1.
ההתפרקות המסתמנת של קואליציית הימין בגלל המחלוקת על גיוס החרדים היא בשורה רעה לעם ישראל בכלל, ולמחנה הלאומי־דתי של הברית האמונית בפרט. מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית היו תומכות בכל חוק שיזכה להסכמה בין הליכוד לחרדים, למרות האש שסופגת בעיקר מפלגת הציונות הדתית מחלק מהציבור שלה. לכן עיקר האחריות למצב מוטלת על הליכוד מצד אחד ועל המפלגות החרדיות מצד שני. ועדיין לא מאוחר לבקש ולדרוש משני הצדדים להתעשת ולהגיע להסכמה.
2.
המפלגות החרדיות מתמרמרות על כך שההבטחה להעביר חוק גיוס, שעוגנה בהסכמים הקואליציוניים, לא קוימה. אבל בקובלנה הלכאורה צודקת הזאת טמונה היתממות לא קטנה, כי משהו דרמטי מאוד קרה כאן מאז שנחתמו ההסכמים הללו. הטבח הנורא של ה־7 באוקטובר והמלחמה הארוכה והרב־חזיתית שנפתחה כאן בינתיים, לא יכולים שלא להשפיע על מה שסוכם קודם לכן. החברה הישראלית המשרתת בצה"ל משלמת מחיר ונושאת בעול כבד שבעתיים מבעבר, ולכן גם הציפיות מהציבור החרדי עלו ובצדק.
במערכת הביטחון כבר מבינים שלא יוכלו להסתפק בצבא קטן וחכם, והנכונות ליצור מסגרות מותאמות לצרכיו של הציבור החרדי גבוהה מאי פעם. אם הציבור החרדי, בשונה מהנהוג בציבור הדתי־לאומי, מתעקש על עמדתו שלא לשלוח לצבא את הצעירים לומדי התורה, לפחות היה עליו להסכים לשלב בשירות צבאי אלפי חרדים שלא באמת שוקדים על לימודם. במקום זה נתקלנו בהקשחת העמדה החרדית המסורתית, ובקביעה נחרצת שגם מי שאינם לומדים אסור בשום אופן שיתגייסו.
החרדה מפני שחיקת זהותם ואורחות חייהם החרדיים של המתגייסים היא לגיטימית ומוצדקת, אבל הפתרון לא יכול להיות הימנעות מנשיאה בעול, אלא עבודה משותפת על מציאת פתרונות מותאמים כמו חטיבת החשמונאים או ישיבות הסדר לחרדים. צריך להודות, יש מי שנוח להם להיאחז בחשש משחיקת הזהות החרדית בצבא כתירוץ לפרוק מעליהם את עול מלחמת המצווה, במקום להיאבק על יצירת המסגרות שיאפשרו לכל חייל להתגייס כחרדי ולהשתחרר כחרדי.
זאת ועוד, פסילת הפטור של תלמידי הישיבות מגיוס היא תוצאת התערבות בוטה של מערכת המשפט בהסדרים המוסכמים שגיבשה המערכת הפוליטית. גם כיום, היועמ"שית גלי בהרב־מיארה ושופטי בג"ץ עומדים בשורה הראשונה של המאמץ להקשות על הציבור החרדי ועל תלמידי הישיבות. אין דבר שישמח את החונטה המשפטית המנהלת את חיינו יותר מהפלת הממשלה הזאת, שחותרת לשים גבולות לדורסנות שלוחת הרסן של מערכת המשפט.
3.
מן העבר השני, אי אפשר לקבל את התנהלותם של יולי אדלשטיין ועוד כמה חברים מהצד הלא חרדי של הקואליציה, שבוחרים להחמיץ הזדמנות להתקדם צעד גדול אל הרחבת ההתגייסות החרדית, ומתעקשים לא להתפשר על סעיפים שהחרדים מתקשים לבלוע. האמרה "אל תהיה צודק, תהיה חכם" מעולם לא הייתה צודקת יותר וחכמה יותר. במקום להתקדם צעד משמעותי בדרך הדרגתית שיכולה להרחיב את ההתגייסות החרדית, אדלשטיין ושותפיו מתעקשים לצאת למלחמת עולם חברתית שרק תרחיק את הציבור החרדי מנכונות להשתלב ולהשתתף.
הקושי של חיילי הסדיר והמילואים מוכר היטב לכל מי שמשרת בעצמו ביחידות הלוחמות או שיש לו בני משפחה קרובה שמשרתים. אבל המחשבה שההתנגשות הזאת תניב אלפי לוחמים חרדים שיקלו את העול המוטל על החיילים מנותקת לחלוטין מהמציאות, עד שקשה לא לחשוש שלא רק טובת נושאי האלונקה אלא גם חתירה למטרות פוליטיות מניעה חלק ממי שמתיימרים לדבר בשם המילואימניקים. הציבור הדתי־לאומי, אחרי כל הקורבנות שהקריב, מעוניין יותר מהכול שהמלחמה הזאת תסתיים בניצחון ובהבטחה שהאיום העזתי יוסר, ולא נצטרך לחזור ולהילחם שם בעתיד הנראה לעין. אם הקואליציה הזאת תתפרק והממשלה תיפול, הסיכוי שכך יקרה יצטמצם מאוד. ועוד לא אמרנו כלום על כמה חשוב שהממשלה הזאת תמשיך לכהן כדי שסמוטריץ' וסטרוק ועוזריהם ימשיכו לקבוע עובדות בלתי הפיכות ביו"ש שירחיקו אותנו מחזון העוועים של הקמת מדינה פלשתינית.
4.
אם הממשלה הזאת תקרוס חלילה, האשמה תיפול על הנוקשות החרדית, על ההתעקשות של אדלשטיין וחבריו, ועל קבוצות מיעוט בציבור הדתי־לאומי שחותרות לברית עם השמאל או סתם לא קוראות נכון את המפה. אבל בסוף, כמו בכל דבר, האחריות העיקרית נופלת על מנהיג הקואליציה הזאת, בנימין נתניהו. הוא יכול וצריך לכופף את אדלשטיין או לעקוף אותו. הוא יכול וצריך להרגיע את החרדים ולשכנע אותם.
זה אמור להצליח לו. אלא אם לחרדים יש סיכום עם מפלגות האופוזיציה שבתמורה להפלת ממשלת הימין הם יקבלו את כל מבוקשם מממשלת שמאל שתקום בתמיכתם. זו תהיה צביעות ברמה בלתי נתפסת, אבל שום דבר כזה כבר לא יפתיע אותנו. איך אמר יאיר לפיד בנושא אחר, מדובר באנשים אחרים. גם שופטי בג"ץ והיועמ"שית מן הסתם יסכימו שבשביל להחזיק קואליציית שמאל שתומכת בחונטה המשפטית ראוי לטהר הרבה שרצים שלא ייסלחו לממשלה ימנית אמונית.
טרוריסט בחליפה אינו פרטנר
האירועים הקשים שמתרחשים כעת באזורים הדרוזיים שמעבר לגבולנו הצפון־מזרחי מלמדים עד כמה פזיז ושטחי היה הניסיון לשעוט אל הסכם שלום עם סוריה. ראש ארגון ג'יהאדיסטי תפס את השלטון במדינת אויב, שחרר כמה התבטאויות פייסניות מתוך מטרות אינטרסנטיות גלויות, ובשיח הציבורי אצלנו כבר התחילו לפנטז על מזרח תיכון חדש, שלמענו כדאי וצריך לוותר על השגת יעדי המלחמה בעזה. ריח החומוס הדמשקאי עלה באף והצית את הדמיון, עד כדי חוסר יכולת להמתין כמה שנים ולראות אם אומנם השליט ג'ולאני הפך את עורו, או שמא רק החליף את חליפתו. הטבח האכזרי בדרוזים מזכיר לנו עם מי יש לנו עסק, ואולי יציל אותנו מצעדים מדיניים נמהרים ומסוכנים. המשך החזקת האזורים שתפסנו בשטח סוריה הוא המינימום ההכרחי להגנת יישובי הגולן, וכעת כדאי לחשוב ברצינות גם על יצירת אוטונומיה דרוזית מנותקת מסוריה, שישראל תסייע לה להגן על עצמה.
יש להודות שהלהיטות של ידידנו דונלד טראמפ להציג הישגים מדיניים, ואולי גם לקבל פרס נובל לשלום, סחפה יותר מדי גם אותנו. עם כל הכבוד לטראמפ, אנחנו למודי ניסיון קצת יותר ממנו באורחות המזרח התיכון. אין דרך להצדיק את המהירות שבה החליט הנשיא לנרמל את הטרוריסט ג'ולאני ולהעניק לו לגיטימציה. אפשר רק לקוות שהוא יפיק את הלקח מהמציאות שטפחה על פניו.
בכל מקרה, ישראל מצידה חייבת לפקוח עין ובשעת הצורך, למרות התלות בארצות הברית והתועלת הרבה משיתוף הפעולה עימה, לדעת לנהל מדיניות עצמאית ולעמוד על שלה גם מול ידידתה הגדולה. זה נכון לגבי סוריה וגם לגבי איראן. למרות ההצלחה המזהירה של מתקפת 12 הימים, ולמרות מפציצי ה־B2 שטראמפ שלח לעזרתנו, סכנת הגרעין והטילים האיראניים לא הוסרה לחלוטין, ואי אפשר לסמוך על כך שהאמריקנים יעשו בשבילנו את העבודה.
ומילה על אזרחי ישראל הדרוזים. בעבר הם הרשו לעצמם להשתולל ולהפר חוק על סעיפי תכנון ובנייה או לתקוף באלימות קשה יהודים שעברו לגור בפקיעין, וזכו ליחס סלחני בלתי מוצדק. אבל במקרה הזה, לנוכח מעשי טבח זוועתיים בבני עדתם בסוריה, הדרישה שלהם להיחלץ לעזרתם מוצדקת לחלוטין. כך היינו צריכים לנהוג גם אנחנו אילו חלילה בוצעו מעשי זוועה כאלה בקהילות יהודיות בארצות שכנות.
מדינת ישראל לא חייבת הרבה לדרוזים מסוריה, אבל היא כן חייבת להיענות לקריאות המצוקה של אזרחיה הדרוזים. המינימום הנדרש הוא לאפשר להם לצאת להילחם לימין אחיהם בסוריה, אבל חיל האוויר שלנו יודע לעשות הרבה יותר מזה. ראינו את זה באיראן הרחוקה, וכך אפשר וצריך לנהוג גם בסוריה הקרובה. על הדרך, זו הזדמנות לגייס לימיננו את העדה הדרוזית בסוריה כבעלת ברית אסטרטגית לטווח ארוך.
