מאז מוצאי תשעה באב אני הולך צמוד לקירות הבתים, נמנע מכניסה למרכזי קניות ומשפיל מבט ליד דוכנים שכתוב עליהם באותיות קידוש לבנה שעושות ליקוי מאורות: "מבצע לט"ו באב – יום האהבה", עם שלושה סימני קריאה שקוראים לגברים לסור ולקרוע את כיסיהם כדי שנשותיהם לא יקרעו אותם לגברים. זאת אומרת לגזרים.
עכשיו אני, שתבינו, אין לי שום דבר עקרוני נגד ט"ו באב. נהפוך הוא, אני הכי בעדו (למרות שהילדים שלי אומרים שלפי בדיחות האבא שאני פולט אני יותר תשעה באב). איך אפשר שלא לשמוח ביום שעליו אמרו חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין בגלל שהגברים שלהן שוב שכחו להביא להן מתנה מפנקת? אי אפשר. לכן אני לגמרי בעד ט"ו באב. אני רק נגד להוציא כסף על מתנות שאשתי ממילא תלך להחליף בבוקר ט"ז באב, כי את מה שאני קונה לה היא ממש לא צריכה, ואת מה שהיא צריכה אני לא יודע לקנות.
לכן, לקראת התקדש החג אני משתדל להיעלם מהרדארים של סוכני המלא"נים (מתנות לא נצרכות) שעולות מלאנתלפים כסף ומניבות תפוקה מדולדלת למדי. בכל ערב שבת, ערב חג ומועדים בין־לאומיים הם אורבים לי בכל קרן רחוב ומנסים לעורר בי רגשות אשמה כדי שאקנה פרחים, או תכשיטים, או טסלה, ואני הודף אותם בתירוצים שונים ומשונים, הן בגלל שלא נעים לי להדוף אותם באגרופים והן מפני שהם רבים וחזקים ממני. לנער שמוכר פרחים אני ממלמל משהו על אלרגיה (לפרחים או להוצאת כסף, שיבין מה שהוא רוצה), לגברת שמנסה לדחוף לי יום פינוק זוגי אני מסביר שעם כל הכבוד לספא אנחנו מעדיפים את הספה, לסוכן המלא"ן שרדף אחריי לפני חצי שנה עם מבצע מטורף ליום הוולנטיין אמרתי שאני לא מכיר בחגים נוצריים, ושאם הוא ממש רוצה שינסה לדבר איתי בערב ט"ו באב.
לכן כל השבוע הזה אני הולך בין הצללים, כדי לא להיתקל בו.
חג הגרטה
הבעיה היא שלאנשי המלא"ן יש רדארים. או מודיעין ממש מוצלח. או שמשהו בפרצוף שלי צועק למרחוק "היכונו לביאת הפראייר", ואז הם מתבייתים עליי כמו ערוצי תקשורת ישראליים שמתיישבים על צווארו של הצופה הישראלי הממוצע ומשכנעים אותו שהוא פושע מלחמה. למרבה הצער, אף אחד לא פנה אליי כדי לחתום על עצומת האומנים למען החמאס. מי שכן דיבר איתי הוא סוכן הכאוס בקניון, שניגש אליי כאילו אנחנו מכרים ותיקים ומיד לחץ על הנקודה הרגישה.
"גבר", הוא אבחן, "כבר קנית לאשתך מתנה ליום האהבה?"
"מי קבע שט"ו באב הוא יום האהבה?" שאלתי. זאת הייתה טעות. הייתי צריך להמהם משהו לא מחייב ולהתאדות משם על גלי החום האכזריים. הוא כמובן הידק את המלכודת. "מה אשתך אוהבת?" הוא שאל.
"שלא מציקים לבעלה", עניתי. הוא עשה את הפרצוף הזה שהילדים שלי עושים כשאני מספר בדיחת תשעה באב, והתחיל לפרוש בפניי את נפלאות מרכולתו המושלמת.
"שמע", עצרתי אותו, "אני מסרב לשתף פעולה".
"כשתראה מה יש לי פה אתה תהפוך למשת"פ נלהב", הוא קרץ.
"אבל אין לזה שום קשר לט"ו באב. אתה מבין, לקחו יום שמסמל אחדות ונחמה והפכו אותו למקבילה שטחית של ולנטיין וסנטה קלאוס. לא זו אף זו", התלהטתי, "אלא שבשם איזו מוסריות מתייפייפת מנסים גם להפוך אותו לפסטיבל של 'פיס אנד לאב', כדי להטיף לנו שאנחנו צריכים לאהוב את האויבים שלנו".
המוכר הסתכל עליי במבט קצת פוזל. נראה לי שבאותו רגע הוא הבין שדווקא הוא זה שנפל למלכודת. "תראה", הוא מלמל, "אני לא מתעניין בפוליטיקה…"
"זו לא פוליטיקה, זה עניין של ערכים", סגרתי עליו, "אתה מבין, קודם ניסו לשכנע אותנו שאנחנו צריכים להיות אוניברסליים, שזה אומר בעצם לאמץ ערכים נוצריים של מחילה לאויב והושטת הלחי השנייה. כשזה לא תפס אז פשוט עיוותו את החגים היהודיים, הוציאו מהם את המסרים הלאומיים והחליפו אותם במסרים של שלום עולמי ודאגה לכדור הארץ".
"אשתך מתעניינת ביודאיקה?" ניסה המסכן לשנות נושא. החלטתי לזרום איתו. "תראה, אני לא אומר ששלום ושמירה על הטבע הם לא ערכים חשובים ביהדות", טפחתי על שכמו, "אבל לעשות מט"ו בשבט חג אקולוגי גלובלי ברוח גרטה לוחמת החופש והטרור? קצת נסחפנו, לא?"
"מה לגבי תמונות? היא אוהבת אומנות?"
"גרטה? אין לי מושג. אגב, עם ל"ג בעומר עשו בדיוק הפוך – החליטו שמדורות הן מנהג פגאני שמזהם את הסביבה, ואת בר כוכבא הפכו מגיבור לאומי למשיחיסט אסוני כדי להכפיש, נו, אתה הרי יודע את מי".
"אני בסך הכול עושה פה השלמת הכנסה…"
אסור לחגוג יום הולדת
"אותו הדבר עם תשעה באב", הרמתי את הקול, "כבר לא מדברים על כיסופים למקדש ולחידוש מלכות ישראל, אלא רק על שנאת חינם וכמה זה נורא שלא למדנו לקח. רק השבוע שופט עליון לשעבר – עם כיפה, כן? – אמר שהניסיון להדיח את היועמ"שית נובע משנאת חינם. ובוא לא נשכח שאחת הסיבות העיקריות לחורבן הייתה מערכת משפט מושחתת, כן? למה על זה אף אחד לא מדבר?"
"לא יודע… אולי נרות ריחניים לאמבטיה?"
"ופורים?" טלטלתי אותו, "כל שנה מחדש קם הדמגוג התורן שמתחלחל מזה שהיהודים שלטו באויביהם ועוד הרגו בהם, אפילו בלי להצניח ציוד הומניטרי".
"אולי סבונים? ערכת טיפוח?"
"עכשיו בוא נדבר על פסח. הרי כל שנה קם איזה חוכמולוג ואומר שאי אפשר לחגוג חירות כשיש ילדים רעבים בעזה".
"אולי שוקולד מעוצב עם יין?"
"את חנוכה הפכו לחג של תרבות יוון, את שבועות לאירוע של עוגות גבינה, ואת סוכות…"
"בסדר", אמר המוכר, "אני נכנע".
"לא ניכנע", העפתי מהשולחן המון בובות קטנות עם לבבות, "לא ניתן להפוך את ט"ו באב ליום של לאבי דאבי. אם לא נעצור את זה עכשיו, בערב יום כיפור עוד ידרשו מאיתנו לבקש סליחה מהטרוריסטים שמבקשים לשחוט אותנו, וכל מיני אומנים יחתמו על עצומות שמצהירות שגם אם נצום זה לא יכפר על הכיבוש והחנטרוש. אגב, אתה יודע למה קוראים להם אומנים, נכון?"
"למה?"
"כי הם אומרים אמן על כל טרנד, תמיד הולכים עם העדר".
"הבנתי", התכרכמו פניו, "בדיחות תשעה ב… באמת לא תקנה ממני שום דבר?"
"האמת היא", אמרתי, "שבשבוע הבא יש לאשתי יום הולדת".
"נהדר!"
"כן, בטח, אני כבר רואה איך תכף יגידו שאסור לחגוג יום הולדת כשלאויב שלך כואב. אגב, אתה יודע שיום הולדת זה בכלל לא אירוע יהודי?"
"רק אם אפשר להוריד את הטונים, זה קצת מפחיד את הלקוחות שאתה קופץ על הדלפק".
"אתה יודע מה? אולי בכל זאת אני אקנה משהו".
"בשמחה. מה תרצה?"
"לא משנה, העיקר שיהיה פתק החלפה".
לתגובות:
***
