שיחות לוגיסטיות בין בני זוג הן לפעמים פשוט דרך יצירתית להביע רגשות כנים.
במקום "אני אוהב אותך" אומרים "מי אוסף את הקטנה היום?", במקום "אני מעריכה אותך" – "חסר חלב". אבל לרוב, תאמינו או לא, שיחות לוגיסטיות מטרתן תיאום לוגיסטי. מה הסיכוי.
אז כשאשתי אמרה לי שעושים השנה שוב קייטנת הורים, הבנתי מיד שהטקסט והסאבטקסט חד הם ונתעטפתי בשחורים. היא מיהרה לעדכן שהשנה זה יותר קליל כי יש יותר ילדים, כך שאת היום שלי אני אעביר יחד עם אבא של יואל.
עוד באותה השבת לקחתי את אבא של יואל לשיחה. "שמע לי מר שרינגטון", פניתי אליו ברשמיות כדי לכבד אותו וגם כי אני לא סגור במאה אחוז על השם הפרטי שלו (אני יודע שמסתובב פה איזה אביאב אחד ואני בטוח ב־90 אחוז שזה שרינגטון, אבל יש מצב שאביאב זה בכלל הולנדר. אין לדעת).
עדכנתי את מר שרינגטון שהשנה ביום שלו בקייטנת ההורים הוא לא אחראי על שמונה ילדים אלא על תשעה. "תחשוב שאני ילד בן 11 עם רישיון", הסברתי לו. "אני אשנע חצי מהילדים, אבל מעבר לזה הריני כילד לכל דבר ועניין".
הוא הנהן, "בסדר גמור יאיר". היה נדמה לי שהוא מדגיש את השם הפרטי בכוונה, כאילו להשוויץ בכך שהוא מכיר אותי בשמי הפרטי. איש קטנוני מאוד מר שרינגטון. אולי אלישע שרינגטון? לא, זה לא מצלצל.
מר שרינגטון עדכן שבשלישי נצא עם הילדים למסלול בתל חדיד ובסיומו נעשה להם קומזיץ (הוא נקט בלשון "נעשה" כמו שקודשא בריך הוא אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". לכולם ברור מי מנהיג את הבירה הזאת, בקיצור).
ואכן בשלישי אחרי הצהריים גברת שרינגטון (איילת?) ואשתי ארגנו לנו כל מה שצריך בשביל הקומזיץ, העמסנו את הילדים על הרכבים ויצאנו.
הגענו למקום והתחלנו את המסלול. מר שרינגטון הלך בראש בעוד אני, נאמן לאפיון שלי כילד, הלכתי עם הילדים והשתדלתי לדבר בעגה צעירה ככל הניתן כדי להשתלב. אני חושב שאמרתי את המילה קוואבנגה משהו כמו חמש פעמים בשלוש דקות (ואת המילה מזניב לפחות פעמיים).
הילדים החליטו שאני אהיה במאסף.
לגבי המסלול עצמו יש לדעת שבתל חדיד יש שילוב מטריף של מסלול שמצד אחד חשוף כולו לשמש הקופחת ומצד שני כמעט אין בו נוף. בחירה מפוקפקת של מר שרינגטון, והילדים לא פספסו את ההזדמנות להתלונן. "כמה זמן עוד יהיה המסלול?" שאל הבן של אלימלך, "חם ליייי", התייסר הבן של חלימי, "אני רוצה הביתה כבר מר שרינגטון", הצטרפתי למקהלת הילדים.
מר שרינגטון מצידו לא התרגש והמשיך לנווט את דרכנו בביטחון באמצעות המכשיר הסלולרי. הוא ניווט בכל כך הרבה ביטחון שמצאנו את עצמנו בתעלה מתחת לכביש 6 הסואן.
מר שרינגטון לא התבלבל.
"שימו לב ילדים לתקרת האספלט המתמזגת עם השמיים כאילו לומר שאין בנוף האורבני סתירה לעולם הטבע אלא מדובר בישויות המשלימות זו את זו". מעולם לא שמעתי מישהו מתפייט כל כך יפה על משהו שאובייסלי היה טעות גסה בניווט.
"חבריא! אבא של יואל הוביל אותנו לאמצע שום מקום!" ניסיתי להמריד את הנוער, אבל המילה חבריא התבררה כקו פרשת המים. "אהההה… קוואבנגה?" ניסיתי להציל את המצב, אבל לא נשאר כבר מה להציל. הילדים הקיאו אותי מתוכם ונותרתי תקוע בלימבו אכזרי, לא מבוגר ולא ילד.
אחרי כמה דקות מר שרינגטון התאפס על עצמו וחזרנו למסלול המיועד. מסלול, אגב, שמשמש גם רוכבי אופניים אקסטרימיים, כך שמדי פעם רוכב היה צועק "אופניים!" וכולנו היינו קופצים בהיסטריה אל תוך השיחים שבשולי השביל. למותר לציין שאחד החבר'ה שלנו צעק פעם אחת "אופניים" סתם כדי לראות את כולם מזנקים כמשוגעים. לא נחשוף פה מי זה היה, אבל אני כן יכול להגיד שבדיוק פגעו ברגשותיו בעקבות שימוש במילים כמו חבריא.
המסלול הואיל בטובו להסתיים לבסוף והתפנינו לעריכת הקומזיץ. מר שרינגטון חילק הוראות והילדים החמודים מילאו את תפקידם נאמנה ותוך רבע שעה כבר ישבנו ואכלנו נקניקיות ופיתות מהסאג'. כאקט של פיוס שלפתי את הגיטרה שהכינותי מבעוד מועד וניגנתי לילדים החמודים שירים לפי דרישה. את רוב השירים לא הכרתי אבל היי, גם את המילה סאג' אני לא באמת מכיר והנה השתמשתי בה כבר פעמיים.
השעה הייתה כבר עשר חצי בלילה והתקפלנו הביתה כשהילדים עייפים ומרוצים.
נפרדתי ממר שרינגטון בחיבוק אמיץ.
"שיחקנו אותה אביאב", הימרתי.
"אביאב זה הולנדר", הוא ענה בקרירות.
"כמובן כמובן", עניתי, "אתה בכלל יואל".
"יואל זה הבן שלי".
"בן כרעא דאבוה", טפחתי לו על הגב באסרטיביות וברחתי משם כל עוד רוחי בי.
בפעם הבאה ננסה אלישע, מה יש להפסיד.
