"היו תקופות שאבא היה נחשב סהרורי, מושמץ ומבוזה. הוא ירק דם במשך שנים על מפעל החיים שלו. אבל בשנים האחרונות הוא זכה לראות את פירות המפעל שהקים. כל המהפך שחוללו החוות והגבעות זה מכוחו של אבא, שהקים את הגבעה הראשונה בשומרון. פתאום התובנות שהיו לו כל חייו הפכו להיות נחלת הכלל", אומר אורן זר, בנו של איש ההתיישבות משה זר שהובא השבוע למנוחות והוא בן 88. "גם כאשר זכה לבוז בחייו, הוא ידע תמיד שהוא גורם משפיע בעם ישראל, וגם כיוון את השבט שהקים להיות חלק מאותו תפקיד היסטורי בתוך תנועת ההתנחלות והמעשה הציוני. הוא ואמא הקימו שבט אדיר".
על הדשא הירוק, בין העצים והמסלעות, בגבעה המפורסמת מצפה צבאים שעליה ניצב בית הקומות של משה זר וצופה לארבע הרוחות, יושבים רעייתו ושבעת ילדיו של משה זר ז"ל, וסביבם עשרות צאצאים שאבלים על לכתו של האב והסב. בשורת האבלים חסר אחד – הבן הבכור גלעד זר הי"ד, קצין הביטחון של מועצת שומרון, שנרצח בפיגוע ירי בצומת ג'ית בשומרון בתחילת האינתיפאדה השנייה. את המקום פוקדים רבנים, אישי ציבור, פעילי התיישבות ואזרחים ומכרים מן השורה, מבוגרים וצעירים, שהעריכו את היהודי עז הנפש שבמו ידיו חולל מהפכה.
בהשראת השכן, הרב לוינגר
מי שהיה חלוץ מפעל גאולת האדמות בשומרון, שרכש שטחים נרחבים שעליהם נבנו שכונות ויישובים בקרני שומרון, בעמנואל, בברקן, בצופים, במעלה שומרון ועוד, התחיל את דרכו כקבלן עבודות חשמל. את האהבה היוקדת לארץ ישראל, כך מספרת אלמנתו ושותפתו הנאמנה יעל, ינק מהוריו וסבתו, יהודים שברחו מאיראן ועלו לארץ במסירות נפש. "הם יצאו ממשהד ברגל והגיעו לארץ באונייה. סבתו הייתה מספרת הרבה על ארץ ישראל בבית. היא הגיעה ממשפחה עשירה, שהדירה מנכסיה את אלו שבחרו לעלות לארץ. הם ויתרו על הכול".
הסבתא, מתברר, הייתה סוחרת הקרקעות הראשונה במשפחה: "היא קנתה אדמות בארץ, על אחת הקרקעות יש היום את מגרש 'הפועל' בראשון לציון. היא קנתה מגרשים בקריית חרושת, בעין כרם ועוד", היא מתארת את הערכים שספג בעלה בבית. "לבר המצווה משה קיבל ספר של זאב וילנאי עם מפות של ארץ ישראל בקנה מידה אחד למאה אלף, וכשהיה בתיכון התחיל לטייל בכל הארץ עם החברים". כשהפך לאב, לקח את ילדיו ברכב המסחרי המשפחתי, שאותו הפך מבפנים למטבחון, "וככה עם האוטו הזה ומזרנים היינו יוצאים לשבוע בכנרת", נזכרת הבת מיכל.
בשנות ה־70 גרה משפחת זר במושב נחלים ומשה עבד קשה למחייתו כחשמלאי. "אנחנו זוכרים אותו חוזר כל ערב עם בוץ, כולו רטוב, נשכב על הספה ושומע מוזיקה קלאסית. הוא מאוד אהב מוזיקה". אבל זר לא הסתפק בעבודה השגרתית, והשתדל תמיד להמציא ולפתח רעיונות משלו: "הוא למשל זה שהמציא את חוטי העירוב ממתכת, שמאפשרים בקרה על כך שהחוט שלם", מספרת יעל, "הוא היה קבלן עירובים, משרד הדתות אימץ את הרעיון שלו והוא הגיע עם זה לכל הארץ".
בשנותיו בנחלים קשר קשרים אמיצים עם שכנו הרב משה לוינגר, רב המושב, שקירב אותו לרעיון של גוש אמונים. בתחילת שנות ה־80 עקרה משפחת זר מהמושב ועברה להתגורר בקרוואן בקרני שומרון. אבל זו הייתה תחנה זמנית בלבד: "היישובים אז היו תחומים בתוך גדרות, באזורים מצומצמים. אבא ואמא הבינו את הצורך לפרוץ את גדרות היישובים. הם סירבו לשבת בגטאות, רצו לפרוץ החוצה".
במחקר אקדמי שכתב על פועלו של אביו, מספר בנו אורן על רכישת הקרקע הראשונה שלו. באחת מנסיעותיו באזור אסף זר טרמפיסט תושב קדומים, עורך הדין משה סימון. במהלך הנסיעה זר נשא את עיניו אל צמד הגבעות שעל שמן קרוי היישוב קרני שומרון, והתעניין אצל הטרמפיסט שלו כיצד יוכל לרכוש את פסגת הגבעה הצפונית מבעל הקרקע הערבי. עורך הדין סימון עדכן אותו שזכויות השימוש בחלקה כבר נקנו על ידי מרשו, תושב קדומים משה ורמן. זר המשיך בנסיעה עם הטרמפיסט שכיוון אותו הישר אל ביתו של ורמן, ובפגישה עסקית שקיימו למחרת הוא העביר לו מקדמה. וכך עזבה משפחת זר את ביתה בקרני שומרון ועלתה עם ילדיה הקטנים לגבעה הגבוהה והמבודדת, שעליה בנה משה בניין קומות שנראה למרחוק והפך לסמל. "זו הייתה הגבעה הראשונה בשומרון".
הרכישה הראשונה, שהייתה דווקא מיהודי, הדביקה את זר בחיידק רכישות הקרקע. הוא רכש ידע בערבית והתגלגל לשנתיים אינטנסיביות שבהן עסק ברכישת קרקעות מערבים בשומרון בהיקף של כ־7,000 דונם. הוא הקים חברה ירדנית לרכישת הקרקעות (זה האפיק החוקי שבו ישראלי יכול כיום לקנות קרקע מערבי ביהודה ושומרון), ואיתר לעצמו מתווך קרקעות בכפר פונדוק הסמוך. "הערבים עד אז עסקו בפלחה, אבל פתאום גילו שאפשר לעבוד במסחר ולהתעשר ביום אחד ממכירת הקרקע. האדמה החקלאית איבדה את ערכה, ואבא הציע מחירים בשווי של פי מאה ממה שהציעו להם רוכשים ערבים. הם רצו להתעשר והיו זוחלים אל אבא בלילות, כי היה מסוכן למכור קרקע ליהודי. אני זוכרת אותם יושבים בלילות עם אבא בסלון, חותמים עם עורך דין על מסמכים", נזכרת הבת מיכל.
עסקת רכישת הקרקע מהערבים הייתה החלק הקל, מסבירים הילדים. המינהל האזרחי הערים כל קושי אפשרי על אביהם בדרך החתחתים הארוכה והבלתי אפשרית מן הרכישה ועד למימושה בפועל ורישום הקרקע בטאבו על שמו. ילדיו של זר לא רוצים להכביר בכינויים, אבל הגדרות כמו "סיאוב" ו"שחיתות" מתארות היטב את מה שפגש אביהם במשך עשרות שנים במסדרונות המינהל האזרחי. "אלפי דונמים שרכש תקועים שם כבר 40 שנה", מספר הבן אורן, שצבר עם אביו מאות שעות שיחה לצורך עבודת תזה שכתב על קורותיו וכתיבת ספר תולדות חייו, שהאב ביקש להוציא עוד כשהיה בחיים.
"היו שם סחבת והתנכלות מכוונת שהוא לא הצליח להתמודד מולן, על אף שהיה ישר כמו סרגל. הוא למשל לא נשא על עצמו נשק כשהלך לאיזשהו כפר לפגוש מוכר פוטנציאלי, כי לא רצה ליצור רושם של שום אמצעי לחץ על המוכר. הוא בא לכפר כמו שהוא. לפני הרכישה היה הולך עם המוכר אל מוכתר הכפר, כדי שיעיד שאכן הקרקעות שייכות לו והכול כדת וכדין. פעם המשטרה לקחה לו את כל תיקי הרכישה לבדיקה ולא מצאה כלום, הכול חזר עם חותמת כשרות. ערבים רדפו אחרי 'מוסא זאהר' כדי למכור לו, כי ידעו שהוא הכי ישר". למרות זאת, כאמור, בוועדת הרישום של המינהל האזרחי הוא נתקל כל הזמן בקיר אטום, שלא איפשר לו לממש דונמים רבים שרכש. האישורים שקיבל היו על פי רוב רק לאחר דיון בוועדת העררים.
יריות אקדח ומכות גרזן
היחסים הטובים שניהל עם ערביי האזור התקררו בעקבות הסכמי אוסלו. לא רק את בנו גלעד הוא שכל אז, ליבו רתח על כל היהודים שנרצחו במיתות משונות ואכזריות משני צידי הקו הירוק. "התרחשו אז מעשים נאציים, כמו ב־7.10, רק לאורך כמה שנים. היחס של אבא לאומה הערבית השתנה אז".
הוא עצמו סבל מאותה אכזריות כשבוצע ניסיון התנקשות בחייו. היה זה בשנת 1983. ארגון אש"ף הציב את זר כמטרה לחיסול מאחר שכפריים רבים ביקשו למכור לו אדמות, והדבר נגד כמובן את עקרונות הארגון. עונש המוות על ערבי שמכר קרקע ליהודי לא הספיק כנראה, והוחלט להתנקש בזר עצמו, שכונה על ידי אש"ף "גוזל אדמות הפלשתינים".
הבן אורן משחזר בדייקנות את האירוע, שהתרחש בכביש העולה לביתו של זר. המתנקש הגיע אליו בתואנה הקשורה בעסקי הקרקעות, וזר התייחס אליו בכבוד ובאמון. לפתע שלף הערבי אקדח וירה בזר. הוא הצליח לפגוע בידו, וזר החל לברוח. תוך כדי ריצה מעד ונפל, והערבי אחריו. "הערבי הוציא גרזן ונתן לאבא שלוש מכות קטלניות בצוואר, ביד ובלחי ואבא איבד את ההכרה. הערבי חשב שהצליח לרצוח, והסתלק. אבא התעורר ובדרך נס הצליח להיכנס לרכב ולהגיע לתחנת הדלק ליד קרני שומרון. משם פינו אותו לבית החולים, אליו הגיע במצב אנוש".
בניסי ניסים הצליח זר לחזור לחיים, להשתקם ולשוב לביתו לאחר תקופה בבית החולים. במסגרת הנפתולים מול רשויות המדינה, סורב זר לקבל הכרה כנפגע טרור בעקבות ניסיון ההתנקשות, וזכה להכרה רק כ"נפגע תאונת עבודה". זאת, כשהוא כבר נושא על גבו פציעה קשה מהקרב במיתלה במבצע קדש, שבו השתתף שנים רבות לפני כן תחת פיקודו של מי שהיה לימים לחברו הקרוב – אריק (אריאל) שרון. זר נפצע אז קשה בראשו וגם איבד עין אחת, אבל נשא בגבורה את מחירי הפציעה ולא עצר לרגע את שטף העשייה של חייו.
אפרופו אריק שרון, החברות האמיצה שנמשכה שנים בין השניים, כולל ביקורים אישיים של שרון על בסיס כמעט שבועי במצפה צבאים, נגדעה באחת כשהחליט שרון על ביצוע תוכנית ההתנתקות. אומנם גם לאחר הרצח של הבן גלעד זר הי"ד, ביקור התנחומים של שרון אצל המשפחה היה טעון ומלא כאב וכעס, בגלל מדיניות "איפוק זה כוח" שהוביל שרון בימי האינתיפאדה השנייה עד למבצע חומת מגן. אבל אחרי הגירוש ניתק זר את הקשר לחלוטין. "אבא התייחס לזה ארוכות בשיחות שעשינו לכתיבת קורות חייו. הוא הבין שלשרון פשוט אין אלוקים. גם בחייו האישיים, כאשר סירב בתוקף להצעתו של אבא לומר קדיש אחרי פטירת בנו ואשתו, וגם בהתנהלותו הציבורית. כל האמצעים היו כשרים מבחינתו. אבא הלך אחרי שרון בהתחלה כמו משיח, אבל אז הוא הפנה עורף".
לאחר רצח הבן גלעד ביקש זר משרון להתיר הקמת שש נקודות התיישבות חדשות לזכרו, כמספר האותיות בשמו של הנרצח – גלעד זר. שרון כמובן לא אישר, אבל משפחת זר לא חיכתה לאישורים. שתי נקודות התיישבות חדשות קיימות כיום על שמו של גלעד: היישוב חוות גלעד, שהוקם בידי הבן איתי ומשפחתו סמוך למקום הרצח, מונה כ־70 משפחות והוכרז כיישוב מוסדר, ורמת גלעד, שכונה של היישוב קרני שומרון שהוקמה בידי הבת מיכל ומשפחתה, הממוקמת על הגבעה הסמוכה למצפה צבאים. שתי הנקודות עברו תלאות של פינויים והריסות, אך כיום הן מבוססות ומתפתחות.
ב־2002 התרחש בחוות גלעד פינוי אלים, שבו נפצעו מתיישבים רבים, ואחריו הבטיח משה זר כי הכול ייבנה מחדש. בריאיון טלוויזיוני מאותם ימים ציטט שיחה שהייתה לו עם שרון 40 יום אחרי רצח הבן גלעד, כשזה סירב לאפשר לו להקים יישובים על שמו: "אם אני לא אזכה לעשות זאת בחיי – ילדיי יזכו לעשות את זה. אם ילדיי לא יזכו בחייהם – נכדיי יעשו זאת. אם נכדיי לא יזכו לעשות זאת בחייהם – ניניי יעשו את זה. אבל יש לי חדשות בשבילך", אמר זר לשרון, "כשנכדיי יעשו את זה – לא יהיה מי שיפריע להם, כי אתה ושכמותך אין לכם את הדורות הבאים. אין לכם כאלה שיפריעו לנכדיי ונכדותיי לעשות את זה".
שבט של 300 צאצאים
יותר מכל סיפורי הגבורה, החלוציות ומעשי ההתיישבות, אוהבים ילדיו של משה זר לספר על דמותו כסבא, ראש המשפחה ובעצם כבר ראש שבט שמונה יותר מ־300 צאצאים (כולל בני זוגם), ומגיע עד דור חמישי. "סבא משה" כפי שכינו אותו כולם, גם כאלה שאינם נכדיו הביולוגיים, היה קודם כול איש עם לב חם ופתוח, שהיה כתובת לכל אחד ואחת מנכדיו וניניו הרבים.
הבן אורן עדיין מעכל את מה שהתגלה בכינוס המשפחתי לפני הלוויה, בו דיברו עשרות נכדים ונינים על הקשר הקרוב עם סבא משה. "מטבע הדברים, במשפחה גדולה יש הרבה קשיים והתמודדויות, כמספר האנשים. התברר שהרבה מזה התנקז אליו. הם מצאו בו ידיד אמת ושיתפו אותו בסודות ליבם. הם גם יכלו לשבת איתו על כוס קפה ולספר בדיחות, ולשבת להקשיב לסיפורים שלו בלי סוף. הוא בקושי סיים בגרות, אבל הייתה לו חוכמת הלב".
סבא משה לא רק עטף את הצאצאים בחום ובהקשבה, אלא גם גידל אותם להיות ענפים של הגזע האיתן שממנו צמחו: "הוא לימד אותם להחזיק טורייה ושלח אותם לנכש עשבים בצידי הכביש. הוא אהב לעשות להם פה מחנה עבודה של כל הנכדים", מצביע אורן אל שטח גן האירועים 'אחוזת זר' במצפה צבאים, "הם בנו את המקום הזה יחד איתו. זה היה החלום שלו, והוא יצא בכל בוקר לעבוד פה תוך כדי חלוקת הוראות לנכדים ולנינים, שהיו שותפים. זו הייתה ההנאה המופלגת שלו, לעבוד יחד איתם. היום יש לו נכדים בני 40 פלוס, חלקם קבלנים גדולים, שעובדים בבנייה ונוטעים אלפי דונמים של כרמים. בהלוויה הם אמרו: סבא, אתה לימדת אותנו את כל זה".
הבת מיכל, שההורים עברו בשנים האחרונות לגור לידה ברמת גלעד הסמוכה בשל מגבלות הגיל, מספרת על הכוחות והחיות שהעניק לאביה הקשר עם נכדיו וניניו בשנתיים האחרונות, כשכבר נחלש וחלה. בעיקר אימצה את רוחו הידיעה שהם ממשיכים בדרך החלוצית שהנחיל.
"אצל סבא כל אחד היה אחד ויחיד, הכי אהוב, הוא ידע מה קורה אצל כל אחד. מאז שהתחילה המלחמה, יש לו הרבה נכדים ונינים בעזה. הייתי נכנסת אליו בכל בוקר, ובכל פעם הוא שאל: "מה עם הילדים?" הוא רצה לדעת מי יצא, מי נכנס, מי הלך למילואים. ותמיד אמר: 'ה' ישמור על כולנו', הכליל גם את עצמו בזה, כי אם חלילה יקרה משהו לאיזה נכד או נין, זה יפגע קשה גם בו". אגב, מספרת מיכל, בכל פעם שפורסם שם של חייל שנפל בעזה או של נרצח בפיגוע טרור, "אבא היה יושב ובוכה יום שלם ולא מסוגל להירגע. כל אחד היה כמו הילד הפרטי שלו".
אבל לא רק הלוחמים בעזה היו בראש מעייניו, אלא גם צאצאיו הרבים בחזית ההתיישבות במרחבי ארץ ישראל. "הוא העריץ עד עומק נשמתו את אנשי החוות", מספרת מיכל, "בכל בוקר אבא התקשר לבת שלי, שהקימה חווה, ושאל מה חדש בחווה. זה היה נותן לו כוח וחיות בכל יום מחדש. הבת הייתה מתאמצת לחשוב על חידוש שתוכל לספר לו, כי זה נתן לו כוח לחיות, אני לא יכולה להסביר במילים עד כמה. אבא היה אדם עם גוף שבור, שעבר שלוש פציעות קשות. הוא אמר לנו פעם שהפציעות לא היטיבו עם הזקנה שלו. אז הגוף היה שבור, אבל הנפש הייתה גדולה מכל מסגרת פיזית. הוא העשיר את העולם שלו בפריחתה של ארץ ישראל".
לתגובות:
