אחת התבניות הנפוצות שבעזרתה מנהיגי מדינות בעולם מגבשים את מדיניות החוץ שלהם בכלל ואת מדיניותם בקשר למזרח התיכון בפרט היא הדאגה ליציבות האזור. הכלכלה בארצותיהם זקוקה ליציבות. אי יציבות משבשת את האספקה, מייקרת את הנפט, פוגעת בייצור, מניסה כוח עבודה ועוד ועוד. כל זה – אם זה גולש לממדים גדולים – עלול לסכן בעקיפין גם את היציבות אצלם בבית, בפרט במדינות דמוקרטיות במערב אירופה עם מספר גדול של מהגרים מוסלמים שהתחנכו על ברכי תרבות הזעם הערבית.
תנאי הכרחי אם כי לא מספיק ליציבות העולמית או האזורית המיוחלת הוא גבולות שאינם משתנים, כלומר יציבות טריטוריאלית. לכך מתווספים תנאים אחרים, כגון יציבות שלטונית פנימית, יציבות כלכלית ועוד. כללו של דבר, בעיני מנהיגי העולם, בפרט העולם המערבי שאינו חורש מזימות ולוטש את עיניו למדינות שכנות, הנוסחה הגורפת היא בדרך כלל: יציבות – טוב, אי יציבות – רע.
אולם אנחנו לא חיים במערב אירופה, ומבחינת מדינת ישראל נראה שבאזורנו קביעת המדיניות דרך הפריזמה של יציבות כמרכיב חיוני ואף עיקרי לשגשוג מחמיצה פרמטרים נוספים, חשובים יותר. אחרי 7 באוקטובר נוכחנו לדעת שאם הכוחות מסביבנו שמבקשים את רעתנו יציבים, הם לא מסתפקים בביצור היציבות הטריטוריאלית, השלטונית והכלכלית שלהם, אלא ישתמשו בכל אלה כדי לבנות נגדנו חזית הממתינה ליום פקודה כדי להשמיד אותנו. באזורנו לא היציבות היא שם המשחק, או המרכיב הדומיננטי בקביעת מדיניות, אלא איזה מקום אתה תופס בהנהגת העולם הערבי.
מאז שנבראו יש מאין, בשנות ה־60 של המאה הקודמת, הפלשתינים הצליחו לתמרן את העולם הערבי והמוסלמי למצב שבו מי שיוכל לרשום לזכותו את חיסולה של הישות הציונית התקועה בדאר א־סלאם המוסלמי יזכה לכבוד מלכים. מי שיצליח להוריד את מדינת ישראל על הברכיים יהיה המנהיג הבלתי מעורער של העולם המוסלמי בעשורים הבאים. האם זו קביעה שנכונה אבסולוטית, כלומר האם כל מדינות ערב באזורנו משועבדים לה בקביעת מדיניותם? כנראה שלא, אבל האיבה למדינת ישראל קיימת בכל העולם המוסלמי סביבנו, והשליטים הערבים לא יכולים להתעלם ממנה. לפי תפיסת רוב ערביי האזור השאיפה ליציבות האזורית אינה כוללת את מדינת ישראל.
בנוסף לכך, במבט רחב יותר, חשוב שנזכיר לעצמנו עובדה היסטורית חשובה: מדינת ישראל לא הייתה יכולה לקום אם האזור שלנו היה יציב. אגב, גם מדינות אחרות לא. מדינות חדשות נולדות מתוך התפוררות של היציבות הטריטוריאלית והשלטונית באזור שלהן, כך היה אחרי שתי מלחמות העולם במאה הקודמת. אולם בעוד שבחלקים אחרים של העולם המצב המעורער אחרי מלחמת העולם השנייה שאיפשר שינויים במפה הגאופוליטית התייצב בהדרגה, במזרח התיכון חוסר היציבות הפך לכרוני.
כל מי שמגביה עוף ומסתכל על ההיסטוריה של אזורנו במאה השנים האחרונות (ויותר) מבין את גודל הברוֹך. המדינות הערביות שסביבנו, חוץ ממצרים, הן מלאכותיות. הן מורכבות מקבוצות אתניות שבמקרה הטוב רק שונאות זו את זו ובמקרה הפחות טוב טובחות זו בזו. גם זו איננה קביעה אבסולוטית של שחור ולבן. את מצרים כבר הזכרתי. גם בלבנון יש סוג של לכידות לבנונית לאומית (למרות מלחמת האזרחים שפקדה את המדינה במאה הקודמת), אף כי אין מה להשוות בינה ובין לכידות העמים האירופים למשל.
ואם נעבור לפסים קונקרטיים יותר, למשהו שעומד על הפרק בימים אלה, סוריה יציבה פירושה סוריה שאי אפשר למנוע את חימושה מחדש, סוריה שצריך להחזיר לה את רכס החרמון שנכבש לאחרונה תמורת איזשהו הסדר אמורפי שברגע שהשטח יהיה שוב בידיהם יתחיל להתפורר. זה עלול לספק את טראמפ, שמעוניין ביציבות, אולם אנחנו, שניאלץ לאכול את פירות הבאושים של היציבות הזאת, לא נעים לומר, איננו מעוניינים בה. אדרבה, אנחנו מעוניינים בסוריה מתפוררת. הסיכון בשבילנו הטמון בתסריט של סוריה בלתי יציבה קיים, אך נדמה שהוא קטן יותר מהסיכון שייווצר אם בסוריה תהיה יציבות שלטונית ג'יהאדיסטית, המוסווית בשלב ההתחלתי כצמחונות, כדי לרצות את טראמפ.
נכון לעכשיו, מדינת ישראל נמצאת בנושא זה בניגוד אינטרסים מול ארצות הברית. עם זאת, ראינו שאפשר לומר לאמריקאים גם לא. אף כי מבחינתנו הקשר הטוב עם ארצות הברית הוא נכס אסטרטגי חיוני, גם ארצות הברית יודעת להעריך את מה שיש לישראל להציע לה. היא לא תשבור את הכלים על כל דבר.
לארצות הברית יש אינטרס לשמור איתנו על קשרים טובים, מהרבה בחינות. בניגוד למדינות אחרות באזור, הנאמנות שלנו לארצות הברית מובטחת. נאמנות זו והמיקום שלנו במזרח התיכון הופכים אותנו לנכס אסטרטגי לארצות הברית. הם לא יוותרו עלינו רק בגלל שאנחנו למשל נתעקש על הישארות ברכס החרמון, על דרום סוריה מפורזת ועל כך שתישמר לנו הזכות להגן על הדרוזים בסוריה. התועלת האסטרטגית, הצבאית והמודיעינית שיש לארצות הברית ממדינת ישראל נותנת לנו להערכתי חופש פעולה די רחב בסוריה. לא שיש לי איזה מידע פנימי על שיחות בין ביבי לטראמפ, אבל זו נראית לי תמונת מצב נכונה.
כללו של דבר, במצב הנתון כדאי שנשנן לעצמנו: במזרח התיכון, ההיצמדות ליציבות אזורית היא לחלשים. ואנחנו לא.
