התחלה// לפני 67 שנים, נולדה וגדלה בפריז. השמינית מעשרה ילדים. אחיה, הרב דן מרצבך, ממייסדי היישוב עתניאל, נהרג בשוגג מירי של כוח צה"ל לפני 14 שנה.
אבא// ד"ר עזריאל מרצבך ז"ל, רופא משפחה. "אבא שלי היה מהפכן ורופא בחסד. הוא בא ממשפחה בורגנית שלא ידעה כלום על היהדות. כנער הוא חיפש, חקר וחזר בתשובה לבדו. אבא היה אדם חכם ומשכיל. בגיל ההתבגרות הוא ממש בנה אותי. הייתי יושבת איתו שעות והיינו מדברים על אמונה ועל ה'. אלה היו רגעים משמעותיים בשבילי".
אמא// שושנה ז"ל. "אמא הייתה העובדת הסוציאלית של כל המשפחה. היא ידעה להקשיב, לעודד ולייעץ. את עשרת הילדים היא גידלה במסירות גדולה. אמא הייתה עם לב ענק, אשת חסד, מלאה אהבה לכולם".
התאונה// הוריה, ד"ר עזריאל ושושנה מרצבך ז"ל, נהרגו בתאונת דרכים קטלנית בצומת נצרים לפני 40 שנה. "הם היו בדרך לאחותי שגרה בגוש קטיף ועברו דרכי. הייתי בהיריון ולא הרגשתי טוב, אז אבא טיפל בי והם יצאו לדרך. כמה שעות אחר כך אוטובוס ערבי התנגש ברכב שלהם חזיתית ושניהם נהרגו. אבא היה בן 72 ואמא בת 68. זה היה אירוע מאוד טראומטי בשבילי".
הילדות בצרפת// נולדה וגדלה בפריז. בכיתות א-ג למדה בבית ספר פרטי. "גרנו בשכונה שלא היו בה הרבה יהודים. למדנו בבית ספר לילדי שגרירים מכל העולם – יפנים, סינים ועוד. בשנה האחרונה בצרפת ההורים שלי שלחו אותי ואת אחי דן יחד לבית ספר יהודי במרחק שעה נסיעה הלוך וחזור במטרו. היינו ילדים קטנים אבל עשינו את זה".
ארץ ישראל// "בבית היו מדברים איתנו כל הזמן על ארץ ישראל. מה יקרה כשנעלה, איפה נגור. זה היה החלום. בכל שנה בקיץ ההורים שלי נסעו לביקור בישראל ולקחו איתם בכל פעם ילד אחר. אותי לקחו לארץ כשהייתי בת שמונה. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד. שנתיים אחר כך עלינו לארץ באונייה 'תיאודור הרצל'. במשך ארבעה ימים הפלגנו באונייה. אני זוכרת איך ראינו מרחוק את אדמת הארץ ובכינו מהתרגשות".
עולה חדשה// המשפחה התיישבה בשכונת בית וגן בירושלים. "הייתי בת עשר, עולה חדשה. למדתי עברית מהר. גם דאגתי שהמבטא יהיה ישראלי כי רציתי להיות כמו כולם". ביסודי למדה בחורב. בתיכון למדה באולפנת כפר פינס. "האולפנה הייתה מקום של צמיחה ובנייה אישית. הערצתי את ראש האולפנה הרב בהר"ן, אולי כי הוא הזכיר לי קצת את אבא שלי – אדם שדבק באמת ולא הולך לפי הכללים. השיחות של הרב בהר"ן, דרך הנהגתו והיושרה שלו לימדו אותי המון".
שירות// קומונרית בסניף עזרא לוד. "באותה תקופה לא היה כלום בסניף. הסתובבתי בשעות הצהריים במרכז העיר, וכל בחור דתי שראיתי יושב על הגדר הצעתי לו להצטרף לפעילות בסניף. ככה יצרנו קבוצה נהדרת והסניף גדל והתפתח". בתום השנה למדה מחשבים במכללת הדסה, "אבל אחרי חצי שנה הרגשתי שאני לא במקום הנכון ועזבתי את הלימודים". באותה תקופה הכירה את מיכאל, תלמיד ישיבת מרכז הרב. הם נישאו והיא החלה בלימודי הייעוץ במכללה ירושלים.
החצי השני// מיכאל, בן 69, איש חינוך. "כל החיים עסק בחינוך. ב־20 השנים האחרונות היה מפקח בבתי ספר יסודיים באזור הדרום. היום בגמלאות. הוא המשענת היציבה בחיי שתמיד מיישרת אותי באהבה גדולה. אחרי הגירוש הוא היה העוגן והגורם המרגיע והמייצב במשפחה".
הנחת// שמונה ילדים. הבכורה מירב זולדן בת 46, תהילה עמר בת 44, אלישיב בן 43, אלקנה בן 41, שושנה כץ בת 39, עזריאל דוד בן 34, הדר־לאה סיילס בת 32 ויששכר אורי בן 25, חייל בסדיר. "השבט הזה הוא חתיכת מזמור לתודה בשבילי בכל יום ויום. הילדים מעניקים לנו המון כוח ושמחה, הם, ילדיהם ונכדיהם".
שליחות// בתור זוג צעיר גרו בגבעת שאול. "מיכאל למד בישיבה ואני במכללה. משם הגענו עם שני ילדים לקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון". שש שנים חיו בקיבוץ ואז יצאו לשנתיים של שליחות בפריז עם חמישה ילדים. "עזבתי את צרפת כילדה קטנה וחזרתי אליה כשליחה מישראל. זה מאוד ריגש אותי. מיכאל היה שליח של בני עקיבא ועבד קשה. זו הייתה חוויה עוצמתית. הייתי מאושרת".
מפריז לגוש// אחרי שנתיים בצרפת חזרו לארץ היישר לגוש קטיף וקבעו את ביתם ביישוב נווה דקלים. "אחותי לאה אידלס גרה בעצמונה, וכבר כשנכנסנו לאזור בפעם הראשונה וראינו את החול והשקט והים, מיד ידענו ששם אנחנו רוצים לגור. בימים הראשונים בגוש מישהי שאלה אותי בפליאה: מפריז הגעת לפה?! אבל אני הרגשתי בגן עדן. הגענו מפריז הקרה לחום האנושי של אנשי נווה דקלים. היישוב היה צעיר ופתח את זרועותיו לחדשים. אבל יותר מכך, לעומת פריז, שבה מה שהיה חשוב לאנשים זה כסף וחופש, בגוש ראיתי אנשים שחיו רוח גדולה, אידיאלים וחלוציות בחיי היומיום".
חיים בשליחות// "החיים בגוש היו עם משמעות וייעוד. בגוש קטיף חיו כל הגוונים של עם ישראל באווירה קהילתית חמה. כולם הלכו עם חיוך והאירו פנים. למרות שהיו אתגרים לא פשוטים ובשנים האחרונות היה מתח ביטחוני, אנשים לא ברחו, להפך. הרגשנו שליחים של עם ישראל. באנו ליישב חבל מארץ ישראל ועשינו את זה באהבה גדולה".
מקימים// במשך 11 שנה גרה ביישוב נווה דקלים. בשנת תשס"א, אחרי הפיגוע הקטלני באוטובוס הילדים, עלה הצורך במענה ציוני הולם, והיא הצטרפה עם משפחתה ליוזמה של הקמת יישוב חדש בדרום הרצועה – שירת הים. "עזבנו את ביתנו הנוח והלכנו עם שבעה ילדים לקרוואן דולף על שפת הים. הגרעין הראשון מנה שלוש משפחות. בחורים מישיבת 'תורת החיים' היו מגיעים בשבתות להשלים לנו מניין. הייתה אווירה מיוחדת. בהמשך הצטרפו אלינו עוד משפחות. בגירוש היינו כ־20 משפחות".
דוברת// כשהדיבורים על גירוש החלו, היא מצאה את עצמה בלב המאבק. "לא האמנתי שזה יקרה. הגוש לא היה איזה פארק קטן עם חמישה בתים, אלא מפעל התיישבות עצום, חשוב ויפה בטירוף. זה לא נתפס כמשהו שיכול לקרות בכלל. הייתי חברה בארגון שנקרא 'הרבה אימהות' (כתשובה ל'ארבע אימהות' – ר"ג). החלטנו להקים לובי בכנסת נגד הגירוש ולקחתי על עצמי את התפקיד. הייתי נוסעת שלוש פעמים בשבוע לירושלים, מקיימת פגישות בכנסת ומדברת עם כל מי שרק היה מוכן לשמוע".
המאבק// "עברנו מחבר כנסת לחבר כנסת ודיברנו עם כל אחד מהם נגד גירוש יהודים. נפגשתי עם ראש הממשלה דאז אריק שרון. הוא הסתכל עליי ואמר: יהיה בסדר. אמרתי לו: לא, לא יהיה בסדר! אבל הוא לא באמת ראה אותי. גם עם נתניהו נפגשתי. בסופו של דבר הבנתי שפוליטיקה זה דבר מלוכלך ועושים שם דברים לא מתוך אמת. זה היה לימוד לחיים".
בר מצווה// כחודשיים לפני הגירוש, בחודש סיוון, החליטה לחגוג ברוב עם בר מצווה לבנה על שפת הים ביישוב. "זו הייתה מסיבה ענקית על חולות שירת הים. דאגתי להכול. רצינו שכל עם ישראל יבוא. הגיעו מאות בני אדם באוטובוסים. היה אירוע שמח ועוצמתי. עשינו את זה כדי שאנשים יראו את היופי של חבל הארץ הזה".
הגירוש// אחרי 16 שנים בגוש קטיף, מתוכן ארבע וחצי שנים בשירת הים, גורשה מביתה. "ביום חמישי, י"ג באב, היו כבר חיילים ביישוב. לא נתנו להם להיכנס הביתה. הכנו ארוחת צהריים והתיישבנו כל המשפחה לאכול. בעלי היה הריאליסט ואני עד השנייה האחרונה לא הייתי מסוגלת להאמין שזה אכן יקרה. כשסיימנו לאכול נכנסו חיילים הביתה והודיעו שעלינו לעזוב".
הארץ בוכה// "מיכאל ביקש מכולנו שנצא מהבית בצורה מכובדת, אבל זה לא היה קל. הבן שלי נאחז ברגל של השולחן ולא הסכים לצאת עד שאחיו הגדול נשא אותו בידיים. אותי לקחו שתי חיילות כי פשוט לא הצלחתי פיזית לעמוד על הרגליים. בדלת הבית עשינו קריעה כשאנחנו ממררים בבכי. אמרתי לילדים: תדעו לכם שהלוויה הזאת יותר קשה לי מהלוויה של ההורים שלי. אדמת ארץ ישראל בוכה יחד איתנו".
שבר// משם הם הועברו למלון שלום בירושלים. "התקופה הראשונה הייתה לי קשה מאוד. לא הצלחתי לתפקד, התחלתי טיפול פסיכולוגי". אחרי חצי שנה במלון עברו יחד עם הקהילה לניצן. "קיבלנו קראווילה גדולה וזה די החייה אותי. פתאום הרגשתי שיש לי את הפינה שלי, בית ומטבח משלי. התחלתי לאפות ולבשל. זה החזיר אותי לחיים. נרשמתי ללימודי פסיכודרמה במכללת בית וגן. החלטתי לשלב את האהבה שלי לדרמה עם טיפול בנפש האדם".
רבי נחמן// במקביל, החלה ללמוד את תורת רבי נחמן. "רבי נחמן הוא רופא הנשמות הפצועות, ובזמן של שבר נורא בחיי, כשהלב שלי היה קרוע, הוא הצליח לעזור לי להאמין בלב שלם שמה שקרה הוא רצון ה'. הצלחתי לקום ולהתמודד עם טראומת הגירוש בזכות העצות העמוקות שלו. ככה למדתי את עומק תורתו בריפוי הנפש".
חלום וגעגוע// "היו לנו חיים מדהימים בגוש קטיף, ובפרספקטיבה לאחור אני מבינה את זה אפילו יותר. אחרי 20 שנה אני עדיין מתגעגעת לחולות, לים, לאנשים ולאווירה המיוחדת של הגוש. הגעגועים הפכו חלק מהחיים". עוד נשוב לשם? "בעזרת ה'. כשהמלחמה פרצה הצטרפתי לקבוצה שקראה לחזור לעזה, ולמרות גילי אני עדיין רוצה וחולמת לחזור לשם".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// הולכת לישון מאוחר וקמה לפי מה שהלו"ז דורש. "אני לומדת, מציירת, מארחת את הנכדים ומפנקת אותם מכל הלב".
פלייליסט// "אוהבת את ביני לנדאו ומוזיקה חסידית".
השבת שלי// "שבת עונג, שמחה ומנוחה, לרוב עם הילדים והנכדים אבל לפעמים אנחנו מתארחים אצלם ולפעמים נשארים בבית רק שנינו, כזוג".
דמות מופת// "אבי ז"ל, ד"ר עזריאל מרצבך, שכל חייו חזר בתשובה, ותמיד בירר עם עצמו מה דרכו ומהי דרך האמת. בגיל ההתבגרות שלי הוא ממש בנה אותי עם שיחות ארוכות ברומו של עולם".
מפחיד אותי// "ג'וקים, חוץ מזה אני לא פחדנית בכלל".
משאלה// "גאולה שלמה וביאת משיח צדקנו".
כשאהיה גדולה// "חולמת ללכת לבית המקדש ולהקריב שם קורבן תודה, ושהכהן שיקבל אותי יהיה חתני הכהן ונכדיי".
