דיצה אור, אימו של אבינתן החטוף בעזה, לא יודעת מנוח. הידיעות על עסקה מתקרבת מטלטלות את עולמה אפילו יותר. שוב ושוב היא מדמיינת בעיני רוחה את הרגע הנכסף, שבו אחרי יותר מ־640 ימים קשים מנשוא, בנה אבינתן שב סוף סוף מהתופת. "אני עוצמת את העיניים ורואה את אבינתן מולי, אני רואה איך אני מחבקת אותו. איך אני מניחה את האוזן שלי עליו ושומעת את הלב שלו, את דפיקות הלב. וזהו. יותר מזה אני לא צריכה", היא אומרת בדמעות.
אבינתן, השני משבעת ילדיה, נולד וגדל בשילה שבחבל בנימין. הוא עבד כמהנדס בחברת הייטק, ונחטף ממסיבת הנובה יחד עם חברתו נועה ארגמני, שחולצה מהשבי במבצע הרואי. בימים האחרונים, כשהדיבורים על עסקה אפשרית עם חמאס הולכים ומתגברים, דיצה מתקשה לנשום. "אלה ימים קשים, הכי קשים. ימים שיש בהם תחושה שהמדינה פשוט מוותרת על אבינתן. מחזירה את כל החיילים הביתה ואומרת: נגמר הסיפור, אתה תישאר שם, מתחת לאדמה. אנחנו נחזור הביתה לאוניברסיטה, להייטק, וזהו. בזה נגמור את הסיפור. מקפלים את הבסטה", היא אומרת בחשש כבד.
דיצה מתארת את ההתמודדות היומיומית כאמא לבן חטוף: "אנחנו בתוך 640 ימים שהם קשים. אין שום מילה שיכולה לתאר כמה הם קשים. זה צער שאין לו גבול. צער שעוטף אותך מכל כיוון ובכל רגע נתון, מבפנים ומבחוץ, ולא עוזב לשנייה. זה צער שמכרסם מבפנים כמו תולעת, עוד ועוד. והימים הולכים ונהיים יותר קשים. זה לחיות רגע־רגע את חוסר הוודאות".
"חד־משמעית לאורך כל התקופה קשה לנו מאוד, אבל הימים הכי קשים בתוך כל הסיוט הזה הם הימים שבהם מדובר על עסקה חלקית", היא מפטירה בכאב, "בוודאי בסיטואציה הנוכחית, כשהמשמעות של החלטה על הסכם עכשיו היא שכל שאר החטופים הם מספרי מוות", היא אומרת וקולה רועד, "במצב כזה אין איך להחזיר את הנותרים, ולממשלת ישראל אין שום סמכות מוסרית לעשות את זה. זו פשוט נטישה, לא למוות אלא לחיים מתחת לאדמה, לחיים בידיהם של מפלצות, לחיים בגיהינום כל שנייה ושנייה. לנתניהו אין שום זכות לעשות את זה".
לו יכולת לומר לראש הממשלה את שעל ליבך, מה היית אומרת לו עכשיו?
"הייתי אומרת לו: ראש הממשלה, אתה חייב להחזיר את כולם. אתה אשם בזה שהם נחטפו. אתה טיפחת את המציאות המטורפת הזאת של חמאס בעזה – ואני נותנת לך את חזקת השוגג, שזה היה בטעות, טעות נוראית שעולה לנו במחיר שאין לו גבול – אבל עכשיו אתה חייב להחזיר כל אחד מהם הביתה ובשום פנים ואופן אין לך זכות לחתום על הסכם שהוא חלקי", היא פוסקת, "לא חלק היום, וחלק נדבר בעוד 60 יום, ונתחיל לפתוח משא ומתן אחר כך. לא!" היא זועקת, "היינו בסיפור הזה. היינו בשלב א' כששלב ב' בכלל לא הגיע. אפילו לא דיברו עליו למיטב ידיעתי. זו מכבסת מילים. מי שלא חוזר עכשיו הביתה – מפקירים אותו לחיות את שארית חייו מתחת לאדמה. אבינתן שלי הוא צעיר וחזק, יש עוד הרבה שנים לפניו בעזרת ה'. מי בכלל יכול לדמיין מה זה לחיות מתחת לאדמה?"
לאורך התקופה קיבלתם ממנו אות חיים?
"היה לנו אות חיים כשחזרו החטופים בינואר 2025".
ומה נאמר לכם?
"רק שהוא חי, בלי שום פרטים על מצבו, על התנאים שהוא מוחזק בהם. אנחנו רק יודעים שמהיום הראשון הוא מוחזק מתחת לאדמה, בלי אוויר ובלי אור. והוא לבד, בלי אף חטוף. ולמרות הכול, לקראת העסקה אנחנו לא בוחרים בדרך של לצאת בקמפיין אישי, בקמפיין שמסביר כמה הוא מסכן, בקמפיין שמחליש את הציבור, וגם לא בקמפיין שדוחף את הילד שלנו על חשבון ילדים אחרים שיצאו החוצה. כי אם המכסה היא שמונה או המכסה היא עשרה, זה מאבק לחיים ואנחנו בשום אופן לא ניכנס למשחקי הרעב האלה", היא מבהירה בנחרצות, "אנחנו מההתחלה ועד היום דורשים את כולם ודורשים מראש הממשלה שיהיה נאמן לאמת, שיהיה נאמן לעצמו ולעמו".
המשמעות של שחרור כולם יחד היא הפסקת המלחמה כאן ועכשיו.
"זה לא נכון", היא משיבה, "יש דרכים נוספות לשחרור. החמאס נמצא כפסע מקריסה. עשינו 95 אחוזים מהדרך בערך ואנחנו ממש מרחק נגיעה מניצחון. עכשיו להיכנע? עכשיו לעצור? עכשיו להכניס להם את ההנשמה ואת החמצן שהם צריכים כדי להמשיך ולהרוג חיילים? כדי להמשיך לשרוד ולמשוך את המלחמה הזאת לנצח? כדי להמשיך לשמור את אבינתן מתחת לאדמה מי יודע עד מתי? זה הזמן לעצור? מי יכול להבין בכלל מהלך כזה?" היא מסרבת להשלים עם ההסכם המתרקם.
"נהיינו מעצמה אזורית, נהיינו מדינה שכל השכנות שלה רועדות מפחד ממנה, ועכשיו אנחנו נכנעים לפני איזו חבורת עלובים שכבר מחוסלת? כל הבכירים שלה, חוץ משניים, כבר מזמן באדמה, אין לה כסף כמו שהיה לה בהתחלה, אין לה תחמושת ואין לה איך להתחדש בתחמושת. כל החיילים שהם מגייסים עכשיו הם בכלל לא חיילים, הם סתם שבאבניקים בני 17. יש התקוממות נגדם בתוך הרצועה. אנחנו עוד רגע נוגעים ביעד, למה להישבר עכשיו?"
אולי יש פה גם אינטרס של ארצות הברית, שלא לומר טראמפ?
"כן, אם נתניהו מוכן לוותר על אבינתן בשביל האינטרס של טראמפ, אז אין לי איך לקרוא לזה חוץ מבוגד. הוא בוגד ברמה העמוקה. כי יש אמת. כשנתניהו הלך על תקיפה באיראן, למרות כל הסיכונים, ולמרות שבאמת זו הייתה החלטה נועזת ביותר, הוא היה מחובר לאמת והוא זכה לסייעתא דשמיא עצומה. זה נקרא להיות נאמן. וכשאתה נאמן לאמת, אתה בא עם תודעת ניצחון ואז אתה מנצח. אתה בא עם אמונה אז אתה מנצח. ואם אתה בוגד באמת העמוקה של עם ישראל, של הנצח, אתה מתנתק משורש החיים שלך ואז אתה באמת הופך לעלה נידף שמפחד מכל אחד".
"יותר מזה", היא מוסיפה, "כשנתניהו הלך על האמת בגבורה גדולה וניצח, האמריקאים התלהבו. הם מתים על ניצחון. טראמפ עף על ווינרים. כך שאם אנחנו הולכים עם האמת שלנו וה' איתנו, כל העולם יבוא אחרינו. אף אחד לא יעשה לנו סנקציות אחרי שניצחנו. זו הדרך לנהל את המדינה שלנו כי אנחנו פה עם שליחות. אנחנו אור לגויים. אנחנו צריכים להראות לעולם איך חיים מתוך אמונה, ואיך מתקנים את העולם והופכים אותו למקום טוב יותר, וכמובן איך אנחנו מונעים את החטיפות הבאות".
"את הרוע הזה חייבים לגדוע"
גם אפרת מור מצפה בדאגה כבר יותר מ־640 ימים לחזרת בנה הבכור, החטוף בעזה. בנה איתן, בן 23, היה מאבטח לא חמוש במסיבת הנובה. כשהגיעו המחבלים לשטח המסיבה הוא יכול היה לנוס על נפשו ולהציל את חייו, אבל בחר להישאר במקום ולנסות להציל כמה שיותר חיים. איתן, שראה שתי גופות של בנות מוטלות בסמוך, לא היסס ויצא ממקום מחבואו כדי למשוך אותן למקום מסתור, כדי שלא יחוללו או ייחטפו בידי המחבלים. לרוע המזל הוא נתפס ונחטף לעזה. מאז, כבר עשרים ואחד חודשים, הוא שם במנהרות בשבי חמאס.
"אני חושבת שהאמונה בבורא עולם היא זאת שמחזיקה אותי בתוך הסיוט המתמשך הזה", מציינת אפרת, "האמונה שהכול ממנו והכול מדויק, גם הקשיים שאנחנו עוברים. לגבי איתן ספציפית אני באמת מאמינה שהוא נבחר, אחד מתוך 251 החטופים שנבחרו. יש לו איזה תפקיד שם בשבי ויש עליו השגחה", היא אומרת בהדגשה, "אני ממש מדמיינת אותו שהוא בידי ריבונו של עולם, ובכל פעם, ובמיוחד בימים האלה שהכול כמו ספינה מיטלטלת – שאני מזכירה לעצמי לא להתרגש מכל מיני שמועות, מכל מיני דיווחים, עד שאני לא רואה דברים מבוססים, ועד שהקצין לא מתקשר – מה שעוזר לי זאת הידיעה שהכול מדויק. אין פה הפקרה, אין פה יד המקרה. האמת, אני לא יודעת איך מתפקדים בסיוט כזה בלי אמונה".
את האמונה שהכול בהשגחה לומדת אפרת גם מההיריון של בתה והלידה הצפויה בקרוב ממש. "אני רואה את ההשגחה לאורך הדרך בכל כך הרבה דברים קטנים לכאורה. הבת שלי אמורה ללדת בכל רגע", היא מבשרת, "אגב, זה ממש מחזיר אותי לשמחת תורה, כי היא הייתה ממש אחרי לידה. היא ילדה את הבן הראשון שלה בערב ראש השנה. איתן עוד הספיק להיות בברית, אבל בפדיון הבן הוא כבר היה בגדר נעדר. כל הזמן אני אומרת, וואו, איך הקדוש ברוך הוא מתזמן דברים", היא נדהמת, "אני לא יכולה רק לשקוע בפחד המצמית של מה יהיה עכשיו עם העסקה, אלא אני גם עסוקה עם הבת שלי ומתי היא תזעיק אותי ללידה. ויש בזה גם המון סימבוליות, של לידה קרובה", היא מייחלת, "והתפילה מי ייוולד ראשון, הנכד או הבן שלי שייוולד מחדש".
עם כל האמונה הגדולה את בסוף אמא לבן חטוף בעזה. בוודאי ישנם רגעי שבר.
"נכון, יש רגעי שבר. אנחנו בני אדם ואני אמא. אני יכולה להגיד לך שזה בא לפעמים בלי שום הכנה מראש. זה יכול להיות שיר שפתאום אני שומעת והדמעות מופיעות. זה יכול להיות געגוע שמתגבר או אירועים שקורים ומטלטלים. כמו אחרי האירוע של ששת החטופים שלא הצלחתי לתפקד יומיים. זה היה נוראי. אלה מין פיקים קשים במסע".
מה המידע שיש לכם על מצבו של איתן?
"האמת שרוב אותות החיים שקיבלנו במהלך השנתיים היו מאוד מצומצמים. זאת אומרת, המודיעין בא ואומר לנו: יש לנו אות חיים, איתן בחיים והוא בסדר. זהו. אפילו ביום שהודיעו לנו שהוא חטוף, אני זוכרת שמיד השאלה האוטומטית שלי הייתה 'אבל איך אתם יודעים?', ואסור היה להם להרחיב לנו כי זה מסכן אותו, מסכן את הכוחות ואת החטופים שסביבו. אות החיים היחיד שהיה קצת יותר מפורט הגיע אלינו סביב חנוכה הראשון, קצת אחרי העסקה הראשונה, כששבוי שיצא העיד שהוא ראה אותו ודיבר איתו במנהרות, וזה מאוד ריגש אותנו, אבל הוא נתן ממש מידע מינימלי. אחרי כמה חודשים דיברנו איתו וזו הייתה שיחה מדהימה ומרגשת שאני לא מפסיקה לשחזר".
מה הוא סיפר?
"שכל מה שחשבנו על איך איתן מתפקד שם – זה בדיוק מה שקורה, אבל בול. איתן פשוט מחזיק באופטימיות, ללא תקנה. הוא מלא תקווה שהוא הולך לצאת משם. הוא מרים את מצב הרוח שם לכולם. הוא היה שם עם עוד ארבעה חבר'ה ועם כישורי החיים שיש לו, הוא זה שהיה הדובר שלהם מול השובים. הוא גם תיאר שהוא בריא ושלם".
זו עדות מלפני יותר משנה. זה נצח במונחים של שבי.
"נכון בהחלט, אבל את העקרונות של איך הוא מתנהל, אני חושבת שאני יכולה להמשיך לדמיין. איתן הוא חזק פיזית ומנטלית. אחרי כמעט שנתיים במנהרות אני מפחדת לחשוב איך הוא נראה פיזית, אבל מנטלית, אני מאמינה שקשה מאוד לשבור אותו. הוא באמת בחור חזק". כאמא היא משתדלת להעביר לו כל הזמן אנרגיות מעצימות. "איתן כל הזמן איתי בלב. אני עונדת דסקית עם התמונה שלו, והוא כל הזמן נמצא על לוח ליבי ובמחשבות שלי ובתפילות שלי".
והנה עכשיו אנחנו כבר מדברים על עסקה אפשרית. מה עובר עלייך בימים האלה?
"כשהבנתי שכנראה אנחנו הולכים על עסקה – נדהמתי איך אנחנו מתקפלים שוב מול חמאס אחרי כל העוצמות שהראינו מול איראן, מול חיזבאללה ומול סוריה. איך אנחנו מעיזים לחכות לתשובה של חמאס? זה נראה לי פשוט הזוי. איך אנחנו מביישים את עצמנו. עם ישראל נמצא במצב שכל אומות העולם נושאות אליו עיניים, אילו עוצמות, ממש אור לגויים. ועצם זה שאנחנו עכשיו ממתינים לתשובת חמאס – זה כאילו בוקס לפרצוף", היא קובלת, "פרט לכך שעקרונית זו פשוט טעות לא לדרוש את כולם יחד. ודווקא ברגע שחמאס מראה התקפלות ומוכן לגשת למשא ומתן, זה הזמן ללחוץ עליו עוד יותר".
הם רוצים לשחרר את החטופים בתמורה לסיום המלחמה, כאן ועכשיו. לזה את מוכנה?
"לזה אני לא מוכנה, בוודאי. אבל כמו שכבר ראינו במערכה מול איראן, טראמפ וביבי יודעים להיות מאוד מתוחכמים כשהם רוצים, להציג תמונה אחת ובפועל לקיים תמונה אחרת. דרוש תחכום. גם פה בחזית העזתית אנחנו נדרשים להיות מתוחכמים, כי כולנו כבר מבינים שאת הרוע הזה חייבים לגדוע. ארגון הטרור חמאס הוא זרוע של איראן, אין שום הבדל ביניהם, ומי ששכח – שיסתכל בתמונות ובסרטונים מ־7 באוקטובר".
"איתן כל הזמן איתי בלב"
כשאתם כמשפחה מביעים עמדה שתומכת במיטוט והכרעת חמאס, אין בכם פחד שחלילה זה יתנקם באיתן?
"בואי נהיה כנים, אני לא מאמינה שאיתן יהיה בין הראשונים שיוצאים. הוא ברוך ה' בריא, הוא צעיר, הוא לא פצוע עד כמה שאנחנו יודעים, והוא לא חולה עד כמה שאנחנו יודעים, והוא גם לא אבא לילדים. אני לא יודעת מה השיקולים של חמאס, את מי הם משחררים קודם, אבל לפחות בהסתכלות שלי הוא לא יהיה מהראשונים", היא נאנחת, "ברגע שמשחררים חלק מהם, כל מי שיישאר מאחור, מי יודע לכמה זמן עוד ייקבר שם בעזה. ובכל מקרה הוא בסיכון מוגבר, כמו כל החטופים. זה פשוט ברור שכולם, אחרי מאות הימים בשבי, הם הומניטריים", היא מזדעקת, "זאת סיטואציה קשה מנשוא, אבל אנחנו משתדלים ללכת עם האמת".
ומה האמת מבחינתכם?
"האמת היא שאנחנו חייבים להוציא את כולם ולנצח את חמאס, לא רק בגלל האחריות הלאומית על עם ישראל ועל הדורות הבאים, אלא אנחנו באמת מאמינים שזאת הדרך הכי מהירה ובטוחה להחזיר אלינו את החטופים. רק על ידי הכרעת החמאס", היא שבה ואומרת בנחרצות, "אחרת, אין שום סיבה שהם לא ישאירו אצלם כמה חטופים כקלף מיקוח. ולכן רק על ידי הכרעה ברורה שלהם, יוכלו כולם לצאת מהשבי. וההכרעה היא לאו דווקא צבאית", היא מחדדת, "כשאנחנו מכניסים להם סיוע הומניטרי אנחנו מעניקים להם חמצן. זה חמצן שמסייע להם להמשיך להילחם. אנחנו לא מפעילים עליהם מספיק לחץ כדי שהם יהיו עסוקים בהישרדות שלהם. ברגע שיש להם את החמצן הזה של הסיוע הם עוד מעיזים לבוא בדרישות בעסקה", היא מסרבת להשלים עם המצב.
אפרת פונה לראש הממשלה ומבקשת: "כמו שנתניהו הראה את האומץ מול איראן, ודאג לאינטרסים רק של העם שלנו והיה אור לגויים בהתנהלות שלו מול איראן, אני מצפה שגם בחזית העזתית הוא יהיה אמיץ. שיעשה את הצעד הנכון, יכניע את האויב ולא ילך על שום עסקה חלקית", היא דורשת, "אני חושבת שכרגע צריך להניח את המשא ומתן הזה ופשוט, בכל פעם שהחמאס מראה טיפה התקפלות, כמו עצם זה שהוא בא לשולחן המשא ומתן, לנצל את זה ופשוט לדרוך עוד ועוד על הצוואר שלו עד שיגיד מעצמו: קחו אותם. אחרת אני לא רואה שום דרך שכולם יצאו".
יש משפחות שאומרות: בואו נעשה עסקה מלאה של סיום המלחמה תמורת כל החטופים, חמאס כבר יפר את ההסכם ואז נחזור להילחם בעזה. מה דעתך על כך?
"לחמאס יש המון סבלנות. והוא גם לא טיפש. הוא אכזרי, הוא מפלצתי, ולכן אם הוא ידע שעכשיו יש לו הזדמנות להתחמש ולשקם את כל מה שהרסנו לו, להתבכיין מול העולם ולקבל את מה שהוא צריך כדי להשתקם, אז הוא ישתוק. הוא ישתוק אפילו כמה שנים, כדי שהפעם הבאה תהיה חזקה יותר, ויהיה לנו 7 באוקטובר אכזרי יותר. לכן, אני לא סומכת על חמאס בשום צורה, ואפילו לא על ההפרות שלו".
לא בא לך לפעמים לשבור את הכלים ולהגיד, תקשיבו, לא מעניין אותי כלום, תחזירו את הבן שלי וזהו.
"בטח שבא לי, בא לי מאוד. השכל והרגש מתנגשים פה כל הזמן. אני אמא. ברור שאני רוצה את איתן עכשיו כאן לידי", היא לוחשת, "אבל אני אומרת לעצמי שזה למען הדורות הבאים. העובדה שאין לנו מול הפרצוף את השמות והפנים של החטופים הבאים – היא הדבר היחיד שלא גורם לנו לעצור הכול. כי אילו היו מולנו שמות של חטופים עתידיים, ההבנה שחייבים להכריע את חמאס הייתה ברורה יותר", היא מדגישה.
"ההסתכלות הזאת, העכשווית, של רק מה נכון לי בלי להביט קדימה, בלי עומק, בלי אחריות, היא מסוכנת. ואני חושבת שהלוחמים שלנו מרגישים את זה מאוד חזק. בכל פעם שמדברים על עצירת המלחמה, הם וגם הפצועים ומשפחות החללים תופסים את הראש. אני כל כך מבינה אותם, התחושה הזאת שהקרבנו את היקר לנו מכול, בשביל מה? בשביל הדורות הבאים, בשביל הניצחון. חייבים להכריע את האויב הזה, חייבים", היא מציינת, "וזה גם יכול להיות במחיר של הגליה. יש הרבה צורות שאפשר להכניע את האויב – צבאית, הומניטרית, הגליה, רק חייבים להיות מכוונים לכך", היא קובלת, "התפילה שלי היא שהחטופים יחזרו אלינו, הלוואי מתוך ניצחון תוך כדי הכרעת האויב ומתוך קידוש השם גדול. זאת התפילה שלי".
