1.
כבר חשבתי ששמעתי, קראתי וראיתי את כל הסיכומים האפשריים במלאות 20 שנה לגירוש – ואז הגיע הנאום של הרב ציון טוויל, הרב של נצרים.
זה היה בפתיחת ערב לציון 20 שנה להתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון שנערך בהיכל התרבות באריאל. לפי הליין־אפ שקיבלנו אשתי ואני, שהנחנו את הערב, הקטע הפותח של הרב טוויל היה אמור להיות קצר. טוב, גם הנאום של ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן היה אמור להיות קצר. וגם הנאום של ראש עיריית אריאל, יאיר שטבון. וגם של מנכ"ל מורשת גוש קטיף, מיכה חדד. אבל כשזה האירוע – כל אחד מדבר מדם ליבו. אף אחד לא נצמד לנאום הכתוב שהכין מראש. גם לא לטון שהכין מראש (שמעתם פעם את יוסי דגן נשנק מדמעות באמצע "דברי ברכה"?).
2.
זה היה אמור להיות אירוע שכולו אבל וכאב. קודם כול הנושא: 20 שנה לעקירה מגוש קטיף וצפון השומרון. וגם הזמן: שיא תשעת הימים, ערב תשעה באב. אבל בעיקר האנשים: תושבי השומרון, ממגורשי חומש או ממגורשי נצרים שבנו את ביתם באריאל.
על הבמה התראיינו אנשים שנאבקו עד הרגע האחרון על הבית, כמו יצחק ואזנה, דובר נצרים המיתולוגי, או אסי הילר, האחות של נווה דקלים, שטיפלה בכל כך הרבה נפגעי פיגועים בגוש קטיף בימי אוסלו הארורים. והיו שם גם אנשים, כמו הרב דוד בן נתן ואליאב ליבי, ששילמו את המחיר הכבד ביותר על פשע ההתנתקות: בניהם הגיבורים שובאל בן נתן הי"ד ודוד ליבי הי"ד נפלו, זה בלבנון וזה בעזה, במהלך המלחמה שפרצה בעקבות השבעה באוקטובר. והיה גם יאיר ויזנר, שכנער גורש מהגוש (אחרי שסבו, טוביה ויזנר הי"ד, נרצח בפיגוע בנצרים שלוש שנים קודם לכן, ודודתו תפארת טרטנר הי"ד, נרצחה מפגיעה ישירה של פצמ"ר בביתה בנווה דקלים), ולימים נפצע קשה במתקפה בשבעה באוקטובר, כשלחם בגבורה עם כיתת הכוננות של כרם שלום שבו גר.
בקיצור, זה היה אמור להיות ערב ארוך עם אוסף של טרגדיות אנושיות קורעות לב – אבל במציאות יצאנו עם רוממות רוח. ממש כך. ערב מלא תקווה ואמונה. למה? כי אלה האנשים. נעים מאוד, זאת הרוח של גוש קטיף. זאת הרוח של צפון השומרון (וכן, אני מודע להבדלי התפיסות בין שני המקומות, שבאו לידי ביטוי גם בערב הזה). באמונה ננצח.
3.
ולכן העוול שנעשה לאנשים המיוחדים האלה כל כך זועק לשמיים. לכן המחיר על הפגיעה בהם כבד כל כך. וסליחה אם זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר ככה, או אפילו לחשוב ככה. זוכרים באיזה בוז התייחסו כאן לקמפיין "יש דין ויש דיין", שניסה להוכיח שכל מי שהרים יד על הרס יישובים בארץ ישראל חוטף משמיים? אז אולי הצליחו להשתיק את הקמפיין, אבל לא את המציאות. והמציאות, מה לעשות, היא לא תמיד פוליטיקלי קורקט. כן, יש דין ויש דיין. ולא רק אריאל שרון חוטף על הפשע הנורא אלא מדינת ישראל כולה חוטפת.
20 שנה (ושבוע) להתנתקות, אולי הגיע הזמן שמדינת ישראל תבקש סליחה מתושבי גוש קטיף וצפון השומרון. איך אמרה אביטל רייכנר, לשעבר רכזת הנוער של גוש קטיף, בסדרה המצוינת של שמעון ריקלין והבמאי יוני אייזנשטיין בערוץ 14? "אנשים אומרים לי: את סולחת? אז אני תמיד אומרת: אף אחד לא ביקש ממני סליחה".
מתי התיקון הזה יקרה? תראו, למשל, איך מפקד הגירוש, האלוף גרשון הכהן, מתפתל כבר 20 שנה עם כל מיני תיאוריות צבאיות, תנ"כיות וסוציולוגיות רק כדי לא לומר את המילה הפשוטה: "סליחה". אבל בואו לא נתייחס עכשיו לאדם כזה או אחר, אני מדבר על מדינת ישראל הרשמית. היא צריכה לערוך טקס ממלכתי של בקשת מחילה, סליחה וכפרה מהמגורשים.
האמת? לא בטוח שיהיה בסמכותם לסלוח על הפשע של מדינת ישראל. הם לא הבעלים של גוש קטיף. הם "רק" אלה שיישבו אותו במסירות נפש. אבל זאת יכולה להיות התחלה של תיקון לאומי. מדינת ישראל עוזבת את החטא וגם מקבלת קבלה לעתיד.
4.
בחזרה לאירוע באריאל: למרות הרשימה הבאמת מרגשת של הדוברים, וגם קטעי סרטים שהוקרנו על הגירוש (אחד מהם, של הבמאי יואב אליצור שליווה במשך שנים את המאבק של ישיבת חומש, נראה מבטיח במיוחד. אני מחכה לסרט המלא), לדעתי השיא של הערב היה דברי הפתיחה של המרא דאתרא של נצרים תובב"א. בעצם המילה "שיא" לא מדויקת. כי זה לא שמשם ירדה הרמה. אולי מדויק יותר: דבריו היו החזון של הערב. כי אחר כך כל הדוברים והדוברות, ממש ללא יוצא מן הכלל, התייחסו אליהם. כל אחד מנקודת מבטו ונקודת התמודדותו.
"הרבה תופעות גדולות בהיסטוריה, אי אפשר להבין אותן מיד אחרי שהן קורות", פתח הרב ציון טוויל. "בטח לא בתקופה שהן קורות. צריכים מרחק. רק מרחוק אפשר להבין, אולי, קצת את דרכי השגחת ה' בעולם. 20 שנה זה המון, מצד אחד. מצד שני, זה לא כלום, בפרספקטיבה היסטורית. ובכל זאת, כמה תובנות מהדבר האיום ונורא הזה:
"קודם כול, בעיניים פשוטות, בעיניים שטחיות, ההתנתקות לא הייתה הגיונית בעליל: למסור חבל ארץ פורח שנבנה בהסכמה לאומית רחבה, יישובים של קיבוץ גלויות, יישובים של אנשים יצרניים, שיש להם חיבור לקרקע, יישובים שאין בהם אבטלה כמעט, אין סמים כמעט. תפארת המדינה. פסגת הציונות. חזון הנביאים. כל הארץ הייתה צריכה להיות כמו גוש קטיף. זה וואו. פלאי פלאים. ומה אנחנו עושים? ועוד בלי הסכמים, בלי שום הסכם, להתנתק, לקפל את הזנב, למסור את זה לגרועים שבשונאינו. ובצפון השומרון זה עוד יותר לא מובן. רק הרס. להרוס ארבעה יישובים סתם. הרס לשמו. זה לא הגיוני בעליל. ואתה שואל את עצמך: למה? למה? מאיפה האיוולת הזאת? מה פתאום? מה קרה לאנשים? למה הדבר הזה קרה?
"והתשובה שאני נותן לעצמי היא בעצם לא בתחום הפוליטי, לא בתחום הרציונלי. זה קצת יותר עמוק: מי שמנותק מנשמתו, מי שמנותק מאלוקיו, מנותק מסגולת נשמתו, מדבר האלוקים אשר בלבבו, מנותק מתורה, ממסורת ישראל, מזהות ישראל – אז הוא מנותק, הוא מתנתק והוא מנתק. 'והיה כעץ שתול על פלגי מים', אומר דוד המלך. פלגי מים, פלגי התורה, ימא דאורייתא, כשמישהו שתול על פלגי מים, יש לו שורשים עמוקים. אז כל רוח שבעולם לא עוקרת אותו. הוא יונק ממקורות עליונים. ומתוך זה הוא גם עושה פירות, ואפילו 'עלהו לא יבול'. הוא פורח לעילא ולעילא. גם הקודש, גם החול. אבל מי שאין לו את הדברים האלה, כשאין שורשים, הכול נובל וקמל. ובסוף הכול נעקר".
5.
הרב טוויל חזר הרבה יותר מ־20 שנה אחורה. בעצם הוא חזר אל ההתנתקות שלפני יותר מ־70 שנה, אולי אפילו קודם: "אם אתה מנתח את תולדות הציונות שנים אחורנית, אתה אומר לעצמך שמי שמתחיל את הציונות רק מתוך תפיסת 'מקלט בטוח', כל המטרה היא המטרה הקרובה, ביטחון וכלכלה, אז המשבר הזה מתבקש. בעצם המציאות שעם ישראל הגיע אליה אחרי גלות ארוכה יצרה מקסם שווא: אולי הגענו למטרתנו כולה?".
התשובה היא, כמובן, לא. "ארץ ישראל היא לא רק מסגרת של חיים. ארץ ישראל היא לא רק מקום שלא ירביצו לנו ולא יהרגו אותנו ולא יאנסו אותנו ולא יעשו בנו פוגרומים. ארץ ישראל היא מהות של חיים. היא מהות של החיים השלמים של האומה שיש לה תפקידים היסטוריים, אלוקיים".
6.
ופה מבחינתי הרב של נצרים – לא ציר נצרים, כן? היישוב נצרים – הטיל פצצה: "נאמר שבסוף לא הייתה התנתקות. נגיד ש־8,000 אנשים היו נשארים בחבל עזה ובצפון השומרון ולא היו עוקרים את היישובים. האם בית משפט העליון היה פתאום פוסק לפי דיני התורה? האם פתאום עכשיו לא היו מודרנה ופוסט־מודרנה וכל הסיפור של קדושת המשפחה? ופתאום כל הנשים הולכות למקווה והגברים מניחים תפילין? המחשבה הציונית הייתה פתאום מתהפכת? זה לא היה קורה. אז נגיד שהיינו מצליחים, טכנית, להישאר בגוש קטיף, אבל מהותית יש דבר שעדיין לא נבנה. לא נבנה מספיק. הוא נבנה חלקית. הוא מנותק, הוא לא יונק מהשורשים העמוקים מבחינה לאומית. ואז ממילא אתה אומר לעצמך: המשבר הזה – המשבר הגדול ביותר שקרה, לעניות דעתי, בתולדות הציונות – בעצם היה כמעט צפוי. התחדד כאן דבר מאוד מאוד מאוד חריף, במיוחד בשנתיים האחרונות: החיבור לשורשינו הוא דבר קיומי, לא פריווילגיה. אם באיזשהו מקום אתה ציוני, יושב בארץ ישראל, מתנדב לצבא, אתה איש ביטחון, אתה איש הייטק, אתה מצליח כאן, חברה נעימה וכדומה – אבל אתה מנותק משורשיך, זו בעיה קיומית, בעיה קיומית מאוד מאוד מאוד".
7.
הבנתם? גם אם המחאה הכתומה הייתה מצליחה בסוף, והגירוש לא היה יוצא לפועל, וגוש קטיף היה עומד על תילו עד היום – עדיין היינו נשארים עם בעיית העומק. ומהי? ההתנתקות מהשורשים היהודים שלנו.
"'תוכנית ההתנתקות' לא הייתה הבעיה", המשיך הרב טוויל. "היא תוצאה של הבעיה. הבעיה יותר עמוקה. הבעיה היא רוחנית. הבעיה היא בשורשים. הבעיה היא בזהות. הבעיה בנשמה. הבעיה בתודעה. וההתנתקות והשבעה באוקטובר הן שתי סטירות לחי מצלצלות. הקדוש ברוך אומר לנו: בניי חביביי, תתעוררו! אתם חיים בהזיה. אתם מספרים לעצמכם כל מיני סיפורים. שכחתם את עצמכם, את נשמתכם, את זהותכם. חשבתם שהגענו להגשמת המטרה כולה של הציונות. אתם לא מבינים איפה אתם חיים. תחזרו לעצמכם, לזהותכם. לצערנו, לא הספיקה ההתנתקות, לא עשינו מספיק תשובה. נכון, קמו גרעינים תורניים, קמו יישובי לכיש וניצן ועוד. ואנחנו, ברוך ה', זכינו לבוא לשומרון, לתגבר כאן את העיר אריאל, עם הכוחות הנפלאים שהיו כאן לפנינו, ויש הרבה קירוב לבבות. אבל בניי חביביי, תראו מה קורה כאן. שתי סטירות לחי מצלצלות להעיר אותנו".
8.
כשהרב טוויל, מתלמידי הרצי"ה קוק, מדבר על "קירוב לבבות", הוא לא מתכוון במובן השטחי והקיטשי של המושג. תוך כדי שהוא מדבר אני מחפש את השם שלו בגוגל ונזכר בשורה של מוסדות ומיזמים תורניים שהוא הקים אחרי הגירוש בעיר, ביניהם: כולל 'תורת אריאל', ישיבת ההסדר 'נצר מטעי' (שנוסדה כבר בנצרים), מדרשת 'נצר אריאל' לסטודנטיות שאותה הקים עם אשתו אפרת באוניברסיטת אריאל, לצד בית המדרש לסטודנטים 'עוז רועי' לזכר רועי קליין הי"ד.
באתר של כל המוסדות האלה, תחת הכותרת הגדולה "קהילת נצרים באריאל – גרעין ההתחברות" נכתב כך: "אריאל עיר של חיבורים היא, בין ותיקים לעולים חדשים, בין אנשי האקדמיה לבעלי בתים, בין דתיים ושאינם מגדירים את עצמם ככאלה. חיבור אמיתי בין כל חלקי האומה יכול להתרחש אך ורק מכוחה של תורה. וזאת המשימה שנטלנו על עצמנו".
"התהליך הוא תהליך אלוקי", מסיים הרב טוויל את "דברי הברכה" שלו לערב, "אף אחד בעולם לא יכול לעצור את גאולת ישראל. לא אובמה ולא קמלה, לא טראמפ ולא יאיר לפיד. אף אחד בעולם. גאולת ישראל יצאה לדרך, יצאה מהתחנה. אנחנו יכולים להקל על התהליך, 'לפעול עם א־ל', מבחינת התודעה שלנו, מבחינת הראש שלנו. ויכולים אולי לעכב, לא עלינו. ולעכב זה עוד סטירות לחי מצלצלות חס ושלום, חס וחלילה. ריבונו של עולם אומר לנו: בניי חביביי, אין זמן, הגאולה צריכה להתקדם. ובאמת באמת אנחנו רואים גילויים מדהימים של אמונה. לא רק של החטופים, אלא בכל חלקי האומה. אם לא מאזינים לרשתות, לרשת ב' באופן מיוחד… אם שומעים את הצלילים… נכון, המחשבה הלאומית לא השתנתה. בית המשפט, משרד החינוך והתרבות וכדומה לא השתנו – אבל באופן אישי דברים השתנו. וגאולת ישראל וסגולת ישראל מדברות דווקא מתוך ההתנתקות בכל תוקף. אז אנחנו צריכים לשמוח במה שיש, להודות על מה שיש, להבין את גודל העם הזה, את גודל נשמתו, את היכולות שלו. כל מה שהתגלה כאן בשנתיים האחרונות, לאור גלגולי הגלגולים של התנתקות. לאור זה, בעזרת ה', נזכור ונחזור, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".
9.
ואז, רגע לפני שהוא יורד מהבמה, הוא מוסיף עוד משפט אחרון: "ומבחינתי, זה לא מחר בבוקר לחזור לגוש קטיף. לחזור לגוש קטיף כפי שהיינו – לא שווה את העסק. סליחה שאני אומר את זה. אפשר לחלוק עליי. לחזור לגוש קטיף, עם תודעה לאומית, עם בית מקדש, עם רצון לקודש. שהקודש עומד באמצע. בעזרת ה', נזכור ונחזור".
לתגובות:
***
