פברואר 2022, צומת בית צפפא בירושלים, שעת אחר צהריים סואנת. משפחת מושקוביץ נרגשת לקראת חתונת הבת, שתיערך באולם באזור התעשייה תלפיות. יצחק, שסיים ממש כעת מסלול באגוז, מסיע ארבעה מאחיו הקטנים ברכב. הוא ממתין בסבלנות בתור המשתרך לעבר הפנייה ימינה אל הכביש הראשי. הנשק מהצבא מונח צמוד אליו, ליד מושב הנהג. מוזיקה של חתונה מתנגנת ברמקולים. במראה השמאלית הוא מזהה רכב שמתקדם במעלה התור דרך הנתיבים הפנויים הממשיכים ישר, ומנסה להשתלב באגרסיביות סמוך לרמזור. הרכב ניסה לאתר את הפראייר שייבהל מבריונותו ויאפשר לו להשתלב, אך התקשה. אחרי כמה ניסיונות כושלים, יושבי הרכב מחליטים להתלבש על משפחת מושקוביץ. הם נצמדים עד למגע ממש, מנסים שוב ושוב, ומשלא הצליחו מתחילים לקלל את יצחק הנהג ולירוק לעברו דרך החלון.
בתוך הרכב החלה בהלה. יצחק מזהה שכמו רבים מהרכבים שסביבו – מדובר הלוא בשכונה ערבית – ברכב שמנסה להדוף אותו יושבים שני צעירים ערבים. אחרי עוד כמה ניסיונות מבהילים, שני הצעירים מתייאשים ומשתלבים ממש מאחורי רכבו של מושקוביץ. אלא שרגע אחד לאחר מכן, כשטור הרכבים הארוך נעצר ברמזור אדום, יצחק קולט במראה האחורית מחזה מאיים: שתי דלתות הרכב נפתחות, ומתוכו מגיחים שני הצעירים בתנועה מאיימת לעבר רכבו של יצחק. באינסטינקטים של לוחם הוא מזהה את הסיטואציה, וקופץ לעצור אותה לפני שתגיע אל אחיו הקטנים והמפוחדים. הוא יוצא מהרכב, לוקח כמובן את הנשק האישי שלא יכול להישאר שם לבד, ומתקדם לעברם. "כנסו לרכב", הוא צועק להם. למראה הלוחם הם נרתעים מעט, ועושים חצי תנועה של חזרה אל המושבים. יצחק מסתפק בזה, וחוזר אל מושבו.
אלא שאז הוא מזהה במראה שהשניים החליטו ללכת עד הסוף לעימות. הם שוב יוצאים מהרכב ומתחילים להתקדם. יצחק יוצא שוב ומתקרב אליהם בתנועה מאיימת. הפעם השניים באו מצוידים בתוכנית. הם שולפים טלפונים סלולריים ומתחילים לצלם את יצחק תוך כדי התקרבות והתגרות. "תרביץ לנו", הם קוראים לעברו, "תתקשר למשטרה". יצחק, שראה אותם מתקרבים לטווח מגע, הרים את הנשק, כיוון אותו לעברם וקרא להם להתרחק. זה רק עורר אותם עוד יותר. כשאחד מהם, חמוש כאמור בסלולרי מצלם, התקרב לטווח אפס, יצחק הדף אותו עם הנשק וצעק "אני דופק לך כדור בראש, אני לא צוחק". הרוחות התלהטו עוד יותר, והערבי ניסה שוב להתקרב ליצחק. אז דרך מושקוביץ את נשקו וצעק: "אני לא צוחק, עוף לי מהעיניים". בשלב הזה נבהלו שני הערבים וחזרו לרכב.
עד כאן הסיפור נשמע כמו עוד התנכלות בריונית של ערבים ליהודים, מעשים שבכל יום בארץ הקודש. על כך לא הייתי מטריח את קוראיי. אלא שמאותו רגע החלה רדיפה בלתי נתפסת של הפרקליטות הצבאית נגד לוחם אגוז יצחק מושקוביץ, שנמשכה ממש עד לפני שבוע. רדיפה שצריכה לקומם כל אזרח יהודי, שלוחמי צה"ל וזכותו של כל יהודי להגנה עצמית יקרים לו.
יש כתב אישום, אתה תקוע
שני הבריונים, כך מסתבר, השיגו את מה שרצו. תיעודי הווידאו החלקיים שצילמו, בדיוק מהנקודה שנוחה להם באירוע, הועברו מיד למשטרה. המשטרה, שהבינה שמדובר בחייל בשירות סדיר, העבירה את החקירה למצ"ח. עד מהרה מצא מושקוביץ את עצמו מזומן לחקירה מאיימת במשרדי הארגון. "הושיבו אותי מול הערבים, והיינו צריכים לתת גרסאות", הוא מספר ל'בשבע', "אני דבקתי בגרסה אחת, מה שבאמת היה מבחינתי, אבל הערבי שישב מולי תיקן בכל פעם את הגרסה שלו לפי הצורך. אני אומר לחוקרת: את לא רואה שהוא משנה את הגרסה כבר בפעם החמישית? אבל היא כמובן לא התייחסה. קיבלו את דבריו, ולפי זה המשיכו בחקירה".
גם ביחידת אגוז, שבה שירת, ערכו למושקוביץ תחקירים. הוא ישב מול מפקד היחידה, סגנו ועוד שורה של בעלי תפקידים רלוונטיים, ושטח בפניהם את גרסתו לאירוע. האמירה שלהם הייתה חד־משמעית: פעלת כראוי, הגנת על משפחתך, אתה ממשיך לשרת ביחידה כרגיל. הוא המשיך בשירות פעיל כלוחם, השתתף במבצעים ובפעולות של היחידה ועל פני השטח החיים שבו למסלולם.
בבוקר לא בהיר אחד, שנה וחצי אחרי האירוע בבית צפפא, קיבל מושקוביץ הודעה שהוגש נגדו כתב אישום בבית הדין הצבאי בעוון שימוש בלתי חוקי בנשק ואיומים. הפרקליטות הצבאית החליטה שיש להגיש נגדו כתב אישום פלילי בשל האופן שבו פעל מול שני הבריונים בצומת, והוא זומן להתייצב בבית הדין. ברגע אחד הוא הפך מלוחם לנאשם. בערך אחת לחודש נדרש מושקוביץ להתייצב בפני בית הדין, לשמוע את שני הערבים מעידים נגדו ולשבת על ספסל הקלון. ולא פחות חמור מזה מבחינתו, בדיוק באותה תקופה הסתיים שירות הסדיר שלו ביחידה, והוא נדרש להמשיך לארבעה חודשי קבע כנהוג בחטיבת הקומנדו. אלא שעל פי הנהלים באכ"א, חייל שמתנהל נגדו תיק פלילי אינו יכול להתקבל לשירות קבע. וכך נאלץ מושקוביץ על כורחו, ועל כורחה של היחידה שרצתה בו, לעזוב את הצוות ולסיים את שירותו.
מושקוביץ, כעת חייל משוחרר, המשיך לקבל מפעם לפעם זימונים לבית הדין ולעבור את מסע ההשפלה. ואז הגיע בוקר השבעה באוקטובר. הוא שמע על המתרחש בדרום, ומיד היה ברור לו שהוא קופץ. בלי צו מילואים, בלי קבע, פשוט להציל את אחיו בדרום. הוא לקח את האקדח האישי שלו וזוג מדים פרטי ששכב בארון, ונסע דרומה תוך שהוא מתקשר לכל מי שיכול היה בצוות וביחידה. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, בטרם התעורר צה"ל מתרדמתו, הוא חבר לצוות של לוחמים חסרי מסגרת באגוז, שהוביל מפקד היחידה לשעבר אלוף־משנה אפרים תהילה. אותו אחד שבהמשך אותו יום, אחרי פציעתו של המפקד המכהן אלוף־משנה משה פסל, החליף אותו כמפקד היחידה.
הם טסו על כביש 232 זרוע המוות, העמיסו פצועים והרוגים משדות הקטל שסביב מתחם מסיבת הנובה, כיוונו אוטובוסים עם פלוגות לוחמים לנקודות לחימה בזמן שבו הפיקוד והשליטה הצה"ליים קרסו, ובערב עוד הספיקו לכבוש מחדש את מוצב כיסופים. בימים שאחר כך הם המשיכו לסרוק את האזור בחיפוש אחר מחבלים. הם קפצו לצפון, חזרו לדרום, ובאופן כללי לא נחו לרגע.
כעבור שלושה שבועות הבחינה שלישות היחידה שמושקוביץ נלחם במשך כל התקופה הזאת בלי שום מעמד רשמי. הם ניסו למצוא דרך להחזיר אותו לצוות שלו על פי כללי אכ"א, אך מושקוביץ היה תקוע עמוק בין הכיסאות – שירות קבע נאסר עליו בגלל כתב האישום, ותקן למילואים בתוך צוות סדיר אין. מושקוביץ היה מאוכזב, אך לא ויתר. בזכות מאמצים אדירים הוא הצליח לקבל ממח"ט הקומנדו תקן שיאפשר לו לשרת עם הצוות. במשך מאה ימים הוא שירת בצפון ובעזה, תוך הקרבה ומסירות נפש, אך בתום הסבב הראשון הובהר לו שלא יוכל להשתמש יותר בתקן הזה. הוא ניסה להתקבל למילואים במספר גדול של חטיבות, אבל כולן נאלצו לעדכן אותו בזו הלשון: על פי כללי אכ"א, אין אפשרות לנייד ליחידת מילואים חייל שעומד נגדו כתב אישום. אתה תקוע.
המוטיבציה רק גברה
בזמן שמושקוביץ המאוכזב הוכרח לשבת בבית ולא לשרת במילואים, ההליך נמשך במלוא המרץ. מלחמה או לא מלחמה, בפרקליטות הצבאית ובבתי הדין הצבאיים ממשיכים להתעסק בעיקר. הוא הוזמן לאין־ספור דיונים משפילים, עד שבינואר האחרון הגיע הדיון האחרון והמסכם, שבו יינתן פסק הדין. מושקוביץ, שבתמימות המעטה שעוד נותרה לו ביקש לדבר בפני השופטים לפני הקראת פסק הדין ולשכנע אותם שהוא אינו עבריין, נענה בציניות על ידי אב בית הדין, סגן אלוף שאול ארבל, שאין זה מומלץ עבורו. אם השם הזה מזכיר לכם בכיר בפרקליטות הצבאית בעבר עם אותו שם משפחה, אינכם טועים. מדובר באחיו של שר הפנים עד לא מזמן, משה ארבל מש"ס.
פסק הדין הימם את מושקוביץ ואת עורך דינו מטעם 'חוננו', עדי קידר. בית הדין הצבאי החליט להרשיע את מושקוביץ בשני הסעיפים, תוך שהוא מקבל את גרסת הערבים ודוחה את גרסתו של הלוחם, כפי שהובאה בתחילת דברינו. השופט ארבל, יחד עם השופטים נעמאן ח'טיב ונתי צור־זוריסט, קיבל את הגרסה המיתממת שלפיה שני הערבים רק התבלבלו בדרך וניסו להשתלב בנימוס ומושקוביץ הוא שהתגרה בהם וקילל אותם דרך החלון, וגם לאחר מכן הוא עצר את רכבו בכוונה תחילה כדי לחסום אותם ולצאת לתקוף, ורק כתגובה להתקפתו הפראית הם נאלצו לצאת מרכבם כדי להתגונן.
חשוב לציין שאין ראיות תומכות ממשיות להכריע בין הגרסאות. כלומר, אין מצלמות שתיעדו את האירוע מלבד מצלמות הטלפון של שני הערבים שנדלקו בשלב מאוחר שלו. אין עדי ראייה חיצוניים. זו גרסה מול גרסה, וכנראה לפי שיטת השופט ארבל יש לקבל את גרסת הפלשתינים המדוכאים באופן אוטומטי על פני גרסה של לוחם סיירת אכזר.
כעבור שלושה חודשים הגיע גזר הדין, שהדהים את מושקוביץ לא פחות. השופטים גזרו עליו חודשיים מאסר בפועל, עוד חודש של עבודות שירות, עוד חצי שנה על תנאי וגם קנס כספי שעליו לשלם לנפגעים כביכול. מושקוביץ ההמום רצה מיד לערער ולדרוש צדק, כלוחם נעדר עבר פלילי שגם לא הסתבך בשום בדל איום שלוש שנים לאחר המקרה. אבל, תמים שכמותו, הוא לא הבין שמול מערכת כזאת מצבו יכול רק להידרדר. בעצת השופט ועורכי דינו הוחלט שהוא יספוג את העונש, יעבור את ההשפלה ויתחיל בחיים חדשים. אלא שאז קרה דבר מדהים.
דמה של הפרקליטות הצבאית לא התקרר. הגם שעברו שלוש שנים, הגם שמושקוביץ סיכן את חייו למען המדינה אין־ספור פעמים, הפרקליטים הנחושים של צבא ההגנה לישראל החליטו שהם מערערים על קולת העונש. לא די להם הסבל שעבר לוחם אגוז עד כה, לא די להם גזר הדין המשפיל שקיבל, הם רוצים לראות אותו נכנס לכלא להרבה זמן. פשוט אירוע בלתי נתפס.
הערעור הוגש לבית הדין הצבאי לערעורים, והפעם נידון בזריזות יחסית. בתוך כמה חודשים התקבל לפני שבועות ספורים גזר הדין בערעור. יש בו שינויים קלים לטובה ושינויים קלים לרעה: מצד אחד, הכליאה בפועל הומרה בעבודות צבאיות וכליאה על תנאי, ומצד שני – לתקופה ארוכה יותר של ארבעה חודשים והורדת הלוחם לדרגת טוראי. בשורה התחתונה, הפרקליטות הצבאית לא הצליחה להרע למושקוביץ יותר, כפי שחפצה, אבל הביזיון של התעמרות משפטית בלוחם צה"ל לא נמחה.
"יש במדינת ישראל גוף שנקרא הפרקליטות הצבאית", אומר מושקוביץ ל'בשבע', "ואין לו שום הבחנה בין טוב לרע. מבחינתו האויב מעֵלי יותר גרוע מהאויב שמעבר לגדר. זה מה שמניע אותם. זו האידאולוגיה שלהם. הלוחמים בצבא, ועוד יותר הדתיים שבהם, הם מחרחרי מלחמה וצריך לסכל אותם בכל דרך. ככה הרגשתי לכל אורך המשפט. זה המניע העיקרי שלהם, גם של הפרקליטות וגם של השופטים. שום דבר ענייני לא היה במשפט הזה. אפס ענייניות. עיוותו שם כל אמת".
גם עורך הדין עדי קידר, שמחזיק בניסיון עשיר ביותר בייצוג מול הפרקליטות הצבאית, מזהה מגמות פסולות בארגון. "עצם הגשת הערעור על ידי המדינה במקרה כל כך מורכב, היא ההוכחה הניצחת על הרדיפה המתמשכת של גורמי הפרקליטות והתביעה הצבאית נגד לוחמי צה״ל", הוא אומר, "מדובר בגוף שמנותק מהלוחמים. אני שמח שערעור הפרקליטות הצבאית שלא הסתפקה בעונש מאסר בפועל נדחה, ומנגד התקבל הערעור שלנו והעונש ירוצה בדרך של עבודה צבאית. באופן הזה לא יישאר ללוחם רישום פלילי, והוא יוכל לשוב לשרת במילואים לאחר שהשתתף במלחמה בעצימות גבוהה בתוככי עזה ובצפון".
מושקוביץ עצמו לא נסוג אפילו מילימטר במוטיבציה שלו לשוב לשרת במילואים. למען האמת, הוא מעיד על עצמו שרצונו לתרום אפילו גבר. "אנחנו נלחמים בקומה זקופה, לא מתוך מסכנות או התקרבנות", הוא מדגיש. החלום שלו, ככל שהממסד הצבאי יאפשר לו, הוא לצאת לקורס קצינים במילואים ולהגדיל את ההשפעה והתרומה שלו לצה"ל. אם זה אכן יתממש, תהיה זו תשובה ראויה למסכת הרדיפה.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענות בשאילתא משוללת כל יסוד ומוטב שלא היו נטענות. ההחלטות בפרקליטות הצבאית מתקבלות מטעמים עניינים ומקצועיים בלבד.
בית הדין הצבאי הרשיע את הנאשם, לאחר ניהול הליך משפטי מלא, בעבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק ואיומים. בית הדין הצבאי קבע כי לא קמה לנאשם כל סמכות לפעול כפי שפעל באירוע, ושבניגוד לגרסתו, לא היה מצוי הנאשם בכל סכנה או איום. בהחלטתו הסתמך בית הדין גם על עדויות וצילומים מהאירוע.
הנאשם ערער על הרשעתו לבית הדין הצבאי לערעורים, אך לאור הערות השופטים משך את הערעור ונטל אחריות על מעשיו.
לתגובות:
