הלוואי שעד לפרסום מאמר זה ישובו כל השבויים לחיק משפחותיהם. עם זאת, האידיאולוגיות שעליהן נשען הדיון הציבורי בנושא, רלבנטיות גם לנושאים אחרים.
מאמר זה לא מתיימר להציע פתרון מעשי לדילמה הכאובה והחמורה של פדיון השבויים מול סיכוני הכניעה לחמאס, אלא להציג שתי גישות אידיאולוגיות שעל פיהן יש להתייחס לנושא.
הנחת יסוד מוסכמת על הכול היא דברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח הלכה י):
"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', ועל 'לא תעמוד על דם רעך', ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', וביטל מצוות 'פתוח תפתח את ידך לו' ומצוות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך', ו'הצל לקוחים למוות' והרבה דברים כאלו, ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.
ראשית יש להקדים, שלמשפחות ולמקורבים שמורה הזכות להקים קול זעקה גדולה ומרה ולדרוש את השבת יקיריהן בהקדם האפשרי, מבלי להתחשב בנושאים ביטחוניים, מדיניים, ואחרים. אדם קרוב אצל עצמו. מול המשנה הידועה (גיטין מה, א) "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן", יש משנה אחרת (כתובות דף נב, א) על אשתו שנשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה – פודה, מבלי להתחשב בהשלכות שהדבר עלול לעודד חטיפות אחרות. וכתבו שם התוספות: לא תיקנו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי 'עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו' (איוב ב), ואשתו כגופו.
יש מקום גם להבין לליבן של המשפחות הדואבות והדואגות, בצדק, בהתפרצויות של כעס. אין אדם נתפס על צערו.
אך הציבור הרחב, והמנהיגות בפרט, חייבים להיות מאוזנים, ענייניים, שקולים ואובייקטיביים, ולבחון את הדברים מתוך אספקט כללי. אומנם גם מתוך ראיית המכלול יש להתייחס לפדיון השבויים כאל ערך נעלה, שיש לתת לו עדיפות על פני צרכים אחרים. זהו ערך שהחברה כולה מחויבת לו. כל ישראל ערבין זה בזה.
הרבה טענות מושמעות, רבות מהן ענייניות, אם כי לא כולן. העולה על כולן היא הטענה שמבחינת כלל אזרחי המדינה, הסכנה המוחשית הישירה שהיינו בה בשמיני עצרת תשפ"ד כבר חלפה. תושבי הדרום והצפון חוזרים לבתיהם ומשקמים את יישוביהם, שדותיהם ועסקיהם. נותרה רק משימה אחת – להציל את החטופים הנתונים בצרה ובשביה וחרב חדה מונחת על צווארם. יש לפדותם מיד ועכשיו כדי להציל את חייהם מן הגיהינום בו הם שרויים. הם בסכנה ודאית ועכשווית, בעוד למדינה עצמה אין סכנה מוחשית דחופה.
ג. הערבות ההדדית היא היסוד האידיאולוגי של עצם קיומה של מדינה. לשמה של הערבות היא הוקמה. כל אזרח משלם בדמו ובדמיו לשם קיומו וקיומם של האזרחים האחרים. באחריותה של המדינה להגן על כל אזרחיה, ובפרט אלו שנשקפת להם סכנה מיידית ומוחשית. הפרט למען הכלל, והכלל למען הפרט.
סליחה על ההשוואה הלא מדויקת, מבחינה משפטית יבשה – המדינה היא מעין חברת ביטוח. כל אזרח משלם פרמיות בגופו וברכושו, על מנת שהמדינה תעשה הכול למען הצלתו והצלחתו. הפרת החוזה היא לא חוקית ולא מוסרית.
כבר לפני דורות רבים ציטט הרמב"ם בשם אריסטו: "האדם מדיני בטבע" (מו"נ ח"ב, מ). כלומר האדם, בעצם מהותו, הוא יצור חברתי. הוא זקוק למסגרת חברתית לשם הישרדותו מבחינה קיומית וכלכלית, ולשם כך הוא מוכן לשלם טבין ותקילין. רק חברה מאורגנת מסוגלת להתמודד עם בעיות הקיום של הפרט, ולהבטיח לו מזון, מדור, מלבוש, מרפא ומגן מפני פגעי טבע ואדם.
המנהיגות נבחרת על ידי הציבור למימוש מטרה זו על הצד הטוב ביותר. אם לא תעשה כן, היא מועלת בשליחותה. הכלל זקוק לפרט שימלא את חובותיו, ובמקביל – הפרט זקוק לכלל שימלא את אחריותו להישרדותו והגנתו.
אי לכך, משימתה העיקרית של המדינה בשעה זו היא להחזיר את החטופים לחיק משפחותיהם, מיד ועכשיו!
ד. אולם יש גם זווית ראייה אחרת. המדינה איננה אוסף של פרטים. היא לא רק אינדוקציה אלא דדוקציה. היא לא רק צורך, אלא ערך בפני עצמו. לא הפרטים יוצרים את הכלל, אלא להפך – הכלל הוא היוצר את הפרטים. המדינה היא אידיאה, שהפרטים מיישמים אותה בחיי המעשה.
הרמב"ם, לא מסתפק באמירתו של אריסטו שהאדם מדיני בטבע, הוא יוצק בה גם תוכן ערכי. האדם זקוק לחברה לא רק מפני שהיא צורך קיומי להישרדותו הפיזית, אלא משום שהיא ערך מוסרי. רק במסגרת חברתית-מדינית יכול האדם לפתח את אישיותו המוסרית, לצאת מקונכיתו האגואיסטית ולהיות אלטרואיסט. אין אפשרות להיטיב עם הזולת ללא קיומו של אותו זולת. רק במסגרת חברתית ניתן לפתח מידות טובות. "לא טוב היות האדםלבדו" – אדם לבדו אינו טוב.
זהותו של הפרט, ללא גיבויה של מסגרת לאומית, היא מטושטשת. הוא גרגיר קטנטן באבק המכיל מיליארדי גרגרים כמותו, ללא ייחודיות ערכית ותרבותית. הפרט ללא כלל הוא בעצם לא פרט. הוא כמעט ולא קיים. הוא פרט הצריך לכלל.
והיא הנותנת: מכיוון שהמדינה נושאת ערך מוסרי, ערכי המוסר מחייבים אותה להגן על כל אחד ואחד מאזרחיה, גם אם הדבר מחייב השקעת משאבים כלכליים ואישיים. היא חייבת זאת לא מכוח זכויות האזרחים, אלא מכוח חובתה הערכית והמוסרית של המדינה כלפי אזרחיה.
הכלל הידוע "כל ישראל ערבין זה בזה" מתפרש לפי תפיסה זו באופן כללי ולא פרטני. כלל ישראל ערב לכל פרט מישראל, ככל גוף אורגאני שכל אבריו פועלים באופן ספונטאני להציל אבר סובל ופגוע.
מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שאזרחיה ייחטפו על ידי אויביה וישמשו כקלפי מיקוח. סיכונם הוא סיכונה של המדינה כולה. כל פרט הוא אבר בגוף האורגאני הכללי, וחטיפתו על ידי ציבור אחר היא פגיעה חמורה בגוף כולו. ובמקביל החיילים, שהם נציגי האורגניזם הכללי, נחלצים להגן על האזרחים גם במחיר סיכונם האישי. לכן מותר להם להסתכן למען הכלל. כשם שהגוף האורגאני מוותר באופן ספונטאני ואינסטינקטיבי על איבר אחד לשם הצלת הגוף כולו, כך גם האומה בכללה. כל פרט ערב לכלל כולו, וכן להיפך.
על העומדים בראש המדינה להתעלות מעל ראיה פרטנית ולראות את התמונה כולה.
הם אחראים להצלת כל פרט, אך לא פחות מכך אם לא יותר, הם גם אחראים לכלל כולו. הם חייבים לראות לטווח רחוק. הכלל לא מורכב רק מפרטים, שהם אברים בגוף הכללי. הוא לא רק סך הכול של הפרטים. הוא עם, הוא מדינה שיש לה אחריות לכלל אזרחיה, בהווה ובעתיד.
ו. מזווית ראייתה של התפיסה המדינית הערכית, מלחמת שמיני עצרת, בה אנו עדיין נתונים כבר כשנה ומחצה, מורכבת משני אלמנטים שהם אחד: מלחמת קיום לאומית, ומלחמת תרבות אוניברסלית. הברוטאליות החייתית החמאסית שוללת את עצם קיומו של עם ישראל בכלל, ובארצנו זו בפרט. לדעתם, על פי דתם, זוהי "אדמת קודש" ('וואקף') בה אין זכות קיום לשום גורם אחר אלא רק לאסלאם. ודת האסלאם לפי הבנתם (והבנת מוסלמים רבים בעולם) מחייבת אלימות, רצח, אונס וסאדיזם כלפי "כופרים" בכלל ויהודים בפרט, ובארץ ישראל בפרט שבפרט – מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. זו תרבות שונה מהתרבות האנושית, שאחד ממקורותיה הוא היהדות. א-להי ישראל שונה מאלוהי מוחמד. הוא א-להי החסד, הרחמים והשלום לכל מי שנברא בצלם. להבדיל בין ישראל לבינם, לפי תורתנו, יש מקום גם למיעוט נוכרי בארץ. לא כופים עליו את היהדות, הוא יכול להישאר בארץ כגר תושב בעל זכויות. מה שנדרש ממנו הוא רק קיום שבע מצוות בני נוח, שהן עקרונות מוסריים אלמנטריים. מלחמתנו זו היא מלחמת תרבות בין היהדות והעולם החופשי מחד גיסא, לבין האסלאם הרדיקלי מאידך גיסא.
ז. מזווית ראיה זו, המלחמה עדיין בעיצומה. אומנם האויב נהדף למנהרותיו, אך הוא ממשיך להילחם בנו ביתר שאת. הוא לא נרתע. אדרבה, חרף החורבן הנורא שהמיט על עצמו, הוא רואה בהחזקת חטופים ניצחון. הוא מכתיב את כללי המשחק. הוא מתעלל בהם וברגשות משפחותיהם מתוך סאדיזם נורא. הוא מחזיק את הקלפים בידו, ברצותו יסכים לשחרר טיפין טיפין, ברצותו יקשיח את עמדותיו. ברצותו ישפיל וברצותו ירומם. מטרתו להתכבד בקלון השפלתנו.
אומנם מלכות שמחלה על כבודה אין כבודה מחול, אך מלכות ערכית ומוסרית יכולה גם להתכבד במצוות פדיון שבוייה, חרף רמיסת כבודה. הבעיה אינה כבוד. הכבוד זוקף את קומתו של החמאס לא להרפות משאיפתו לחסל חלילה את מדינת ישראל. את האסון שהמיט על עצמו הוא מנצל, יחד עם יתר המדינות המוסלמיות, למלחמה מדינית נגדנו בהאג ובאו"ם, באקדמיה ובמדינות רבות בעולם בהן יש מהגרים מוסלמים. הוא מציג את עצמו כקרבן אומלל, כנרדף תמים ומסכן, ורוכש בכך את אהדתם של שונאי ישראל.
המלחמה נגד כלל ישראל לא הסתיימה, היא בעיצומה. רק הכנעתו של החמאס תגדע את זרועו של האסלאם הפנאטי, הנמצא בתוכנו ומקיף אותנו מסביב סביב.
חובתנו להציל את החטופים כוללת הצלת כולנו ממלתעות הרשע, החמס והעוול. כול עוד האויב מחזיק בחטופים, הוא מניף לעין כול את האלימות והאטימות שהן דגלו, סמלו ואמונתו. יצאנו למלחמה, גם בשם העולם החופשי כולו, למגר אידיאולוגיה מושחתת ומשחיתה זו. להוריד את דגלה ולהניף במקומו את דגל השלום, הרחמים והחמלה. כניעה לחמאס היא המשך העריצות והברוטליות. היא סכנה חמורה לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו.
התפקיד הקשה המוטל על העומדים בראש המערכה הוא למצוא דרך יצירתית כיצד להציל את השבויים, תוך כדי הכנעת החמאס. כי הא בהא תליא. המוח היהודי, בעזרת החונן לאדם דעת, יוכל אי"ה לשבור את החבית ועם זאת גם לשמור את יינה.
