מהו הסוד לנופש משפחתי מוצלח, אתם שואלים? פשוט מאוד: לא יוצאים לבד. המשפחה הגרעינית היא לא הרכב מאוד מוצלח בשגרה, אז בתנאי נופש קיצוניים על אחת כמה וכמה. אז הטריק הוא לצאת עם משפחה נוספת, זוג חברים עם ילדים באותם אזורי גיל ואז החופשה תופסת צורה הרבה יותר חיונית וזורמת. הנה לדוגמה, אנחנו ומשפחת קליין האהובה יצאנו השבוע לנופש תלת יומי בצפון ואין ספק שהחברותא הנהדרת הזאת העיפה את החופשה לגבהים חדשים. ולספקנים שבכם, הנה יומן החופשה לפניכם. נראה אתכם מתווכחים.
יום מספר 1:
כל הנופש הזה הוא שלושה ימים אבל הילדים מחכים לזה כל השנה, אז היה לנו חשוב לקום מוקדם כדי לנצל את הזמן כמו שצריך. התעוררנו והתחלנו להתארגן. שלחנו הודעה למשפחת קליין כדי לראות מה המצב אצלם. לא היה מענה. כנראה עסוקים גם כן בהתארגנות אז אין פנאי לענות. סחתיין עליהם!
נכנסנו לאוטו בתשע וחצי ויצאנו לעבר הנקודה הראשונה בטיול. אחרי חצי שעה קיבלנו איתות ראשון ממשפחת קליין. הם גם כן בדרך. תותחים!
אחרי שעה הגענו לעין רושל שליד מצפה סח'לוף (על שם ג'מאל סח'לוף, רועה צאן בדואי שגילה את המקום דרך מקרה כשחיפש מקום להסתתר בו מהטורקים ששלטו אז בארץ. יש שם שלט עם ברקוד, מומלץ מאוד). האטרקציה המרכזית היא מסלול של חצי קילומטר בתוך המים ואחריו מפל קטן שבו אפשר להצטנן בקיץ החם. שלחנו הודעה למשפחת קליין כדי לראות אם כבר הגיעו. הם עדכנו שהם בדרך ושנתחיל את המסלול.
מה נגיד, כל עם ישראל היה בעין רושל. רוב המים ברחו החוצה מהלחץ ויצא שצעדנו בין שלוליות. למרות זאת הקטן הצליח איכשהו לאבד שקפקף אחד ונאלצתי לסחוב אותו כל הדרך. הגענו לבסוף למפל שהיה סגור עקב אירוע אזכרת מאה שנים ללכתו של ג'מאל סח'לוף שנפטר, לא תאמינו, כשנחנק מסוג'וק, נקניק יבש ומתובל שמקורו במטבח הטורקי.
רוצה לומר הטורקים כן תפסו אותו בסופו של דבר. הו, האירוניה.
סיימנו את המסלול וקיבלנו הודעה ממשפחת קליין שהם כבר לא יספיקו למסלול. מסתבר שכשהם אמרו שהם בדרך הם התכוונו שהם בדרך לאוטו מהמיטה שבה הם עדיין היו בעת כתיבת ההודעה. אין מה לכעוס, בסוף מדובר באי הבנה.
הגענו לווילה בערב רק כדי לפגוש שם את משפחת קליין בבריכה מבסוטים מהחיים.
"חיכינו לכם למנגל", הם אמרו. חמודים כאלה. "פשוט הגחלים אצלכם".
הלכתי לראות מה מצב המנגל, ואז נזכרתי שלא הבאתי איתנו רשת חדשה. אז אחרי התייעצות קצרה עם הצ'אט ג'יפיטי לקחתי את הרשת המשומשת הקיימת וטבלתי אותה בג'קוזי. שכוייח, כשר לכל הדעות.
אחרי שעה כולם כבר היו שבעים ומרוצים. הילדים שלנו נרדמו מיד. לחבר'ה של קליין לקח יותר זמן. טוב, הם לא ממש עשו משהו היום. אבל אנחנו מפרגנים.
יום מספר 2:
התעוררנו השכם כי אשתי שריינה לנו מקומות בסדנה להכנת חמצוצים אצל אורה ונמרוד גליץ במושב קלשון. אכלנו ונכנסנו לרכב. קליין שלחו הודעה שהם בדרך. עכשיו אנחנו כבר יותר מבינים את הז'רגון אז אמרנו להם שיגיעו בקצב שלהם, הכול טוב, אנחנו מפרגנים. הגענו לסדנה ומיד שמנו לב שהמזגנים לא עובדים. "הלחות טובה לחמצוצים", הסבירה לנו אורה החמודה, "וגם האיש של המזגנים לא עונה". יאללה זורמים.
בהתחלה ראינו סרט אור־קולי על התפתחות החמצוץ הישראלי ומאפייניו ואז ניגשנו להכנת החמצוץ עצמו. מסתבר שמחיר הסדנה לא כלל את חומרי הגלם של החמצוץ, המכשירים שאיתם מכינים את החמצוץ ואת האפשרות לקחת את החמצוץ הביתה. מה כן היה כלול במחיר אני לא יודע, בטח לא מיזוג. אז לקחנו משכנתא קטנה, העיקר שהילדים יצאו עם החמצוצים ביד. בדרכנו החוצה הגישה לנו אורה כרטיסי ביקור של רופא שיניים בשם דוקטור יוחאי גליץ, מה הסיכוי. "במקרה זה אותו שם משפחה כמו שלנו", היא וידאה שאני לא חושד בה, "היינו ממליצים עליו גם אם הוא לא היה אח של בעלי". סיימנו את תרגיל העוקץ וחזרנו לרכב. סימסנו לקליינים שלא יעזו לבוא לסדנה. הם אמרו שהם כבר ממש היו עם רגל וחצי באוטו אז הם כבר יעשו צהריים בווילה ויפגשו אותנו בתחנה הבאה.
המשכנו לליטוף אווזים בזולה של שולה במושב חרדון. האווזים, לצערנו, היו עייפים מהחום, אז שולה הציעה שהילדים ילטפו תמונות של אווזים במקום. היה מזגן פעיל אז הסכמנו. הילדים בסך הכול נהנו חוץ מהקטן שהתעקש שהתמונה של האווז נשכה אותו. כזה צומי. אני מתחיל לחשוב שהוא איבד את השקפקף ההוא בכוונה. התרענו בפני הקליינים שלא יעזו להגיע. הם כתבו "אל דאגה" ככה מודגש יחד עם סמיילי צוחק. יאללה מפרגנים.
חזרנו לווילה. ארוחת ערב קלילה הפעם, השכבנו את הילדים לישון וקבענו לשבת עם הזוג קליין בחוץ לקצת זמן איכות. אחרי כמה דקות של המתנה שלחנו להם הודעה לראות מה קורה. הם עדכנו שהם בדרך. חיכינו. התעוררנו בארבע לפנות בוקר על הספסל בחוץ. כנראה הקליינים נרדמו בדרך לדלת. אפשר להבין אותם, עבר עליהם יום עמוס. אבל אנחנו מפרגנים.
יום מספר 3:
טוב, היום הקליינים חייבים לצאת בזמן כי יש צ'ק אאוט. נתנו לילדים קצת זמן בבריכה ולקראת צהריים יצאנו לבית הקפה של ראומה במושב נפיץ. גברת קליין התעקשה שנעשה שיחת שיתוף וסיכום של הנופש המשותף כדי לסגור את החוויה בצורה הכי נכונה. הקטן שלנו ביקש להתחיל ופתח ב"מי זה האנשים האלה איתנו בשולחן".
אז במקום שיחת סיכום עשינו סבב היכרות, ואחרי שכולם הבינו מי זה מי שילמנו את החשבון ונכנסנו לרכבים.
"מזל שיש לנו את הנופש השנתי הזה עם קליין, הא?" אמרה אשתי.
"כן", אישרתי, "לבד היינו מתחרפנים".
לתגובות:
***
