נניח שאני זבוב על קיר הבית הלבן, בהנחה שיש שם בכלל זבובים לפעמים, בזמן שמתקיימת שם השיחה הדמיונית הבאה בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, לבין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
"תסביר לי, ביבי", אומר טראמפ, "מה קורה פה? ריסקתם את חיזבאללה, הכנעתם את איראן ב־12 יום, נשפתם לכיוון סוריה והיא התפוררה, אבל בעזה אתם נלחמים כבר כמעט שנתיים, ולא מצליחים להכריע! עשיתם דברים מופלאים, שגדולי התסריטאים לא העלו בדמיונם. כל העולם נדהם מהיכולות שלכם – מהמודיעין, מהתעוזה, מהתחבולות, מהתחכום, מהטכנולוגיה, אז מה לעזאזל קורה לכם בעזה? שאלתי את האנשים שלי, והם אמרו כמוך, שהעזתים הם יחפנים. הם לא יותר חכמים מהלבנונים, לא יותר עשירים מהאיראנים, והרבה יותר קרובים וקטנים מהסורים. אומנם יש להם מנהרות וחומרי נפץ ונשקים, אבל אתם עם המוחות המבריקים שלכם, עם החשיבה היצירתית, עם החיילים הגיבורים, הייתם אמורים לגמור איתם מזמן. הנוצרים האדוקים אצלי כל הזמן אומרים שא־לוהים איתכם, אבל אני לא מבין, אם היה איתכם בטהראן ובדאחיה, בדמשק ובאל־חודיידה, למה פתאום עזב אתכם לבד בח'אן יונס?".
ראש ממשלת ישראל נאנח. "אתה יודע, הנשיא טראמפ, אצלנו יש משפט כזה, 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. זו התשובה גם כאן. היינו יכולים לגמור את הסיפור בעזה כבר מזמן. אנחנו פשוט לא רוצים".
"אבל למה?", הקשה הנשיא, "למה שלא תרצו להכניע את מי שפגע בכם באופן כל כך קשה ואכזרי? למה אינכם רוצים להיפטר מהאויב המר ששוכן על גבולכם? אינכם רוצים לנקום את נקמת אחיכם שנטבחו? אינכם רוצים ללמד את כל אויביכם הרבים שאיתכם לא מתעסקים? זה כל כך בסיסי!".
"אתה צודק, ידידי", עונה נתניהו, "כדרכך אתה רואה נכוחה ומגדיר את הדברים בבהירות, אבל בכירי זרועות הביטחון שלנו נתונים בערפל ביחס לעזה ולפלשתינים בכלל. הם אינם רואים בהם אויבים, אלא שותפים ושכנים. הם מחפשים כל הזמן את הפלשתינים בני השיח, אלה שיהיה אפשר לתאם איתם ולעבוד מולם. הם מתייחסים לכל פיגוע או מתקפה בתור אירוע מבודד שצופן בתוכו מסר, מין דרך של הפלשתינים לבטא מתח או מצוקה – אולי המצב הכלכלי אצלם הורע, אולי הם חוששים שהמתנחלים יגזלו את אדמותיהם, אולי הם כועסים שיהודים התפללו בהר הבית… הם רואים בפלשתינים אוכלוסייה ילידית המבקשת לחיות בשקט על אדמתה ולממש את זכויותיה הלגיטימיות. הם מבינים לליבם ולא רוצים לפגוע בהם".
הסיגר נושר מפיו של הנשיא טראמפ, הנפער בתדהמה. "אני לא מבין את זה! הם לא רואים שהפלשתינים כולם שואפים להשמדת ישראל? הם לא מכירים את התעמולה והחינוך והאימונים? המודיעין שלכם, שידע מה קורה בחדרי חדרים באיראן, אינו יודע מה קורה בעזה ובשכם?".
נתניהו נושף עשן, ומתבונן בו בתוגה. "זה מה שקורה כשמטיפים לך לאורך עשרות שנים שהפלשתינים הם לוחמי חירות; כשמתרים בך כל הזמן שלא תהיה צבא כובש, כי הכיבוש משחית; כשמזהים אצלך תהליכים מעוררי חלחלה, שהתרחשו גם באירופה לפני השואה; כשמספרים לך שהארץ הזאת שייכת לשני העמים, ושהם בדיוק כמוך. אז אתה לא רוצה לנצח, ולא רוצה לכבוש, ולא רוצה לשלוט על עם אחר. מה אתה, קולוניאליסט? פושע מלחמה? אז אתה נלחם בפינצטה, רוקד ולס של צעד קדימה ושני צעדים אחורה, ובעיקר מחכה שמישהו כבר יעצור את הסיוט הזה, ותוכל לחזור לחיים הקודמים, שבהם הפלשתינים היו 'המקבילים בצד השני', הפרטנר שמסכמים איתו כמה פועלים ייכנסו, וכמה סחורות יעברו וכמה כספים יזרמו".
"ביבי," אומר טראמפ, "אתה חייב לשנות את זה. לא ייתכן שהעם שלך יתגייס כולו למלחמה על חייו ועל עתידו, ואילו הצמרת הביטחונית תחתור לכיוון הנגדי. תנקה את האורוות מכל הברברת הזאת, תפטר את כל מי שהפנים את השיח הפרוגרסיבי המופרע הזה, ותקדם לעמדות המשפיעות רק אנשים שיודעים מי האויב ורוצים להילחם בו ולהכריע אותו".
"אדוני הנשיא", אומר נתניהו, "אני לא יכול לדלג על שני דורות של בכירי מערכת הביטחון. אני לא יכול לזעזע כך את המערכת, בג"ץ והייעוץ המשפטי גם לא ייתנו לי".
"ידידי היקר", עונה לו טראמפ, "יש משפט חכם ששמעתי לא מזמן, אין לא יכול, יש לא רוצה".
