עמית בכר, יושב ראש לשכת עורכי הדין, איים השבוע שאם תפר הממשלה ציווי של שופטי בג"ץ בעניין מינוי ראש השב"כ – המדינה תושבת. בכר התייחס להייטק ולתשתיות חיוניות נוספות, אבל דבריו גרמו לי לעצור לרגע ולהפנים שהשירות הציבורי בישראל כבר עכשיו מושבת לחלוטין. ליתר דיוק הוא מנותק לחלוטין מהציבור, על שלוש רשויותיו.
הניתוק של הרשות השופטת מהעם שאותו היא אמורה לשרת הוא חדשות ישנות. השנתיים האחרונות מיקדו את התמונה ואפשרו לנו לחשוף את הסינדרום, את השורש פורה ראש ולענה של ההפיכה השיפוטית: התנתקותם של שופטי ישראל מהחוק, ואימוץ המוסכמה הכוזבת שתוקף החוק שהכנסת מחוקקת נסוג מפני גחמותיו של כל שופט באולמו.
סימפטום מעניין של התופעה הזאת מגולם בפרויקט פשוט וחדשני שלקח על עצמו לאחרונה המשפטן מוריס הירש. בכל שבוע הוא בודק את סדר היום באולמות בג"ץ, ומנתח את הדיונים. שבוע אחרי שבוע מתברר שיותר מ־80 אחוזים מהדיונים בבג"ץ הם בעתירות של מחבלים ערבים. בתוך הוויכוח הער על תפקוד בג"ץ, קל לשכוח את העובדה הבסיסית שבית משפט מינהלי, שבו ניתן לתקוף את חוקיות פעולות הממשלה בכל תחום – מיסים, תכנון ובנייה, רכבות, תיאטראות ובתי חולים – בית משפט כזה הוא קודם כול ולפני הכול שירות ציבורי, שקיומו התקין חיוני לתפקודה של החברה, כמו רכבת ובית חולים. בדיוק כמו כל שירות אחר, גם המשאב המשפטי מוגבל, וצריך לחלק אותו ביעילות לטובת האזרח.
בניגוד לבית משפט "רגיל", לשופטי בג"ץ יש את הזכות להחליט שהם לא מעוניינים לדון בנושא מסוים. חלוקת הזמן השיפוטי המוקדש לנושאים שונים משקפת אפוא את תפיסת עולמם של השופטים בדבר סדר היום הציבורי. אם שופטי בג"ץ בוחרים להקצות יותר מ־80 אחוזים מזמני הדיונים לעתירות של מחבלים – זה אומר הרבה מאוד על המרחק שנפער בינם ובין הציבור שאותו הם אמורים לשרת.
גם הניתוק בין הממשלה לציבור הוא חדשות ישנות. הפקידים השתלטו על שיקול הדעת הציבורי והפקיעו את כל הסמכויות מהממשלה הנבחרת. תובנה טרייה בהקשר הזה היא מנגנון הכוח שנוצר: כששר פועל בהרמוניה עם פקידי משרדו – אין כל פגם במשילות שלו. המשילות – והדמוקרטיה – נבחנות כששר מבקש לעשות שינוי. במקרה כזה הוא נתקל בהתנגדות מיידית של הפקידות. במציאות מתוקנת השר יכול לקרוא את הפקידים לסדר, לתת להם הנחיות ברורות, ולאיים בהדחה או בהליך משמעתי מול מי שלא מתיישר. אבל גם את הליכי ההדחה והמשמעת הפקידות הפקיעה מהשרים, מה שמעלה את רף העימות.
התוצאה היא ששר יכול לעשות שינוי אמיתי – רק בנושאים שחשובים לו באמת. כדי להצליח בעימות חזיתי עם הפקידים הוא צריך את הגב של הממשלה כולה מול היועמ"שית, והגב של הממשלה כולה – זה אומר לרתום את ראש הממשלה. אבל בגלל המלחמה, ראש הממשלה וסביבתו אינם פנויים לעסוק כמעט בשום דבר אחר. אין לממשלה אפשרות להיאבק במרץ בפקידים על שום נושא, כי ראש הממשלה עסוק. וכך, השרים שמשרדיהם אינם נוגעים ישירות במלחמה נותרים חסרי אונים ונעדרי משילות. השרים מעוניינים להסביר פנים לבוחריהם, אך הפקידים מצד אחד וראש הממשלה העסוק מצד שני נישלו אותם מכל סמכות, והם מנווטים עצמאית את הספינה משרטון לשרטון.
החידוש מהשבוע האחרון, שגורם לי לכתוב את הטור הזה השבוע, הוא הדרך המתוחכמת שבה הצליח השמאל המורד לנטרל גם את הרשות המחוקקת. הכנסת מורכבת מ־120 נבחרי ציבור, רובם אנשי ימין, והם אמורים לחוקק חוקים כדי להגשים את שאיפות בוחריהם. מתחילת הקואליציה המנגנון הזה מסוכל על ידי מפלגות השמאל, בראשות יש עתיד, שמרוקנות את דיוני ועדות הכנסת מכל מראית עין של דיון ענייני, מנצלות את זכות הדיבור כדי לסכל דיונים פרלמנטריים, והופכות את ההערות הבלתי־ענייניות לדרך חיים. מפלגה של טרולים פרלמנטריים.
על ההתנהלות הזאת נוסף עוד רובד בטבח 7 באוקטובר: נוכחותם של נציגי מטה השמאל של משפחות החטופים בכל דיון של כל ועדה הוא מוצדק. בהחלט ראוי שהם ישמיעו את קולם. מה שלא ראוי הוא הבזבוז המכוון של זמן הדיונים, והנטייה להסיט את כל דיוני הוועדות, גם בנושאים שאינם נוגעים למלחמה ולחטופים, לעיסוק בעניינים אלו.
שתי התופעות הללו – ההשתוללות של יש עתיד והמעורבות של משפחות החטופים מהשמאל – גורמות לח"כים לעבוד הרבה יותר על פחות תפוקה פרלמנטרית: החקיקה הופכת להיות פחות יעילה, והציבור נפגע. אבל כל זה עדיין נסבל. עדיין במסגרת הכללים.
על שני אלה נוסף עוד רובד, שהתחוור לי במלואו בהתקרב האולטימטום שהציבו החרדים בעניין חקיקת חוק הגיוס. כבר עמדנו בעבר על כך שלאורך השנים שקדמו למלחמה, סוגיית הגיוס טופלה בבג"ץ כאמצעי לקבוע מתי יוציאו ממשלות את ימיהן. כלומר, מתי יגיע המועד שבו הממשלה תצטרך לבחור בין בחירות שינבעו מפרישת החרדים מהקואליציה ובין כאלה שנועדו לחשק את בג"ץ להאריך את המועד לחקיקת חוק הגיוס. מה שהתחדש בזירה הוא החלטתם של החרדים, על רקע המלחמה, לאחוז את המקל בשני קצותיו: הם מסרבים להצביע עם הקואליציה בכל נושא, מלבד הצבעות אי אמון. הם משמשים קביים להמשך כהונת הממשלה, אבל מנטרלים לחלוטין את הכנסת.
התוצאה היא שאין כנסת. אין רשות מחוקקת. אין אפשרות לתקן חוקים ולהתאים אותם לצורכי השעה. הח"כים שותקים, והפקידות מושלת. נטרולן של שלוש הרשויות הכניס את הדמוקרטיה הישראלית לתרדמת עמוקה. אבל יש לה תקנה, שתלויה בפיכחון נבחרינו: יש לכוון את הפעולה השלטונית לנטרול השתלטות הפקידים על השלטון, ולהכיר בכך שהמשימה הזאת אינה נופלת בחשיבותה, בשעה זו, מניצחון על האויב הערבי.
