שנה וחצי של מלחמה זימנו לתלמידי בית הספר למוזיקה 'שירת הלויים' אתגרים גדולים ומפגשים מיוחדים.
עם פרוץ המלחמה, עשרות תלמידים עצרו את הלימודים והתגייסו לתקופה ארוכה של שירות מילואים. אך בעוד הנהלת בית הספר ניסתה לחשב מסלול מחדש ולתכנן את שנת הלימודים בהתאם לסבבי המילואים, התברר כי במעט הזמן שהוקצב ללוחמים להפוגות קצרות הם לא ויתרו על גיחה קצרה לבית הספר, כדי להתאוורר מעט ולמצוא במוזיקה נחמה ומרפא לנפש.
"גם כששירתי בעזה וגם כששירתי בצפון, מצאתי את עצמי נוסע בכל הזדמנות לירושלים כדי להגיע לבית הספר", מספר אלרועי סמאט, בוגר ישיבת רמת גן והישיבה הגבוהה אדמת שמיים בשדה אליהו, שהספיק לצבור כבר מאות ימי מילואים. "חודשים ארוכים של לחימה, חברים שנפגעו, זו התמודדות לא פשוטה. מבחינתי, המוזיקה הייתה נקודת האור של התקופה הזאת. יונתן והמרצים, וכמובן החברים פה, עשו מעל ומעבר כדי שלא אשאר מאחור. הרגשתי שכלוחם אני מקבל מעמד מיוחד בעיניהם. למרות האתגר להגיע בתקופה הזאת, ידעתי שיש לי בית שמחכה לי ב'שירת הלויים'".
גם אחיה ינאי, מנהל אזור יהודה בחטיבה להתיישבות, לוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים, מצא את עצמו משרת יותר מ־300 ימים במילואים. במהלך התקופה, על אף האתגרים הרבים, הוא לא ויתר על החלום המוזיקלי. "הקשר לבית הספר בהחלט חיזק ונתן פעמוני חיים", הוא מציין, "עברתי תקופה של לחימה עצימה בעומק רצועת עזה, והכניסה הקרקעית אילצה אותנו להתנתק מכל העיסוקים השגרתיים שלנו כדי שנהיה ממוקדים בלחימה. בהתחלה חשבתי שאיאלץ להפסיד שנת לימודים, אבל כשהתחלתי לצאת להפוגות ולברר מה יעלה בגורל הלימודים שהייתי בעיצומם, מצאתי פה הבנה, גמישות ותחושה של בית. בזכות הליווי הצמוד והמענה האישי שהצוות נתן לנו, המילואימניקים, שכלל בין היתר שיעורי תגבור פרטניים, השלמתי את שנת הלימודים".
תחושת הביתיות שעליה מספרים התלמידים ליוותה אותי לאורך כל הביקור שערכתי ב'שירת הלויים'. למרות שלכאורה בית ספר גבוה למוזיקה עוסק בעיקר בלימודים מקצועיים, נראה שהמשפחתיות שנוכחת באוויר רק תורמת לכך. הגעתי למקום עוד לפני תחילת הלימודים כדי לתפוס שיחה שקטה עם מייסד בית הספר יונתן רזאל ועם המנכ"ל דוד ילינק, אך חדרי המוזיקה כבר היו מלאים בסטודנטים שהקדימו כדי לנגן להנאתם.
רזאל, כידוע, בעצם נולד לתוך המוזיקה. "גדלתי בעולם שבו מוזיקה הייתה כמעט סוג של דת", הוא צוחק, "קיבלתי חינוך מוזיקלי מילדות, ומשלב מסוים המוזיקה הייתה עניין של אימונים יומיומיים. היו לי שיעורים פרטיים בנגינה על צ'לו ופסנתר, בהלחנה, בעיבוד ובהמון תחומים נוספים. המנעד המוזיקלי שלי היה רחב מאוד. זה אומר שמצד אחד שמעתי ביטלס, ומצד שני שמעתי מוזיקה פרסית מהשכונה, ויחד עם זאת שמעתי גם בטהובן ומוזיקה ישראלית. כך שהכרתי המון סגנונות מוזיקליים".
כשהיה בן 14 פתח רזאל בשגרה של אימונים מוזיקליים כמו בנבחרת. בתיכון שליד האקדמיה למוזיקה שבו למד צבר 17 שעות שבועיות של הרמוניה, פיתוח שמיעה, תזמור, הלחנה ותולדות המוזיקה. בנוסף לכך ניגן בתזמורת ושר במקהלה של בית הספר, ונפגש עם יוצרים מחו"ל. במקביל ללימודי מוזיקה בבית הספר, המשיך רזאל ללמוד אצל מורים פרטיים, ובראשם אנדרה היידו ז"ל, שהשפיע רבות על דרכו ויצירותיו. כשהיה בן 18 התקבל לאקדמיה למוזיקה, ובמהלך לימודיו זכה בשלל פרסים. "העושר המוזיקלי הזה – גם של יסודות המוזיקה והחוכמה שעומדת מאחוריה, וגם בהיקף וברוחב המוזיקלי – חשף בפניי אין־סוף של עונג ונתן לי יכולות שאני משתמש בהן מאז, כבר 30 שנה, ביצירה והלחנה ובתזמור, וגם ביצירת שיתופי פעולה במגוון של סגנונות בעולם המוזיקה".
לפני כארבע שנים, לצד הקריירה המוזיקלית המצליחה שלו, הקים רזאל את בית הספר הגבוה למוזיקה 'שירת הלויים' בירושלים, במטרה לאפשר לתלמידים ולתלמידות מהמגזר הדתי והחרדי להתפתח כמוזיקאים, כיוצרים וכאנשי מקצוע העוסקים בתחום. "יצא לי בעבר ללמד לא מעט, לשמוע שירים של מוזיקאים בתחילת דרכם, לשבת עם קבוצה או עם יחידים. הרגשתי שאני כל כך אוהב לעשות את זה, להיפגש עם מוזיקה חדשה, עם מוזיקאים חדשים, ולעזור לזה לקרות", הוא מסביר את הדחיפה להקמת בית הספר. "אני מרגיש שזאת מתנה שקיבלתי משמיים. אני אוהב את העבודה עצמה, את ההוראה, אוהב את המפגש עם התלמידים, אוהב ללמד, גם דברים מורכבים כמו קונטרפונקט ותזמור, כמובן שאת היסודות של היצירה וההלחנה, אבל לא פחות מכך גם דברים פשוטים ויסודיים שחושפים בפני התלמידים את העושר הענקי שיש בחוכמת המוזיקה".
אם אתה אוהב ללמד, יכולת להיות מורה. מה גרם לך לפני ארבע שנים להגיד: עכשיו אני מוסר את הנפש להקים את 'שירת הלויים'?
"באיזשהו מקום, כשאני הולך היום במסדרונות ופוגש את התלמידים, ואני רואה שבאים לכאן מכל הארץ, מבחינתי זאת הגשמת חלום. מקום שהוא חיבור בין עוצמה מוזיקלית שמגיעה עד לקצה. הכי טוב שאפשר, הכי מגוון, הכי מעניין, הכי חי, הכי מלא רגש אמיתי שאפשר – עם קודש. זו חתיכת מסע", הוא מודה, "אבל זה החלום: שיהיה מקום כזה. להיות חלק ממנו, להשפיע עליו, להוביל אותו".
לחשוף את הסוד של המוזיקה
רזאל מסביר שהמטרה של בית הספר היא לקחת אדם עם כישרון מוזיקלי, ולעזור לו לעשות את הטרנספורמציה ולהפוך למוזיקאי. "מוזיקה זה עולם אין־סופי. הרמב"ם הגדיר אותה כחוכמה. על הכוהנים לא כתוב שהם למדו, אבל כן כתוב על הלוויים שהם למדו במשך חמש שנים. יש המון חוכמה בשאלה איך המוזיקה משפיעה נכון, על האדם, על הרגש, איך לשלב כלים, איך לשלב סולמות וכדומה. זה כמו כושר. התוכנית העיקרית ב'שירת הלויים' היא של שנה, וחלק מהתלמידים ממשיכים לשנה שנייה ושלישית של העמקה נוספת", הוא מרחיב, "בבסיס אנחנו לוקחים חבר'ה שיש להם כישרון מוזיקלי, אך בעיקר אהבה ותשוקה ללמוד מוזיקה. ראיינתי פה מאות אנשים. המשפטים שחוזרים כל הזמן הם: אני חייב להבין מה אני עושה, אני רוצה ללמוד. זה עולם סודי בעיניי, אני חייב לחשוף את הסוד הזה. פשוט יש לי תשוקה. וזו ההגדרה הכי מדויקת של מי שמגיע לכאן מקצה לקצה – מקצינים בצבא ועד פנסיונרים, מבחורי ישיבות ועד חבר'ה מהגבעות – אלה אנשים שהתשוקה והסוד הזה בוערים בהם".
מנעד הסגנונות המוזיקליים שלומדים בבית הספר רחב ביותר, והדבר נובע מתפיסת העולם השורשית של רזאל. "אני מאמין שהניגון של הלוויים הוא גנוז, והתפזר בניצוצות על פני כל העולם: חלק במוזיקה הקלאסית, חלק במוזיקה הפרסית, חלק במוזיקה הערבית, חלק בג'אז, חלק במוזיקה אפריקנית וחלק בהודית. בכל אחד מהם יש חוכמה שאני רוצה ללמוד אותה. באופן עקרוני, אנחנו מלמדים פה הכול. יש כמובן מוזיקה קלאסית, שמבוססת על דוקטרינה בסיסית של תווים וסולמות. אבל גם לומדים פה מקאמים, ג'אז, בלוז, מוזיקה אתנית, מוזיקה ישראלית, אלתור וכדומה". מתוך התפיסה הזאת, בבית הספר מלמדים כמעט כל סגנון מוזיקלי, אלא אם יש בו תכנים שאין רוח חכמים נוחה מהם. "אנחנו לומדים שיעור במוזיקה ישראלית מקצה לקצה, כמו גם ביטלס וסיימון וגרפונקל", הוא מציין.
חסיד גור מערד שבא ללמוד כאן, שייך "לקלקל" אותו ולתת לו לשמוע ביטלס?
"מתחילת הדרך מלווה את 'שירת הלויים' מורה הוראה, הרב יהודה גנס, שאיתו אנחנו מתייעצים בשאלות קטנות כגדולות. ברור שכשלומדים מוזיקה ומנסים לינוק מהצוף של החוכמה בכל העולם, נפגשים בדברים מורכבים, אבל מהניסיון שלי זה אפשרי. כך למשל אצל הביטלס – יש להם מאות שירים, והרבה שירים שלהם הם לאו דווקא שירי עגבים. כשאני מלמד את היצירות המופלאות של נעמי שמר, אני מנגן ושר אותן בעצמי. בסופו של דבר אנחנו מתנהלים על פי ד' אמות של הלכה".
בהתאם לכך, יש בבית הספר שני מסלולים נפרדים לחלוטין לגברים ולנשים, המתקיימים בימים נפרדים. "בבסיס ההקמה של 'שירת הלויים' עמד הרצון ללמד מוזיקה בסיטואציה מאוד מאפשרת. שכל תלמידה או תלמיד יוכלו למצוא פה את המקום שלהם, בלי לאיים על העולם התרבותי של אף אחד מהם", מבהיר רזאל.
אחת מהסטודנטיות ב'שירת הלויים' היא הודיה כהן (36), אשת חינוך ותיקה מצפת, שחינכה למעלה מעשור בבתי ספר בצפון. עם יציאתה לשנת שבתון ביקשה לנצל את השנה כדי להתמקצע במוזיקה, תחביב שליווה אותה לאורך השנים. "חיפשתי מקום מתאים מבחינה דתית ולא כל כך מצאתי, עד שראיתי את הפרסומת של 'שירת הלויים'. הלכתי לבדוק, התרשמתי לטובה ונרשמתי ללימודים. בכל יום ראשון הייתי נוסעת מצפת לירושלים, אפילו תוך כדי המלחמה. זה היה העוגן והיציבות שלי בתקופה המאתגרת הזאת".
אחרי שנה ב'שירת הלויים', הודיה שואפת להפוך למוזיקאית מקצועית. "עד אז הייתי מוזיקאית, אבל לא הרגשתי מספיק מקצועית. הלימודים בבית הספר חידדו אצלי את ההבנה שגם נשים יכולות לעשות את זה בצורה טובה, על פי ההלכה. יש כאן אווירה מאוד נינוחה, והרגשה שאת יכולה לעשות כל דבר איך שאת אוהבת, בקצב שלך. במסלול לנשים יש מרצות מצוינות, מוזיקאיות מעולות, שמכילות ומקדמות אותנו מכל הבחינות".
יותר מכול, ההחלטה של הודיה לעבור להתגורר בירושלים כדי להיות בסמיכות לבית הספר מעידה עד כמה הוא הפך לעוגן משמעותי בחייה. "בסיום השבתון אני מתכננת להעביר את המשרה החינוכית שלי לירושלים. אני רוצה להפוך את המוזיקה אצלי למשהו גדול ורחב יותר. וכדי לעשות את זה, חשוב לי ללמוד את התחום הזה לעומק".
"זיהיתי שיש כאן ניגון שבקדושה"
אחד מהבוגרים של בית הספר הוא חנן רובין, יזם הייטק ובעברו חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת 'התעוררות' ומוזיקאי חובב. "אני חושב שזה אולי המקום היחיד שאני מכיר שיש בו מגוון כל כך גדול של תלמידים. ישבו איתי בכיתה חסיד גור, בחור ישיבה ליטאי ואלוף משנה במילואים. הם ישבו זה ליד זה, למדו ביחד, יצרו יחד, ואחרי זה ניגנו ביחד. זה מפגש בלתי אמצעי יוצא דופן שצריך לקרות יותר בחברה הישראלית. מה שהיה מעניין זה שכשהחסיד הגיע לכאן הוא רצה להיות כמו מוטי שטיינמץ, אבל כשהוא ישב פה, נאור כרמי הביא לו מוזיקה הודית, ויונתן הביא לו מוזיקה קלאסית, ופתאום העולם המוזיקלי שלו התרחב. היום המוזיקה שלו, והוא בעצמו, יכולים ללכת להמון כיוונים חדשים".
"הגעתי כי זיהיתי שיש כאן ניגון שבקדושה", משתף רובין. "זה בעיניי יותר גדול מהכול. יכול להיות שאני אכיר טוב יותר סולם כזה או אחר, כי המקצועיות חשובה מאוד ליונתן, אבל הבשורה בעיניי היא הרבה מעבר לזה. כשיוצאים החוצה בהפסקות, אפשר לראות מה הולך כאן, חבורות שלמות יושבות ומנגנות. אני יכול לשבת פה שעות. אשתי מתקשרת אליי כדי לברר למה אני מתעכב ולשאול אם קרה משהו, ואני אומר לה: איבדתי את תחושת הזמן. יושבים פה באיזה ג'אם מדהים, חבורה של אנשים שמעולם לא היו נפגשים לולא 'שירת הלויים', ומרגישים התרוממות רוח. זה יוצא דופן בעיניי. יש לי שני תארים מהאוניברסיטה, ושם לא היה לי את הדברים האלה".
המשפחתיות המפורסמת לא נעצרת בקרב התלמידים. לצד יונתן רזאל, כמובן, מלמדים בבית הספר שניים מאחיו, אהרן וריקה, ששותפים לבשורה הגדולה. "התרגשתי מהיוזמה של יונתן", משתף אהרן, "יש צימאון גדול בדור הזה ללמוד מוזיקה בקדושה, ובית הספר נותן לכך מענה. הרבה דתיים וחרדים רוצים להיכנס לעולם הניגון, ועכשיו יש להם הזדמנות. זאת יומרה מאוד גדולה לדעת מה זה ניגון ומוזיקה דקדושה", הוא מודה, "הרי ידוע שמוזיקה אינה מקבלת טומאה – כך הרבה מארשים חסידיים של גור ומודז'יץ הגיעו מהגויים – כי העיקר הם הכוונה והיעד לאן המוזיקה לוקחת אותך".
אהרן, שמעביר בבית הספר שיעורים בהלחנה וניגון, מספר כי חלק ניכר מהזמן עוסק בליבון הסוגיות הללו. "מה המטרה של הנגינה, לאן היא לוקחת אותנו. אני מאמין בפתיחות. לכל מוזיקאי יש את השליחות שלו, אם זה יונתן רזאל, יצחק מאיר הלפגוט או ישי ריבו. לכן חשוב לנו להבהיר שאין לנו דמות מסוימת או שטאנץ מסוים שאנחנו רוצים להוציא מבית הספר, לא בטהובן יהודי ולא את הכוכב הבא. התלמידים שלנו מגוונים והדרך שלהם מגוונת. העיקר מבחינתנו הוא שהכלים שהם מקבלים כאן מגיעים מעולם של קדושה. כולי תפילה שיגדל כאן הדור הבא של המוזיקה היהודית".
מן הסתם אין רוב לוויים בבית הספר. מה העניין לקרוא לו 'שירת הלויים'?
"מהרבה בחינות המוזיקה של הלוויים מבטאת את החלום. מצד אחד היא כנראה הייתה מאוד מרגשת ופותחת את הלב. היא באה ממקום טהור. ומצד שני, המטרה שלה הייתה ללוות את האדם. הלוי הוא לא המרכז – הוא ליווה. כך גם המוזיקה צריכה ללוות את האדם. אחת החוויות שהרבה תלמידים מדברים עליה היא שיש פה פרגון. זה בית ספר מאוד לא תחרותי, אין פה עניין של תחרויות, אגו, במה ופרסום. השילוב הזה בין קודש ללימוד מעמיק של מוזיקה – להיות הכי טוב במוזיקה: כל הסולמות, כל הסגנונות – להיות בטופ מבחינה מקצועית, ומצד שני להיות במקום עם המון רצון לתת, עם שיח של עבודת המידות – זה המקום שאנחנו מכוונים אליו. המוזיקה של הלוויים בעצם באה לתת. היא לא הייתה חיצונית, 'בואו תסתכלו עליי', אלא 'בואו ביחד נסתכל על הגובה, נסתכל על העומק, נסתכל על היופי'. אף אחד לא בא לראות את הלוויים – אלא כדי שהם יפתחו לך את הלב, באת כדי לראות את עצמך".
תמהיל התלמידים בבית הספר הוא חצי דתי־לאומי וחצי חרדי, אם כי הספקטרום רחב מאוד ושערי בית הספר פתוחים לכל מי שחפץ ללמוד בו. "תוכנית הלימודים בנויה כיום לימוד מרוכז, או שני ערבים בשבוע, כך שאדם יכול להמשיך את החיים שלו – בין אם הוא עובד, בין אם הוא בעל משפחה, בין אם הוא בישיבה. גם אחרי סיום הלימודים, יש אנשים שממשיכים, נשארים בקשר, מגיעים לנגן. נוצר פה צליל חדש, איזשהו ניגון. אולי זה יגלה מעט על הניגון שאיבדנו. אולי זה יפתח את הלב ואת הנשמה".
מה בעצם השאיפה של בית הספר?
"החלום שלי הוא שיום אחד תצא מפה מוזיקה שאנשים ישמעו אותה בניו יורק, ויגידו: איפה שאתה למדת – שם אני רוצה ללמוד מוזיקה. למוזיקה יש חלק מיוחד בגאולה של העם שלנו. מוזיקה קשורה לנבואה, לטהרת הלב, לשמחה, כנגן המנגן. היא חלק חשוב בעבודת ה' ובגאולה".
