דרכי מירון השמחות והצוהלות, המלאות עולי דרכים והחסומות למחצה מחסימות השוטרים, מעידות כאלף עדים על תופעה מיוחדת שדורשת עיון.
על פי הנתונים הסטטיסטיים, המקום השני מבחינת ריבוי העולים והמתפללים אליו לאחר שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, הוא קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי במירון.
תופעה כזאת לא נחזית בקברו של רבי יהודה הנשיא בטבריה, מחבר המשנה שכל ישראל תלמידיו, לא בקברו של הרמב"ם או של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך שכל ישראל הולכים אחר פסקיהם, וגם לא בקברי התנאים וחכמי הש"ס ושאר הצדיקים הפזורים במקומות השונים. דווקא אצל התנא שעיקר משנתו קבלית ונסתרת, רחוקה מהבנת המון העם ומאורח חייהם, דווקא אצלו ההילולה הפכה המונית עד כדי דוחק שלצערנו כבר הביא למצבי סכנה. כולם נדחקים ביום שמחתו, והמליצה שבפיהם: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".
נכון, יש שיאמרו שזה דווקא משום שמשנתו של התנא רשב"י מעולפת ספירים ונעלמת היא מציעה ישועות, ניסים ונפלאות לאנשים הזקוקים לכך, לפטור את העולם כולו מן הדין (סוכה מה, ב), ואין ספק שזהו גורם משיכה גדול מאוד. אך עם זאת אין בזה כדי לענות על ריבוי כל כך גדול של משתתפים, ובייחוד שזרם העולים הולך וגובר משנה לשנה. מהו אם כן פשרה של תעלומה זו?
תופעה נוספת שדורשת עיון היא הדלקת המדורות הרבות בכל הארץ לכבודו של התנא האלוקי. המנהג להדליק מדורות, ובייחוד שהמנהג הקדום היה להשליך בגדים אל תוך האש, עורר כמה מהפוסקים לדון בדבר. כך למשל בשו"ת חקרי לב (חלק א' מהדורה ב', יורה דעה סימן יא) כתב שאינו מאמין שהראשונים נהגו כן, מכיוון שגם בשמחת בית השואבה אמרו שהיו מדליקין רק מבלאי מכנסי הכהנים, ואילו כאן ששורפים בגדים ממש יש בזה איסור בל תשחית. לעומת זאת מרנא הבן איש חי כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן ת) שזהו מנהג ישראל שמדליקים דווקא בגדים חשובים לכבוד הרשב"י, ואין לפקפק על זה כיוון שמתכוונים לשם מצווה ומנהג ישראל תורה.
אלא שהשאלה היא כמובן על עצם המנהג. איך השתרש מנהג שכזה, שלכבוד תנא שורפים בגדים ומדליקים מדורות? מה פשר העניין?
התורה – אור פנימי העטוף במלבושים
נדמה כי התשובה לשתי התמיהות טמונה בהבנת פעולתו של רשב"י בספר הזוהר. בהקדמתו של רבי חיים ויטאל לשער ההקדמות של רבו האריז"ל, הוא מסביר כי בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, התורה איננה טקסט לימודי כתוב שעלינו לקרוא ולהפנים. לדבריו, התורה למעשה מצויה בכל הרבדים שהמציאות יכולה להציע, החל מהרובד הרוחני ביותר – עולם האצילות, וכלה בגשמי ביותר – עולם העשייה שבו מצוי עולמנו החומרי: "הנה מבואר, כי תורתנו הקדושה כלולה ונמצאת בכל ד' עולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. ובהיותה בעולם האצילות אז נקראת קבלה, כי שם היא מופשטת מכל הלבושים הנקראים פשט – מלשון 'פשטתי את כותנתי', שהוא בחינת המלבושים החיצוניים שהוא על גבי עור אדם המתפשט מעליו לפעמים וזהו עיקר מילת פשט".
אז מהי אם כן התורה? בדבריו של המהרח"ו מתברר כי התורה איננה אלא מציאות פנימית עטופה במלבושים, כל מלבוש ומלבוש הוא רובד אחר שדרכו התורה עצמה מופיעה.
את המשמעות של המציאות הפנימית העטופה הזאת מסביר רבנו הרמח"ל ב'דרך עץ חיים', ולדבריו אותו רובד פנימי שהוא התורה איננו אלא אור, לא אור פיזי אלא אור אלוקי המתגלה ובוהק ככל שעוסקים בו יותר: "על התורה נאמר 'הלוא כה דברי כאש נאום ה" (ירמיה כג, כט). והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו… והוא דבר החכם: 'ותורה אור' (משלי ו, כג) – אור ממש, ולא חוכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה ייכנס אור בה, כאשר ייכנס ניצוץ השמש באחד הבתים".
הבנה זו מרווחת אצל גדולי הדורות מכל הגוונים והעדות, כך שגם חכם תימני המקובל האלוקי רבי שלום שרעבי, הרש"ש הקדוש, כותב כן לגבי התורה: "ידוע כי התורה עצמה היא הגוף הקדוש והתרי"ג מצוות הם תרי"ג אברי גוף התורה. והעניין הוא כי התורה היא שורש ומקור עצמות אור הנפשות הרוחות הנשמות החיות והיחידות… והוא אור האין סוף המתפשט" (הקדמת רחובות הנהר, ט ע"ד).
הרש"ש ממשיך את ביאורו בפירוט רב ומבהיר בהמשך דבריו כי אותו אור אין סוף שהוא עצמו עצמות התורה, הולך וחודר דרך רובדי "הגוף הקדוש", כך שבכל רובד ורובד מופיעות שכבות של חלקי תורה, בפשט ברמז ובדרש, וכן תרי"ג המצוות.
אור התורה הפנימי יכול להתגלות דווקא בזמן הגאולה
אלא שאותו אור אלוקי, עצמות התורה, שאיננו אלא רצונו של הקדוש ברוך הוא המתגלה בעולם (הלשם, הקדמות ושערים ד, ג), איננו גלוי בפני כל אדם. הוא מוסתר במלבושים, שהם כל רובדי חלקי התורה – כפי שראינו לעיל. הוא מלובש בפשטי התורה, המדברים על מציאויות פיזיות וגשמיות כשור שנוגח פרה, בדרשות התורה שעוסקות בלשונות התורה והמשתמע מהן, וברמזי התורה העוסקים בדילוגי האותיות שבתורה, מספרן ועוד. רק בחוכמה אחת יש גילוי ללא מלבוש לאותו אור. אותה חוכמה איננה יכולה להיראות בעיניים אנושיות רגילות, והיא איננה נלמדת בסברה. היא צריכה להתקבל דור אחר דור, מפי הנביאים, ומשום כך היא נקראת חוכמת הקבלה.
יתרה מזו, לא בכל דור ניתן לגלות את האור הזה. בזמן הגלות, כאשר כוחות הרוע והטומאה שלטו בעולם, אי אפשר היה לגלותו והיה צורך להסתירו. כך מסביר האריז"ל מדוע הוא נוקט מושגים מחודשים לגמרי, כמו פרצופים, בעוד שבדורות הקודמים לא הכירו כלל מושגים אלו ולא דיברו בהם.
על כך עונה האריז"ל כי הקדמונים בוודאי הכירו וידעו את המושגים העליונים הללו, אלא שהם לא יכלו לגלותם משום שטומאת הגלות לא אפשרה זאת. אך "בעקבות משיחא כמו בדורינו זה, התחילו האורות להתפשט להיות כבראשונה כמו שהיה בזמן העולם מתוקן ולהתתקן מעט" (עץ חיים חלק ב', דף קיט ע"א).
רשב"י מגלה את האור
זכה עם ישראל כי מלאך שלוח ממרום, עיר וקדיש מן שמיא נחית, הוא רבי שמעון, הכין מקצת מגילוי האור הזה, כמן השמור בצנצנת לדורות אחרונים, כך שכשיגיע זמן מתאים להתגלות האור, בזמן שישראל יחזרו לארצם וניצוצי אור הגאולה יזרחו שוב, כך שניתן יהיה שוב לגלות את אור התורה, יוכלו ישראל להתפרנס רוחנית מאותה תורה גלויה בלא שום מלבושים, ולקרב עוד יותר את הגאולה ברחמים: "וכמה בני נשא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא ובגיניה 'וקראתם דרור בארץ'" (תיקוני זהר, תיקון ו).
מתוך כך ניתן כבר להבין מדוע ככל שהגאולה הולכת ופורחת נשאבים נפשות ישראל לאורו של הרשב"י, לאותו אור תורה מגולה המפושט מהמלבושים, והמקרב את הישועה ברחמים. עם ישראל, שידוע בחוש הריח שלו שביכולתו להבחין היכן הטוב מצוי וממה יש להתרחק, מבין בחוש טבעי שבו, גם אם בלא השכלה יתרה, כי דווקא רשב"י הוא הצדיק שהכין את פרנסת הדור, שראוי לגילוי אור תורה באופן מרווח וללא מתווכים. זו אולי גם הסיבה מדוע מדרשו של רשב"י נקרא זוהר, כיוון שהוא מגלה את האור והזוהר של התורה פשוט מכל המלבושים, וזה כנראה גם הטעם למנהג ההדלקה המכלה את המלבושים – כרוצה לומר: איננו חפצים רק במלבושי התורה אלא בגילוי האור הפנימי, אור פנימיות התורה, אורו של הרשב"י.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות, ראש פרויקט רבנן דאגדתא ומחבר הספר 'האר"י והראי"ה'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
