נשואה לאבי ילדיי
לפני כמה שנים הוזמנתי להנחות סדנת כתיבה בבית העם היהודי, לשעבר בית התפוצות. במקביל אליי נערכה שם סדנה של זמרת מוכרת. כשנפגשנו היא הציגה את עצמה: ״קוראים לי…״ ואחרי שאמרה את שמה הוסיפה: ״ואני נשואה לאבי ילדיי״. לא הבנתי את המשמעות הדרמטית של ההכרזה, אולי עשיתי פרצוף לא מבין, אולי שאלתי ״מה זה אומר?״, והיא מיהרה להסביר: ״אני היחידה מכל חברותיי שיכולה לומר את המשפט הזה, כולן כבר אינן נשואות לאבי ילדיהן. אז אני גאה בזה שאני דווקא כן נשואה לאהבת נעוריי ולאבי ילדיי ומציינת זאת בכל הזדמנות״.
והנה לנו תמצית הסיפור – אנשים שעמדו תחת החופה והיו בטוחים שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, מוצאים את עצמם בחלוף זמן שבורים על מדרגות הרבנות. לכשליש מהם, על פי הנתונים, אין ילדים, אבל כשני שלישים מהם גוזרים על ילדיהם חיים של שני בתים וגעגוע, ולפעמים הופכים אותם, שלא בטובתם, לנשק במלחמת הזוגיות הקרועה שלהם. כך או אחרת, מתוך ידידות והבנה, או מתוך זעם וחמה, חווים יותר מדי ילדים ובוגרים על בשרם את חורבן הבית שלהם, זה שהקימו מתוך תקווה עמוקה לאושר או זה שנולדו אליו, וחורבן הוא חורבן עם כל ההשלכות שלו, גם אם לפעמים הוא מוצדק מאין כמוהו ואין שום ברירה – גם לחורבן הבית הלאומי היו כל ההצדקות וכבר לא הייתה ברירה, וזה לא מרכך בכהוא זה אבלות רבת שנים על החמצה ופרידה.
ממש כמו אחרי חורבן הבית, יש מי שמרגיש שאין כבר טעם לאכול בשר ולשתות יין, ואפילו הלחם והמים כבר אינם מתעכלים, מפני שכל טעם החיים אבד. ויש גם מי שימצא שחזרה לו חדוות החיים כי הבית שהקים סגר עליו, ועדיין תחושת כישלון נוראה, ואשמה שקשה לשאת, וחברה שמתקשה להבין, לפעמים גם משפחה, ופתאום שוב בדידות שעושה רע.
בטור הזה אני לא מתכוון לעסוק בשאלה איך אפשר למנוע את שיעור הגירושין הבלתי נסבל, אבל אני מבקש להתבונן על היום שאחרי, איך קמים מתוך החורבן האישי הזה. כמה מחשבות למתגרשים וילדיהם, וגם לחברה.
מי שנכשל אינו כישלון
אולי נתחיל מכאן: העובדה שנכשלת לא אומרת שאתה כישלון. בלי שום קשר לסוגיית האשמה, בלי תלות בשאלת חלקך בקשר שנפרם או בעיוורון בבחירה – אדם שנכשל איננו כישלון. ממש כשם שאדם שחטא איננו הופך להיות חוטא אובססיבי. גם כך הגירושין כרוכים בכאב איום ונורא, ואין שום סיבה בעולם לייסר את עצמך ולהדביק על עצמך תוויות. מה כן? כן לנסות להפיק לקחים וללמוד להבא. לא מיד עם הגירושין, אין טעם, כשהכול טרי אין שום פניות להפקת לקחים, אבל לאחר מכן זה כמעט הכרח. איפה טעית כדי שתוכל לתקן בהמשך, איפה לא טעית, כדי שלא תהפוך את הכול לטעות אחת גדולה ולא תבטל את הדברים הטובים. אבל כל הפקת הלקחים הזאת נועדה כדי לזקוף קומה בהמשך ולא כדי להתייסר על העבר. וגם אם היו טעויות הן לא מגדירות אותך, ומהכול אפשר לצמוח בהמשך.
ואתם בטח לא
מה שנכון לגבי הזוג שהתגרש, נכון פי כמה וכמה באשר לילדים – מישהו מההורים חייב לומר להם, הכי ברור שיש: אתם לא אשמים בזה. כמעט אין ילד של מתגרשים שלא סוחב בטווח קצר או לכל החיים את המחשבה שאילו רק היה אומר או עושה או שותק או מתערב, כל זה היה נמנע, וחייבים להציל אותו מהמחשבה המייסרת הזאת. ואם ההורים לא מסוגלים לעשות את זה, כי הם לא מודעים לכך או סתם מפני שהם מבוססים עד צוואר בצערם שלהם, מישהו אחר צריך לעשות את זה – מורה או מחנך, מדריך בבני עקיבא או סתם חבר.
לא רק שזו לא האשמה שלהם – זה גם לא אומר עליהם שום דבר, לא עליהם ולא על עתידם. ונכון, מי שגדל בבית שהתפרק חייב להגיד לעצמו לפני חתונתו שהמודל הזה אינו מתווה לו את הדרך, שהוא כורת כאן ברית כדי להישאר, אבל בעיקר הוא צריך לדעת שהוא לגמרי יכול לעשות את זה אחרת.
איפה הגרושה?
לא קל להיות גרוש או גרושה בחברה דתית. החברה שמקדשת את שולחן השבת והחג המשפחתיים, שחלומה מתגשם כשבית קם וצומחים ממנו ילדים לתפארת – מוצאת עצמה נעה באי נוחות נוכח אנשים שהחלום הזה התנפץ להם. אולי מפני שזה מהדהד את האופציה המפחידה הזאת ומניח אותה על השולחן, אולי מפני שזה פשוט מנפץ את המסלול הנכון. הרבה אנשים גם מגייסים את התורה כדי להצדיק יחס קר לגרושים וגרושות – הנה, התורה קוראת בכל הזדמנות לדאוג לאישה שהתאלמנה. היא תובעת לא למשכן אלמנה בחובה, היא מזהירה לא לענות אלמנה ויתום – ובכל המקומות הללו הגרושה נעדרת מן הרשימה.
אני מבקש לומר – ואני לא לגמרי בטוח שזו מחשבה שלי, אולי שמעתי או קראתי על זה ממישהו אחר – שהסיבה לכך שגרושה ממודרת בתורה מיחס מועדף נובעת מהאמירה של התורה שגירושין הן תוצאה של ״מצא בה ערוות דבר״. כשנישואין עולים על סרטון מסיבות של חוסר נאמנות זוגית, התורה מסרבת להפוך את נשואי העניין לדמויות של גיבורים שזוכות ליחס מועדף. אבל היום הסיפור שונה בתכלית. כבר מזמן לא מתגרשים רק בשל קלקולים מוסריים, ואין שום צורך להוקיע ולהרחיק. אנשים גרושים סובלים מבדידות לא פחות ממה שמתקיים בחיי אלמנות, וזו בדידות עם אשמה ובדידות שבאופן חלקי או מלא מתאפיינת גם בריחוק כזה או אחר מהילדים. ברור שהחברה צריכה להתגייס בשביל לחבק את הסבל הזה.
הנטייה החברתית לשפוט היא לפעמים תוצאה של מחשבה טיפשית שאנשים אוהבים לטפח, שאילו רק היו אלה שהתגרשו נצמדים לנוסחת זוגיות מסוימת, הכול היה נמנע. ברגע שהנוסחה הזאת באוויר היא יוצרת מטריית הגנה על הזוגות האחרים – הרי הם יודעים את הנוסחה ולהם זה לא יקרה. אבל העולם שלנו הרבה יותר מורכב ועמוק מחשבון פשוט, והתוצאה היחידה של החשבון המורכב היא שאין לשפוט. זה הכול.
איפה הילד?
משהו בגירושין מטלטל כל כך את כל המציאות עד שלפעמים מבוגרים חוזרים בתהליך הזה להיות ילדים, מתכנסים בעצמם, בעלבונם, לפעמים בנקמתם, ומרוב התבוססות בצערם לא מצליחים לראות את הילד שמשלם בנפשו את מחיר הפרדה. אילו הייתי דיין בבית דין רבני, הייתי מניח שלט ענקי ביציאה מאולם הדיינים עם תמונה של ילד וכותב: ״אתם נפרדים – אבל בשבילו אתם אבא ואמא״.
