עם פרוץ המלחמה באיראן הוקפצתי צפונה ותפסתי יחד עם הפלוגה שלי במילואים את קו הגבול עם לבנון, בדיוק בנקודה שממנה יצאנו להתקפה באוקטובר 2024 על הכפר בלידא. פרט לחוויה האישית, התקופה הקצרה הזאת נתנה לי פרספקטיבה מעניינת על התמורות שעבר הגבול עם אויבתנו המסוכנת ביותר עד לפני עשרה חודשים. החיכוך עם הפרטים הקטנים והיומיומיים בגזרה הזאת, מה שלא תמיד מתאפשר במסגרת העיתונאית הרגילה ודרך הצינורות המקובלים, מילא אותי אופטימיות, אך גם העניק תובנות חשובות לקראת האתגרים שמצפים למדינת ישראל בקרוב.
אנסה לבנות ציר זמן שיתאר את התהליכים מנקודת המבט שלי ובעקבות ניסיוני האישי, ומתוך שיחות רבות שהיו לי עם עוד לוחמים בסדיר ובמילואים – ההתרשמות וההתנסות שלהם אינן שונות.
את קו צפון פגשתי לראשונה בשירות הסדיר, סביב תחילת חורף 2012. המציאות בשטח שיקפה את המורשת שהותירה אחריה מלחמת לבנון השנייה ב־2006, והחלטה 1701 שסיימה אותה. את האויב, מחבלי חיזבאללה, לא היינו צריכים לחפש באמצעות מצלמות ומארבים מתוחכמים. הוא פשוט הסתובב שם, סמוך לגדר, עם אמצעי תצפית ומעקב גלויים לעין. את בעיית החלטת מועצת הביטחון 1701, שמחייבת את חיזבאללה לסגת מצפון לליטני, הוא פתר בקלות: המחבלים לבשו בגדים אזרחיים, והאיסור פקע מעליהם באותו רגע.
המתח על הגבול היה בלתי נסבל. כל ירידה לשביל המערכת של הגדר חייבה צוות של שני רכבי סיור ממוגנים, מצוידים במערכות משוכללות לזיהוי מטענים ונטרולם, כשהם מלווים ברכב שלישי עם מקלע כבד שמחפה עליהם מגבוה. כל איתות מהגדר החכמה חייב אישור מדרג מח"ט או סמח"ט כדי לשלול את המסוכנות שלו, ולהכריז על חזרה לשגרה. זאת הייתה המציאות שקיבעה ההרתעה המדומיינת של אולמרט וחלוץ על גבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה, ובמשך שנים.
ערב 7 באוקטובר, נאמר בשנתיים הסמוכות לו, חיזבאללה הוביל פריצת דרך ברמת התעוזה. את האוהל המפורסם סמוך למטולה כולם מכירים. גם את ניסיון הפיגוע בצומת מגידו וניסיון החיסול של בוגי יעלון. אך פחות מוכרת ההשתוללות שהתחוללה על הגבול. הקו הכחול, קו הפסקת האש הבין־לאומי, הפך לטיילת. המחבלים לא היססו לחצות אותו, ולהתקרב עד גדר הגבול ממש. בכמה נקודות הרים חיזבאללה מכולות אחסון שהוסבו לעמדות בעזרת מנוף, והניח אותן בנקודות שולטות צמוד לגבול עם ישראל. מחבלים בכסות של עיתונאים אף חצו את הגבול והתעמתו פיזית עם חיילי צה"ל.
מאז 8 באוקטובר המצב הידרדר אפילו יותר. חלק מהמוצבים סמוכי הגבול פונו מיושביהם, הסיורים על הגדר בוטלו כליל, התושבים ביישובים הסמוכים לגבול פונו והעמדות הוסגו לנקודות נסתרות מעין חיזבאללה. התיאור המדויק לשיטת ההגנה במשך שנה שלמה היה מטווח ברווזים. זה נעשה, כנראה בתבונה, מתוך אילוץ של חלוקת הקשב והכוחות עם הזירה העזתית, אבל זו הייתה חוויה משפילה בשבילנו כלוחמי צה"ל. לצערנו, גם נופלים היו בתקיפות הללו, אחד מהם בן הגדוד שלנו.
אני מקדים את כל זה כדי שנבין את גודל השינוי שידעה הזירה הזאת. זה דבר שאנחנו לא רגילים אליו, לפחות לא בעשרות השנים האחרונות. שינוי מן הקצה אל הקצה ביחסי הכוחות ומאזן ההרתעה. אחרי התמרון שביצענו בחודש אוקטובר 2024, שנהנה מפירות מכת הפתיחה האגדית של מבצעי הביפרים וחיסול ההנהגה החיזבאללאית, התקבע בגבול ישראל-לבנון מצב ביטחוני חדש ויציב, שבו האיום פשוט אינו קיים.
לאורך כל קו המגע, טווח של כ־5 קילומטרים מהגבול בכל נקודה מראש הנקרה ועד הר דב, צה"ל ביצע חריש עמוק ששלל באופן ודאי את קיומם של מחבלים והתארגנויות של חיזבאללה. מאז, למרות הנסיגה החלקית והשארת כמה נקודות מעבר לקו הכחול, צה"ל ממשיך לפעול באופן יומיומי כדי לוודא את השארת המצב על כנו. זה מאמץ רב־זרועי שמתרחש בכל רגע ורגע. קשה להאמין, אבל אותו צבא שניהל את ההגנה הפסיבית והרופסת בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה, מנהל היום מדיניות הפוכה ב־180 מעלות.
להודות ביושר שהחששות התבדו
חיל האוויר, בעזרת המודיעין הנהדר שמסופק לו, מחסל כמעט בכל יום פעילי חיזבאללה ומפקדים מכוח קודס האיראני, ותוקף מתקנים צבאיים של חיזבאללה גם בעומק המדינה. רק בשבוע שעבר, למשל, חוסל מחבל מכוח רדואן בכפר סיל, שזה ממש פרבר של ביירות. כל מחבל חיזבאללה שמועסק בהעברת נשק, גיוס אנשים או שיקום תשתיות, מודע לכך שטיל מדויק מכטמ"ם יכול לאדות אותו בעודו נוסע ברכב, מתקלח או סועד את ארוחת הצהריים שלו.
השינוי שהורגש אצלנו, בזרוע היבשה, דרמטי לא פחות. זה לא שהגדודים שתופסים את הקו בגבול לבנון חזרו לסייר על הגדר ללא מורא – בזה כבר אין רבותא – אלא שבכל לילה יוצאות פעילויות לעומק השטח הלבנוני כדי לוודא שהוא עדיין נקי מחיזבאללה. צה"ל עסוק באופן יומיומי בהמשך עיצוב השטח לטובתו, אם זה בשיפור עמדות, בחסימה של נתיבי חדירה אופציונליים או הריסת מבנים שמסכנים את הכוחות. אני אומנם חוזר על עצמי, אבל זה רק מפני שבשביל כל מילואימניק עם מעט ותק המציאות החדשה היא בגדר חלום: כניסה קבועה של כוחות צה"ל מעבר לקו הכחול היא שינוי הקונספציה ברמה העמוקה ביותר. המורא והחשש עברו לצד השני. צה"ל נטש בגבול הצפון באופן מוחלט את תורת המיס־קלקולציה. אדרבה, הוא משתוקק לתגובה חיזבאללאית שתאפשר לו להעמיק את ההישגים מול אויב חלש.
ומהנקודה הזאת, שבה אנו נמצאים כמעט שנה אחרי הסכם הפסקת האש בצפון, אני רוצה לחזור ולהיזכר בדיונים שהתנהלו אז בכלי התקשורת ובציבור. הימין האידאולוגי, למוד ניסיון מר מהסכמים כושלים ומדממים עם האויב, הביע הירתעות בריאה ואולי מוצדקת מהסכם הפסקת האש עם לבנון. גם החלטה 1701 הייתה קטסטרופה ביטחונית שכמעט הביאה עלינו אסון קיומי, וגם ההסכמים שישראל הייתה שותפה להם מאז 1993 לימדו אותנו להיות חשדניים מאוד כלפי הצהרות מחויכות.
ובכן, ספקנות בריאה היא כזו שיודעת גם להודות ביושר כאשר החששות התבדו. להציג את הסכנות, אך להותיר גם מקום לתיקון ולסיכוי שהדברים יבוצעו בצורה טובה. כששרי הקבינט וראש הממשלה התחייבו שוב ושוב שהפעם זה יהיה אחרת ונאכוף את ההסכמים ביד קשה, כולנו נטינו לפקפק. למעשה, בפרספקטיבה של כמעט שנה, לא רק שישראל מגיבה לכל הפרה תוך ריקון של המנגנונים שהיו אמורים לעכב אותה מתוכנם, היא גם הפכה פתאום לילד הרע שמהלך על הגבול, מותח אותו עוד קצת, מנסה את הצד השני ובעיקר מבהיר שלא יתפשר אפילו במילימטר על מאה אחוז הגנה לאזרחיו. בדרך הזאת, ורק בדרך הזאת, יש קיום להסכמי הפסקת אש מכל סוג.
את הדברים האלה כתבתי בזמן אמת, ערב החתימה על ההסכם. טענתי אז שניירות חתומים במזרח התיכון הם לכל היותר חומר טוב לעטוף בו דגים. מה שמחזיק הסכמות בין מדינות הוא האיום הצבאי האפקטיבי והאמין. אמין, פירושו שהצד השני יודע שלא תהסס אפילו לרגע להפעיל אותו. זו הדוקטרינה שנקטה ישראל באופן רשמי עד 7 באוקטובר, רק שאף אחד לא האמין לאיומים שלה. אפילו שרי הביטחון השונים לא האמינו לעצמם כשאמרו "אנחנו ממליצים לחיזבאללה לא לנסות אותנו". אבל זה השתנה, מהותית, ואי אפשר להתכחש לכך. וזו הסיבה היחידה לכך שהפסקת האש בלבנון מוצלחת כל כך, הובילה לקריסת המשטר בסוריה ומחלישה את חיזבאללה בכל יום שעובר.
אני חושב שזהו לקח שעלינו לקחת איתנו לקראת הסכמים מדיניים אפשריים שנידונים כעת בבית הלבן ובמוקדי ממשל נוספים. אל לנו, כאנשי ימין אידאולוגי, להגיב לכל יוזמה בשלילה אוטומטית. צריך לבחון כל הסכם לגופו, ואם הוא אינו כולל ויתורים ישראליים ויש בו תועלת כלכלית ומדינית לישראל – יש על מה לדון. אבל הכול תחת הכלל הגדול שהוא סוד ההצלחה של ההסכם עם לבנון: ישראל לעולם תדאג בעצמה לאינטרסים הביטחוניים שלה, ותפעל צבאית ללא היסוס מול כל איום שתזהה. אם נדע לעמוד על כך וליישם זאת על פי תקדים לבנון, נוכל להפיק רווחים גדולים מהסכמים עם מדינות שכנות ולהביא את מדינת ישראל לפסגות חדשות.
