השבוע, כשצפיתי בתמונות מהפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארצות הברית, חשבתי על מערכת היחסים המורכבת בין המדינות. מה מסתתר מאחורי החיוכים הדיפלומטיים ולחיצות הידיים? איזו "הצעה שקשה לסרב לה" מונחת על השולחן הפעם?
"הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". במילים אלה בפרשתנו ביטא בלעם, שנשלח לקלל אך נאלץ לברך, את הפרדוקס העיקרי של הקיום היהודי לאורך הדורות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור ברור: ברגעים הקריטיים, כשעל כף המאזניים מונחים הערכים היסודיים של עם ישראל, ההחלטות שהכריעו את הכף לטובתנו הן אלה שהתקבלו כשבחרנו בדרך העצמאית, לעיתים בניגוד לעצות של ידידינו הקרובים ביותר.
כך היה בהקמת המדינה, למרות הלחצים מבית ומחוץ, כך היה במלחמת ששת הימים, למרות המחלישים והמזהירים מפני לקיחת היוזמה, וכך ראינו אף במלחמה הנוכחית, כשלקחנו לידינו את היוזמה למרות הלחצים והפכנו את הקערה על פיה.
במבחן המעשה, ההחלטה של ישראל להוביל בדרכה, לתקוף את חמאס בעוצמה, לרסק את חיזבאללה, להביא על הדרך להפלת משטר אסד בסוריה, ובסופו של דבר לתקוף ישירות את ראש הנחש באיראן – הוכיחה את עצמה. הציר האיראני מתמוטט. המפרץ הפרסי שקט יותר משהיה בעשורים האחרונים. ומדינות ערב המתונות שואפות, זו אחר זו, לנורמליזציה עם ישראל.
חשוב לי להבהיר: עצמאות מחשבתית איננה בדלנות. היא איננה דחיית בריתות או שיתופי פעולה, אלא ההפך הגמור. היא היכולת להוביל ולא להיות מובל, היכולת ליזום ולא רק להגיב, היא היכולת לעצב את המציאות במקום להיות מעוצב על ידה.
התהליכים המדיניים שקידמנו עם ארצות הברית במהלך המלחמה, ובמיוחד בהקשר של החזית האיראנית, מדגימים היטב את הגישה הזאת. אלה לא היו מהלכים של התרפסות, כי אם מהלכים מחושבים של מדינה ריבונית המגינה על האינטרסים החיוניים שלה. אין עוד מדינה אחרת, מוקפת איומים בכל גבולותיה, שנלחמת בשלוש חזיתות במקביל, שהייתה מעזה לפתוח חזית רביעית, מרוחקת, מול יריב עם 85 מיליון תושבים, כאשר בדרך לשם היא מוקפת אסלאמיסטים פונדמנטליסטים מכל עבר.
זהו הביטוי העמוק ביותר למה שמתאר הפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". לא מתוך יהירות, אלא מתוך הכרה בכוח הייחודי הטמון בנו – כוח שאינו נמדד במספרים אלא באיכות, ברוח, בנחישות.
הבדל מהותי קיים בין אריה בודד ובין להקת זאבים. זאבים פועלים כקבוצה, מסתמכים על היתרון המספרי. האריה ניצב לבדו – אך עוצמתו הפנימית, האומץ והנחישות שלו, מאפשרים לו להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים.
כעת, עם שובו של ראש הממשלה מוושינגטון, ניצבות בפנינו אפשרויות רבות. יהיו הצעות מגוונות: הסכמי אברהם מורחבים, יוזמות אזוריות חדשות, מפות דרכים לעתיד המזרח התיכון. בוודאי יציגו בפנינו תוכניות שנראות, על פניהן, כמקדמות את האינטרסים שלנו. אך אסור לנו לשכוח את הלקח ההיסטורי. לא מדובר בדחיית שיתופי פעולה, להפך. אנחנו פתוחים לבריתות ולקשרים אסטרטגיים. אך בה בעת עלינו לשמור על עצמאותנו האסטרטגית. זו שהובילה אותנו לניצחונות בעבר. זו שתוביל אותנו לניצחונות בעתיד.
דווקא כשאנו מחפשים שלום אמיתי ובר־קיימא, ההיסטוריה מלמדת שיש רק דרך אחת להשיגו: עמדת עוצמה וגבורה יהודית של בהירות וביטחון עצמי. בכל פעם שניהלנו מדיניות של ויתורים מעמדת חולשה, מתוך תלות באחרים, מתוך חלומות על התנתקות מעזה, חלומות על מדינה מומצאת לעם מומצא, שכנינו פירשו זאת כסימן לחולשה והגבירו את תוקפנותם.
זהו המסר העמוק של הפסוק "הן עם לבדד ישכון" – לא כקריאה לבדלנות, אלא כהבנה עמוקה של הדינמיקה הייחודית שלנו. עלינו להיות מוכנים לשיתופי פעולה, אך לא במחיר זהותנו היהודית או ביטחוננו הלאומי.
ישראל של 2025 ניצבת בחוד החנית של המאבק העולמי בטרור, באסלאם הקיצוני ובאיום הגרעיני האיראני. בדומה לבריטניה של 1940, אנו מגינים לא רק על עצמנו, אלא על ערכי החירות, הדמוקרטיה והציוויליזציה המערבית. זוהי אחריות היסטורית, וניתן לה מענה רק באמצעות מנהיגות יהודית אמיצה, עצמאית ובהירה. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – זהו הייעוד שלנו. לא להתנשא מעל אחרים, אלא להתעלות מעל הפחדים שלנו עצמנו. להוביל, לא מתוך גאווה אלא מתוך אחריות. כי בסופו של דבר, כשהאור מנצח את החושך, הוא מאיר לא רק לנו, אלא לעולם כולו.
הכותב הוא שר המורשת
