מכתב אחד ושני לבבות. היה זה לפני כמה שנים. באחת משכונות חיפה פרקו טכנאים של דואר ישראל תיבה ישנה לאיסוף דואר, ולהפתעתם מצאו בתחתית התיבה מכתב ישן שנתפס באחד החריצים. התברר שזו הצעת נישואין מרגשת מלפני קרוב ל־40 שנה של בחור לחברתו, הצעה שמעולם לא הגיעה ליעדה. כאשר איתרו את השולח, נגלתה לפניהם טרגדיה: הבחור ששלח את המכתב ציפה לתשובה, והתשובה של חברתו בוששה מלהגיע. לאחר כמה ימים הבין שהתשובה שלילית, ולאחר זמן עבר דירה ובלב שבור ניסה ליצור קשרים אחרים, ולבסוף נשאר רווק. הבחורה מצידה התפלאה מהניתוק הפתאומי של הקשר בלי שום סיבה בשלב כה מתקדם, התאכזבה קשות, התייאשה מאותו בחור ונישאה לאחר, כאשר האירוע הזה נשאר בליבה כפצע פתוח. שניהם נדהמו לדעת שהכול קרה בגלל מכתב שנתקע בתיבה, אבל את ההיסטוריה אי אפשר כבר היה לשחזר. עם קצת לימוד זכות היה אפשר לנסות לברר מה קרה, אך התקלה בתקשורת היא זאת שהסיטה את חייהם ממסלולם.
כל פוסט הוא כלי נשק. ישנן תקלות בתקשורת שהן תמימות, אבל ישנן גם כאלה שקורות על מנת לפגוע. בעוון השיימינג נחרב בית המקדש! השפלה פומבית אינה רק פגיעה בכבוד, אלא מתקפה על גוף ונפש. התגובה הפיזיולוגית הבסיסית להלבנת פנים היא האדמת הלחיים כתוצאה מעלייה באדרנלין, ואז הלבנה פתאומית בשל הצפה של מערכת העצבים האוטונומית.
פעם לשם הלבנת פנים היה צריך להיות אירוע, פגישה פיזית בין המבייש למתבייש, ואמירת דברים פוגעים ומכאיבים ברמה משמעותית. אך בעולם שלנו אין צורך לעמוד פנים אל פנים כדי להלבין פנים, אלא די בפוסט אחד, תמונה אחת או סרטון אחד כדי לחשוף אדם להשפלה מול אלפי או מיליוני עיניים. המדיה המודרנית הפכה את הלבנת הפנים הציבורית מתקרית מקומית לאירוע בקנה מידה גלובלי, והרשתות החברתיות הפכו זירה לשיימינג ממוסד. כל צילום שצולם ללא רשות, כל הקלטה שדלפה, כל צילום מסך מתכתובת פרטית, הופך לכלי נשק. גם אפליקציות מסרים כמו ווטסאפ וטלגרם משתתפות בחגיגה, כשקבוצות שכונתיות, מקצועיות או פוליטיות מחליפות מידע, לעיתים בעילום שם, בלי בקרה ובלי חמלה. מספיק שביב מידע פרטי שדלף, או תגובה שהוצאה מהקשרה, כדי להפוך את האדם למטרה, ובתוך שעות ספורות שמו, פניו ועולמו מושמים ללעג.
להיעלב זה כואב. לצד הפגיעה החברתית והמוסרית, עלולה להתרחש פגיעה בריאותית. מחקרים עדכניים במדעי המוח והנפש מוכיחים כי תחושת בושה פומבית מפעילה את האזורים המוחיים האחראים על עיבוד כאב פיזי ממשי. ד"ר נעמי אייזן, נוירופסיכולוגית מאוניברסיטת הרווארד, הוכיחה בסריקות MRI כי אותם אזורים במוח האחראים על עיבוד כאב פיזי מופעלים גם במצב של בושה והשפלה פומבית. הדברים הוכחו ניסיונית כאשר נבדקים נאלצו לצפות בעצמם בסרטון מביך ששותף בלי רשותם, והכאב הרגשי והנפשי שלהם גרם לאותם סימנים מוחיים שבאים לידי ביטוי בפגיעה פיזית. בקרב מתבגרים, ובמיוחד מתבגרות, התופעה עלולה להוביל לתסמינים קליניים של דיכאון, חרדה, נטייה להסתגרות ואף לאובדנות.
ולא מדובר במקרים זניחים. מחקר שנערך במרכז רפואי במרכז הארץ בשנת 2021 מצא כי כ־37 אחוזים מבני הנוער בישראל חוו שיימינג דיגיטלי, ויותר מ־20 אחוזים דיווחו על סימפטומים נפשיים שנמשכו יותר משישה חודשים בעקבות השיימינג הזה. לא משנה כלל מהי הסיבה לשיימינג ומה ההצדקה שלו, מדובר בכלי מסוכן ביותר, לא משהו שאפשר להמשיך להתעלם ממנו.
מדוע רופאים פורשים. אנשי רפואה אינם חסינים מפני התקפות ברשת, ואפשר לומר שהם אף סובלים מהן במיוחד. רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ומטפלים מוצאים עצמם חשופים למתקפות ציבוריות ופרטיות חריפות, במיוחד כאשר תיעוד חלקי מתוך טיפול, או מקרה רפואי שנוי במחלוקת, או אפילו תגובה סתמית של המטפל שלא מצאה חן בעיני הפציינט, נחשפים לציבור עם פרשנות מוטה ושלילית. במהלך מגפת הקורונה התופעה הזאת החריפה במיוחד. בכירים במשרד הבריאות הפכו מוקד לשנאה ציבורית, ולא אחת הושמצו, הוכפשו ואף קיבלו איומים ממשיים על חייהם בעקבות השיימינג ברשת. ד"ר שרון אלרעי־פרייס, בכירה במשרד הבריאות שעסקה רבות בענייני הקורונה, נאלצה לפעול חודשים ארוכים תחת אבטחה אישית בשל שטף מתמשך של תגובות מתלהמות, איומים פוגעניים ואלפי הודעות שיימינג.
רופאים רבים נתקלים בתיעוד חלקי מתוך טיפולים שפורסם באופן מגמתי ברשתות, באופן שהמתבונן משוכנע שנעשה כאן עוול למטופל. רופאים לא מעטים פרשו מהמקצוע, ואחרים בחרו לא לשוב לבמה הציבורית מחשש לחייהם ולבריאותם הנפשית. כאשר רופא נאלץ לשקול את השאלה "האם כדאי שאביע את דעתי המקצועית ואסתכן בפוסט מתנכל או שעדיף להקטין ראש?" זו לא רק פגיעה אישית, זוהי סכנה למערכת הבריאות כולה. הקול הרפואי המאוזן, השקול והמבוסס מודר, ומפנה את מקומו לקולות פופוליסטיים או לשתיקה.
האחריות ללחיצת "שלח". למרות שהרופאים הם חלק אינטגרלי ממערך החירום והבריאות של מדינת ישראל, נכון לשנת 2025 אין עליהם הגנה משפטית מספקת במרחב הציבורי. בעוד ששופטים, שוטרים וחיילים זוכים לגיבוי חקיקתי כאשר הם מותקפים או מוכפשים במסגרת תפקידם, רופאים ועובדי מערכת הבריאות נותרים חשופים. גם כאשר מדובר בלינץ' ציבורי המבוסס על דיסאינפורמציה רפואית או רגשית, גם כאשר מתפרסמות שמועות שקריות. עדיין אין חקיקה ייחודית שתגן עליהם ותיצור מרחב תגובה מוסדר, ומכך סובלת כל המערכת ובעקבותיה הציבור כולו.
מנגד נזעקים אבירי החופש שדואגים לזכות הדיבור הבלתי מוגבלת, ומונעים פעם אחר פעם תוכניות לצמצם את הנזק מהלבנת הפנים האלקטרונית ההולכת ומתגברת. חייבים לשים גבול, אין זכויות בלי חובות. איש לא מעוניין במשטרת מחשבות, אבל גם לא ברוצחים שקטים שבחסות הרשת מותר להם הכול. בשביל זה צריך שהמחוקקים יחליטו אחת ולתמיד לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה, וזה אפשרי.
חשוב ללמד את הציבור, התלמידים, העיתונאים, המשפיענים, אנשי החינוך וכל העוסקים בתחום על האחריות הנלווית ללחיצת "שלח". בעולם שבו כל אחד הוא עורך תוכן, שדרן וצופה, יש להטמיע את האחריות לשמור על כבוד האדם גם – ובעיקר – כשאין פניו מולנו. דווקא בעידן שבו הפנים שלנו מופצות כל הזמן, חובה להיזהר לא להלבין אותם. פניו של אדם הם כבודו, הם נפשו. והחי ייתן אל ליבו.
לתגובות:
***
