הרכב שלנו מרעיש. הו הו כמה שהוא מרעיש.
יש שאלה פילוסופית ידועה: אם רכב מרעיש לבד ביער, האם הוא באמת מרעיש? התשובה היא כן. בהחלט. מרעיש באבוה.
אם אתם גרים בשכונה שלנו אני כמובן לא מחדש לכם כלום, אתם מכירים את המפגע מקרוב. אבל אם אתם גרים בשכונה ממול אז פתרתי לכם תעלומה. הזמזום האגרסיבי הזה שאתם שומעים בשעות ספורדיות במשך היום? לא, המואזין לא "מנסה משהו קצת אחר", זו המאזדה שלנו שנותנת בראש. העניין הוא במזגן. יותר נכון במדחס. הוא לא מקולקל, אגב, דווקא עובד טוב מתמיד. אבל מרעיש, הו הו כמה שהוא מרעיש. כמו אושיית רשת בינונית מאוד, גם המדחס שלנו יודע שהוא צריך לעשות רעש אחרת לאף אחד לא יהיה אכפת מזה שהוא עובד.
הילדים היו הראשונים לשים לב. לפני משהו כמו שנה הבחנתי שהילדים תמיד יודעים לחכות מחוץ לבית כשאני מגיע. הנחתי שהם מחכים שם שעות ארוכות בכיליון עיניים, אז לא. הם פשוט שומעים את הקולות מהכניסה לשכונה ויודעים שאבא מגיע.
הלכתי למוסך לבדוק את העניין. המוסכניק הציע להחליף את המדחס באחד כזה חדש שלא יודע ליחצן את העשייה של עצמו. כמובן שהסכמתי, עד ששמעתי את המחיר. אלף חמש מאות שקל לא כולל עבודה כדי להחליף מדחס תקין שכל חטאו הוא עודף מוטיבציה? לא יקום ולא יהיה. מה גם שהרעש מפריע רק למי שנמצא מחוץ לרכב. מי שנמצא בפנים יושב לו בפנאן במזגן ולא שומע כלום. מקרה קלאסי של זה לא נהנה וזה חסר. אז שכוייח.
אשתי סברה שלא שכוייח.
ניסיתי, כמו כל מוסכניק שמסרב לקחת אחריות, להגיד לה ש"זו המחלה של המאזדות" ובזה לסגור את הסיפור, אבל היא התעקשה שזה מטרד. קצת צביעות אם אתם שואלים אותי. הרי גם אוטו גלידה מרעיש כשהוא נוסע ברחובות ואליו אין לה תלונות. אבל אשתי טענה שבאוטו גלידה לפחות אפשר לקבל גלידה. אז אמרתי לה בסדר גמור, נחזיק במאזדה כמה גלידות לחלק למי שרוצה אם זה מה שירגיע אותך. זה עדיין יוצא יותר זול מאלף חמש מאות שקל. מה שכן, נצטרך להפעיל את המזגן ביתר שאת כדי שהגלידות לא יימסו, מה שיגביר את הווליום של המדחס. אי אפשר הכול בחיים.
לבסוף אשתי אמרה שלחלק גלידות לילדים מתוך מאזדה חמש חבוטה זה "קריפי", אבל אני חושב שיש אנשים שפשוט אוהבים להתלונן ולא באמת רוצים לפתור את הבעיה.
הבא בתור להביע את חוסר שביעות רצונו מאחזקת הרכב שלי היה מר דוקן השכן, שאחרי כמה ימים קשים ניגש להתלונן. הוא כמובן עשה את זה בחן המיוחד שלו.
"יעקבי, אומרים שאחת מתופעות הלוואי של מדחס רועש היא צמיגים חתוכים".
כמה עדינות באיש אחד. כבר חמישה סבבי מילואים מאחוריו ועדיין נשאר אותו דוקן רגיש שהכרנו. באמת אין אנשים כאלה.
"יצחק נשמה", עניתי לו, "אם כל כך אכפת לך מרעשים טורדניים, בוא תיגש למואזין בכפר הסמוך ותטפל בו. אחרי זה דבר איתי".
זו האמת העצובה חברים, הכי קל לאכוף את החוק מול היהודי המסכן שכל חטאו הוא חוסר אכפתיות מעור התוף של שכניו. אבל כשזה אצל בני דודינו פתאום העקרונות הללו נעלמים.
למחרת בבוקר אכן מצאנו צמיג חתוך ברכב.
של שלמה השכן.
מר דוקן המסכן עשה כל כך הרבה מילואים ששכח איזה רכב שייך למי. שלמה מצידו החליט שמדובר כנראה בנוער של השכונה וביקש לערוך פגישה מיוחדת של הרחוב שבה נדון איך למנוע מוונדליזם כזה להישנות. בפגישה המדוברת הצעתי בנדיבות להשאיר את המאזדה שלי מונעת בלילה כדי שהרעש שלה יפחיד את הנוער וידאג שלא יתקרבו לרחובנו. ההצעה נדחתה פה אחד. כאמור, יש אנשים שפשוט לא רוצים לפתור בעיות.
כמה ימים אחר כך נסענו אני ואשתי ביחד במאזדה. "עשית לי הפתעה?" אשתי שאלה פתאום. שאלה מלחיצה, בטח כשהמחווה הרומנטית האחרונה שאתה זוכר שעשית לאשתך בהפתעה הייתה ב־2019. אז חייכתי חיוך שמשתמע לשני פנים וחיכיתי להתפתחויות.
"נו, הרכב שקט", היא אמרה לבסוף, "תיקנת אותו…"
מסכנה כזאת. אני את המדחס הזה לא מתקן גם אם מנכ"ל חברת מאזדה בעצמו דופק לי על הדלת ומבקש להפסיק לעשות לו בושות. זה פשוט המזגן שהיה כבוי.
אבל בחישוב מהיר הסקתי שלפנינו עוד שבועות ארוכים של מזג אוויר אביבי שלא יצריך מזגן, אז חייכתי כמי שנתפס והודיתי במחווה שמעולם לא חשבתי להציע.
"ברור שתיקנתי", אמרתי לה, "האושר שלך שווה לי יותר מהכול".
מה שהגיע אחר כך הם שבועות ארוכים של מזג אוויר אביבי, מדחס שקט וזוגיות יעקבינית מלבלבת. עד שהאביב חלף עבר והשמש הישראלית היוקדת אילצה אותי להפעיל שוב את המזגן ולאפשר למדחס הצעקני לשוב ולהכריז על קיומו.
"שוב פעם הרעש הזה?" אשתי התאוננה, "אתה צריך לחזור למוסכניק שייקח אחריות, זה מדחס חדש".
"אנסה, אבל בכנות אני חושב שאין המון מה לעשות", אמרתי לה בצער, "זו המחלה של המאזדות".
