחה הדמוגרפית לא יתפתחו אזורי תעסוקה, הרשות תקרוס מבחינה תקציבית. לכן אנחנו מקדישים הרבה תשומת לב לפיתוח אזורי הייטק חדשים ולתעשייה שתכניס לרשות תשלומי ארנונה עסקית". הוא מדגיש גם את ההשקעה בפיתוח היישובים הכפריים: "העברנו החלטת ממשלה ממש לאחרונה, ואנחנו מטמיעים תהליך של סיוע מאוד דרמטי בהיקף של מאות מיליוני שקלים לצורך גידול דמוגרפי של היישובים הכפריים. אדם יוכל לקבל קרקע מפותחת ב־100 אלף שקל. כמו כן, אנחנו מביאים מגורים זמניים למשפחות צעירות, בונים שכונות קליטה בקיבוצים ומפתחים מסלול משותף עם הסוכנות של בניית עד אלף בתים בחבל התקומה".
והמצב הביטחוני?
"אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי הכרעת חמאס", הוא אומר, "חייבים להביא את התוצאה הביטחונית, כי זה ישפיע על הכול. חייבים להגיע להשגת יעדי המלחמה ואסור לעצור באמצע, אבל גם אסור לשכוח את העיקר: יש פה הפגנת כוח של החברה הישראלית. מי שנמצאים בצד השני של הגדר, חשבו שאין סיכוי שאחרי אירוע כל כך אכזרי אנשים ירצו לחזור. הם רצו להבריח אותנו, וזו גם אחת מהסיבות לאכזריות: הרצון לזרוע פחד. זה מאבק על האדמה, ותפקידנו לתת לזה מענה מאוד ברור, כדי שכל האויבים שלנו יראו שכאשר הם מנסים לפגוע בנו ולהבריח אותנו, הם מקבלים תוצאה הפוכה".
הסיור מסתיים בשדרות, ואנחנו נפגשים עם ראש המועצה אלון דוידי. "העיר שדרות חזרה הביתה במרץ 24'", הוא משחזר, "אפשרנו לתושבים לחזור לפי בחירתם ובלי ללחוץ. זו הייתה אחת ההחלטות הכי קשות וגם הכי משמעותיות שלי, כי אנשים חזרו לפה בעיצומה של לחימה".
שדרות נמצאת בצמיחה מהרבה בחינות. איפה הקשיים העיקריים?
"יש משהו בשדרות שהוא קצת מטעה", פותח דוידי, "הגרף של שדרות תמיד הראה צמיחה, אבל אם תסתכלו על נתוני הביטוח הלאומי תראו נתונים מפלצתיים של אנשים שמטופלים בחוסן ואנשים שמוכרים כנכים כתוצאה מפעולות איבה, וזה כך בכל העוטף. בשדרות מדובר על בין 10,000 ל־15 אלף מתוך 40 אלף תושבים!". גם מבחינה ביטחונית הוא לא רגוע. דוידי הוא אחד הקולות הבהירים ביותר בנוגע לנושא הביטחוני, והוא אינו מהסס להשמיע את עמדותיו גם כאשר הן אינן פופולריות. "אני חושב שבשנה האחרונה אנשים מאוד מעודדים, כי אנחנו מכים בחמאס בצורה משמעותית, וכולנו מקווים שזה ייגמר בצורה טובה. הבתים שלנו רועדים כל הלילה מהפגזות, חלונות מתנפצים, מרגישים בגוף את העוצמה של האש, אבל יש הרבה יותר ביטחון כי אין רקטות ופצמ"רים, ואין מי שירצח אותך בתוך הבית". יחד עם זאת הוא מדגיש שהוא חושש מאוד שהמלחמה לא תסתיים על הצד הטוב.
מה יהיה בעיניך סיום מוצלח למלחמה?
"אנחנו שואפים שהאויב לא יהיה פה יותר, שיוסר כל איום ביטחוני על העוטף. מי שירד מרכס השבעים ומרכס בית חאנון הוא מטורף, מי שיסיג את צה"ל אחורה לפרימטר הקודם הוא מזוכיסט, כי זה אומר שתמיד יהיה איום של ירי בכינון ישיר על כל העוטף. מישהו מדמיין שהשב"כ יוכל לפעול באותה צורה שהוא פועל היום אם נצא החוצה? השב"כ יחזור להיות עיוור. אין פעולה שצה"ל עושה היום שלא מבוססת על מודיעין חי, וזה לא יהיה כך אם נצא מהרצועה. לי ברור שהסרת כל איום היא מטרה מרכזית, אבל לצערי בעבור אחרים זה בגדר משאלה. אם נתמיד במלחמה זה יתממש, אבל אם נעצור נחזור אחורה, וזה יהיה עלבון למדינת ישראל, לפצועים, למשפחות השכולות ולזכר הנופלים. אני לא חושב שלראש עיר או מנהיג מקומי פה בחבל ישנה הפריבילגיה שלא להתייחס לנושא הביטחוני, ובכל זאת לפעמים אני היחידי שמשמיע את הקול הזה ואפילו חוטף על כך ביקורת. אם אני לא אדבר על הנושא הביטחוני ולא אדפוק על השולחן, אני אחטא לתפקידי".
תודעת התקומה התחילה בשדרות כבר בימים הראשונים לאחר הטבח: "היו פה 200 מכוניות שרופות והרוסות שפינינו. טיפלנו בתשתיות, טיפלנו בבתים. הזמן לא עצר פה מלכת, זו עיר ואם בישראל ואי אפשר להפוך אותה ללנינגרד. כעת יש פה השקעה עצומה של מינהלת תקומה כמעט בכל תחום, ואין אח ורע למה שנעשה פה מבחינת המדינה. אף פעם לא עשו איתנו חשבון, המדינה משקיעה מיליארדים גם פה וגם בקיבוצים וביישובים. מביאים לפה יזמים, אנשי הון, מומחים בכל תחום, וצריך להצדיע על זה".
מה החזון שלך?
"צריך להקים פה הרבה פרויקטים גדולים. בעוד ארבע שנים, כשיסגרו את הדלת של תקומה, אסור שנהיה כמו שהתחלנו. אם נישאר באותו מספר תושבים ובאותה כמות של פרויקטים, ולא יהיו פה מלונות, כפרי סטודנטים ועוד מיזמים, אז לא עשינו כלום. מדינת ישראל צריכה להסתכל על ערי הספר שלה ולשים עליהן דגש, במובן הזה שכל תושב במדינת ישראל בכל מקום צריך לחיות חיי חירות וחיי ביטחון".
