התבשרנו לאחרונה על השבת גופתו של צבי פלדמן הי"ד, חלל צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה. לאחר כמה ימים התבשרנו על איתור מקום קבורתו של ארתור גסנר שנפל בשנת תש"ט. אומנם בשני המקרים לא סיכנו את חייהם של חיילי צה"ל, אולם הושקעו בהם משאבים רבים מאוד.
כל זה מתרחש על רקע המשא ומתן על שחרורם של אחינו החטופים בידי המחבלים, ובהם עשרות גופות של חללים. יש הדורשים ממדינת ישראל לשלם מחירים ביטחוניים כבדים למען הבאת הגופות לקבר ישראל. מהי עמדתה של תורת ישראל בשאלה כאובה זו?
הבאה לקבר ישראל
הביטוי "להביא לקבר ישראל" רווח מאוד בשיח הציבורי כערך יהודי ראשון במעלה. אולם כבר כתב ה'חוות יאיר': "מה שאומרים, שאין לזה שנהרג מנוחה עד שייקבר, לא ידענו לו עיקר; דלאו כל דבר השגור בפי המון אמת" (סימן קלט, בהשמטות). לאור זה כתב הרב יגאל אריאל במאמרו "כבוד החיים או כבוד המתים?": "קבר ישראל הוזכר בדברי הפוסקים רק כביטוי השולל את היפוכו, שלא יישאר המת מוטל בחמה… מצווים אנו גם להצילו מקבורה בין הגויים" ('תחומין' כ עמ' 172). אומנם יש ערך גדול לקבורה כהלכה בבית קברות יהודי, ואין ערוך לחשיבות הרגשית שיש בכך לקרוביו. אולם הדיון על כך צריך להיות מדויק, ולא לערב בין שיקולים רגשיים, אף שהם כבדי משקל, ובין קביעות הלכתיות.
דין "מת מצווה"
על פי ההלכה, ישנה חובה גדולה בקבורה של "מת מצווה" (שולחן ערוך יורה דעה שסד, ג). חובה זו מוטלת דווקא על מי שמצא אותו, ואינה כוללת מאמץ לאיתור גופה ולהבאתה ממקום מרוחק. יש לכך יוצא אחד מן הכלל: "נשיא שמת… עשאוהו כמת מצווה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו" (רמב"ם, הלכות אבל ג, י). מכאן ניתן ללמוד את הערך הגדול שיש במאמצים להביא לקבורה את חללי צה"ל, שמסרו את נפשם למען האומה, אף שאין בכך חובה גמורה.
זאת ועוד, בעלי התוספות מסבירים את החומרה היתרה של "מת מצווה": "כבוד הבריות דמת מצווה חמיר טפי, שמוטל בביזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים" (בבא מציעא ל, ב ד"ה אלא). ולכן, אם הגופות מוחזקות במקום סגור, וקל וחומר אם מדובר בעצמות בלבד, אין לחללים אלה דין של "מת מצווה".
גבול החובה במצוות קבורה
גם אם נאמר שאין בעצמותיהם של חללי צה"ל דין של "מת מצווה", הרי יש בהם מצוות קבורה (דעת כהן סימן רכא). מה שמעורר את השאלה על מידת המאמץ הנדרשת מן הציבור להבאת העצמות לקבורה כהלכה. בנקודות העקרוניות עסק ה'חוות יאיר': "יהודי… מקרוב נתלה, והשר מבקש סך עצום להניחו לקבור בקבר ישראל, אם מחויבים להוציא על זה סך רב". ותשובתו היא: "אין בידינו לחייב להוציא עליו ממון. ואין לומר דמוטל להשתדל מלאו דלא תלין. דהא המלכות אינם מניחים לעשות זה. ואין לומר, חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על לאו זה ולפייס השר שיניחנו לקבור, מאחר דלא עבר הלא תעשה בפועל". אומנם יש איסור לאו בהלנת המת, אבל מכיוון שלא עוברים עליו ב"קום עשה", אפילו קרובי ההרוג אינם נדרשים להוציא על כך את כל ממונם. הגרש"ז אויערבך דן בשאלה זו בשתי תשובות, ומדבריו עולה שהגבול הוא "חומש ממונו" ולא יותר (מנחת שלמה חלק א, סימנים ז-ח).
הרמ"א דן בשאלה מקבילה: גויים מבקשים להשתמש בבית העלמין היהודי למרעה של בהמות. עד כמה צריכה הקהילה להוציא הוצאות כדי למנוע את ביזיונם של הנפטרים? והוא פוסק: "אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת – צריכין למחות, אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם על ידי זה; אבל בלאו הכי אין צריכין למחות" (יורה דעה שסח, א). החובה למנוע את הביזיון קיימת רק אם זה כרוך במאמץ קטן ובסיכון נמוך.
הרב קוק כותב דברים דומים על קבורת עצמות של יהודים שגויים הוציאו מקברם: "הבא לחייב את הציבור לסלק דבר של איסור שנעשה על ידי נוכרים, מנלן לחייב את האחרים להיכנס בעול של הוצאה רבה, למנוע אם אחרים עושים? והשכל נותן, שמה ששותקין ואין עומדין בפרץ להגן על כבוד המתים, הוי בכלל איסור של קלות ראש בבית הקברות. והוא הדין בעצמות. אבל לחייב להוציא הוצאות גדולות – אין לנו ראיה". והוא מסיים: "רק שהיא מידת חסידות מישראל קדושים. וכל המרבה להשתדל בכבודם של שוכני עפר, בוודאי תבוא עליו ברכה" (דעת כהן שם, בהשמטות).
האירועים החמורים שדנו בהם הרמ"א והרב קוק נקראים בשפה של היום במונח הטעון "חילול קברים", אולם ביטוי זה אינו מופיע בדיון ההלכתי. חייבים לנהוג כבוד בקברי ישראל, אולם אין בהם שום קדושה. הטומאה השורה שם עומדת בניגוד חריף לקדושה, עד כדי כך שאסור לכוהנים להיטמא למתים (עיינו בדבריו הנוקבים של הרש"ר הירש, ויקרא כא, ה).
כמובן, כאשר מדובר בחללי צה"ל שגופותיהם נמצאות בידי האויב, החשיבות שיש בדאגה לכבודן והבאתן לקבורה גבוהה בהרבה (עיינו במאמרו של הרב נריה גוטל "ואף כי אחרי מותי", 'אמונת עתיך' 146, עמ' 88-81); אבל העיקרון ההלכתי נשאר במקומו: לא "בכל מחיר".
סיכון חיים
אם יש גבול אפילו להוצאה כספית על הבאת אדם מישראל לקבורה, קל וחומר הוא שאין לסכן חיים לשם כך. אולם בכל זאת יש מקום להתייחס אחרת לחללי צה"ל ולחלוק להם את הכבוד האחרון גם במחיר של סיכון חיים מסוים.
התקדים הראשון הוא חילוץ הגופות של שאול ובניו, שהפלישתים תקעו בחומת בית שאן: "וישמעו אליו יושבי יבש גלעד… ויקומו כל איש חיל, וילכו כל הלילה, וייקחו את גוויית שאול ואת גוויות בניו מחומת בין שן… ויקברו תחת האשל ביבֵשה" (שמואל א' לא, יא-יג). חילוץ הגופות היה כרוך בסיכון רב. על כך נכתב בפירוש המיוחס לרש"י: "ולמה מסרו עצמם בסכנה… יותר משאר ישראל? לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם" (דברי הימים א' י, יב).
אולם קשה להסיק מסקנות מפרשה עלומה זו. אין להשוות לחלוטין את החובה כלפי חייל בצה"ל לחובה כלפי מלך ישראל. בתקיעת גופותיהם של שאול ובניו על חומת העיר היה חילול השם גדול, והביזיון הזה הפיל את הרוח הלאומית. כל זה שונה מגופותיהם של חללי צה"ל שטמונות אי שם.
תקדים שני הוא חילוץ גופתו של שמשון ממקדש דגון לאחר שהפיל את הבית על יושביו: "וירדו אחיו וכל בית אביהו, ויישאו אותו, ויעלו ויקברו אותו… בקבר מנוח אביו" (שופטים טז, לא). אולם בכתובים אין רמז לסיכון שהיה בכך. ומלבד זאת, נכתב בהמשך של אותו פסוק: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה", ודינו של שופט קרוב לדינו של מלך ישראל (משפט כהן, עמ' שלז). אולם עדיין ישנו מרחק בין תקדימים אלה ובין הדעה הרווחת שתורת ישראל דורשת להביא את חללי צה"ל לקבורה בכל מחיר.
להלכה, כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג במאמרו "מצוות קבורה במקום פיקוח נפש": "אין להיכנס למקום סכנה וספק סכנה כדי לקיים מצוות קבורה, אף של הרוגים" ('המעיין' מד, ד עמ' 76). הוסיף על כך בחריפות אמו"ר הרב יעקב אריאל, במאמרו "חללי צה"ל בשבי האויב": "איני יודע על סמך מה התירו לסכן חיילים לצורך הבאת חבריהם לקבורה. וכן יש לתמוה על דוברים חשובים, שהצהירו שצה"ל התחייב להחזיר חייל למשפחתו בין חי בין מת. ההשוואה של המת לחי אינה נכונה. ודאי שלכתחילה צריך לעשות הכול כדי להביא את המת לקבר ישראל. אולם סיכון חיי אדם לא מצינו לצורך מת מצווה. הגזמנו בכבוד המתים, עד שאנו מסכנים עבורם את החיים" ('תחומין' כה, עמ' 419, בהשמטות). וכך הסיק גם הרב יהודה זולדן ('תחומין' שם). אומנם יש ערך גדול בהבאת חללינו לקבורה, ונכון גם לקחת סיכונים מחושבים למטרה זו, כפי שעשה הרב גורן בהביאו את חללי גוש עציון לקבורה, אולם גם אז יש להימנע מרמה גבוהה של סיכון.
ברמה המעשית
אף שברמה העקרונית הדברים ברורים למדי, הרמה המעשית היא מורכבת לאין ערוך. במלחמה לא שוקלים רק שיקולים נקודתיים של סכנת נפשות מול הערך של הבאת חללינו לקבורה. להחלטות בנושא רגיש זה יש השלכות קשות על מצבן הרגשי של משפחות החללים. חלקן מתקשה מאוד להשתקם כל זמן שאין להן קבר לבכות עליו. יש לזה השלכות גם על החוסן הלאומי והלכידות הלאומית. מצד שני, נפילתם של חיילים בפעולה לחילוץ גופות מוסיפה עוד משפחות שכולות, וגם זה משליך על החוסן הלאומי. וישנן השלכות נוספות שנדרש להביא בחשבון.
אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם של מקבלי ההחלטות, ויש להם סמכות לקבל אותן. אולם בירור של סולם הערכים, שייצור יחס מאוזן יותר בדעת הקהל ובתודעה של המשפחות השכולות כלפי הסוגיה הטעונה הזאת, יוכל להביא לקבלת החלטות מושכלות יותר. אימוץ של עמדת ההלכה ימנע כניעה לסחטנות של המחבלים המבקשים לסחור בגופות חללינו ולגבות מאיתנו מחיר ביטחוני כבד למען הבאתם לקבר ישראל.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
