תפילות
אני מקפיד לא לשתף אתכם בהתכתבויות אישיות, בטח לא עם משפחות חטופים, אבל הפעם אני מרגיש שזה צורך ציבורי.
זכיתי להיות בקשר עם משפחת דוד, משפחתו של אביתר, לאורך כל התקופה הנוראה העוברת עליהם. פגשתי כאב, פגשתי גבורה ואצילות, פגשתי געגועים ודאגה שאין להם מילים. מעולם לא כתב לי אבישי, אבא של אביתר, ווטסאפ בשבת. בליל שבת האחרון, אחרי שהגיעו לעיניהם המראות המזעזעים, הוא כתב לי. זה היה הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את הנייד במוצאי שבת, ליל תשעה באב: ״מצבו של אביתר רע. מקווים כולנו לטוב. תתפללו ותבקשו רחמים מהבורא״.
אב יהודי, אכול געגועים וצער, שולח בשבת הודעה ובה רק בקשה אחת: תתפללו לרחמי שמיים. הוא מבין שברחמי שמיים הכול תלוי, ולתחושתי הוא שלח את ההודעה בתחושת פיקוח נפש של ממש. אני משתף כאן את ההודעה כי היא כתובה בלשון רבים, היא לא מיועדת אליי, היא מיועדת לכולנו – ״תתפללו לרחמי שמיים״. בואו נתפלל כאילו זה הילד שלנו.
שאריות מתשעה באב
אני כותב את הדברים הללו יום לאחר תשעה באב. וממש כפי שלאחר כל חג יש אסרו חג, מין יום דמדומים כזה שמהלך בין קודש לחול, לא אומרים בו תחנון – ופעם, לפני כל אירועי שביתות המורים, היה זה גם יום חופש נוסף, מין יום כזה שבא לאחר פסגת החג ומאפשר לחשוב מה אנחנו לוקחים איתנו מאוצרותיו כצידה לשגרת החיים – כך ממש יש אסרו־צום בעשירי באב.
האמת, הדבר האחרון שמתאים לנו אחרי המסע הארוך של שלושת השבועות ותשעת הימים הוא להתאפק עם הכביסות, המוזיקה והתספורת עד חצות היום – ולמנהג הספרדים להמתין עם אכילת בשר עד סוף היום – אבל היום הזה הוא בדיוק הגשר אל החולין. גם כאן שווה לשאול מה ניקח איתנו ואיך מתקנים.
לשון הרע – לא מה שחשבנו
והנה לקח אחד שעם ישראל ממאן להפנים ונופל בו שוב ושוב, ובשביל זה צריך לעשות סדר חדש במושגים המוכרים. כולם יודעים לצטט שירושלים נחרבה בגלל לשון הרע ושנאת חינם (פחות מצטטים את הסיבות הרוחניות האחרות, וחבל), ומה שמובן על פניו הוא שהמנגנון הוא כזה: יש בתוכנו שנאת חינם, ומכוח השנאה הזאת אנחנו מדברים לשון הרע זה על זה ומגבירים את השנאה, שמתדלקת עוד לשון הרע, עד שהחברה נרקבת. זה כנראה נכון, אבל נראה שלא לזה בלבד התכוונו חז״ל.
שימו לב לאגדה המפורסמת על אודות קמצא ובר־קמצא. שנאה הייתה גם הייתה בין בעל הסעודה לבר־קמצא. המהר״ל אפילו אומר שכל תכלית הקשר בין בעל הסעודה לקמצא היה הניכור כלפי בר־קמצא. השנאה הייתה כל כך גדולה עד כדי הלבנת פנים קיצונית. אבל שימו לב, כשמגיעים ל״לשון הרע״ זה כבר לא בתוכנו פנימה – זה כבר החוצה. מרוב עלבונו של בר־קמצא, שנאתו לחכמים שהיו שם ולא מחו מעבירה אותו על דעתו והוא אומר לשון הרע על היהודים, לא פחות ולא יותר – באוזני הרומאים. זה לא סתם לשון הרע, זו הוצאת דיבה, הוא מנסה למכור להם שהיהודים מורדים בהם. זה לא היה ולא נברא, אבל הוא מצליח לשכנע, ומשם הדרך לחורבן קצרה.
ולא, זה לא חד־פעמי. התנ״ך מתאר איך מלך ישראל חובר אל מלך ארם כדי להילחם במלכות יהודה, ולהבדיל ב'מלחמות היהודים' שכתב יוספוס פלביוס, הלוא הוא יוסף בן מתתיהו, רואים איך גם בתקופת היוונים, וגם בימי הרומאים, שנאה פנימית בתוכנו מביאה את הגורם שהפסיד את הממשלה להוציא דיבה אל האומה השלטת, עד כדי חורבן ממש.
מחלה עתיקה
האמת היא שהמחלה הזאת עתיקה ממש – הגאולה הראשונה שלנו בימי שעבוד מצרים התעכבה שנים ארוכות מפני שמישהו אמר לפרעה שמשה היכה את המצרי. מי הוא המישהו הזה? רש״י מגלה לנו שמדובר באותם שני עברים ניצים. האמת, אין ברירה אלא להסביר כך, הרי כשמשה היכה את המצרי נאמר ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש״. את המצרי הוא הרג. מי נשאר? היהודי שהציל משה, הוא זה שהולך עם בעל המריבה שלו להלשין לפרעה, מה שגורם לבריחתו של משה ולעיכוב הגאולה בעשרות שנים.
כך עובד המנגנון – שנאה פנימה ולשון הרע החוצה, אל הגוי התורן, פרעה במקרה ההוא. כשחושבים על זה, אולי כך גם התגלגלנו למצרים. הרי הייתה בין האחים שנאה, אבל ברגע שהם מערבים בה את הגוי, ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, הדרך לגלות סלולה.
ההיגיון
כשחושבים על כך, המנגנון הזה של הלשנה אל הגויים כגורם לחורבן וגלות הוא המנגנון הכי הגיוני. הרי מה זו גאולה? מצב שבו אנו שולטים בעצמנו ומנהלים את עניינינו במו ידינו, אחר כך אולי נצליח לייצר פה משהו שיהווה גם השראה החוצה ויהיה "אור לגויים". אבל כאשר היהודים המסוכסכים בינם לבינם רצים ומלשינים לפריץ התורן, הרי שהם מעידים על עצמם שאינם בני גאולה, שהם מבקשים שהמלך הזר יחליט בשבילם, וכך בדיוק נראית גלות.
אומנים בני קמצא
בצער רב אני אומר שגילינו לאחרונה שבר־קמצא לא חלף מהעולם. אומנים ישראלים שהשנאה או המצוקה או המחלוקת העבירו אותם על דעתם רצים אל הפריץ התורן, בדמות כל כלִי תקשורת בחו״ל שרק ישמח לשמוע מפיהם שמתבצע כאן רצח עם, ובשם איזו מוסריות בדיונית מוכן לכרות לנו קבר במו ידיו.
פעם על ״מוסר״ לגויים היה דין רודף, כולם הבינו שהוא רודף את הקיום שלנו כאן. זה כמובן לא רלוונטי היום מאלף ואחת סיבות, אבל מבחינת חומרת העניין זה רלוונטי מאוד. האומנים הללו, שבטוחים שהם מצילים אותנו, במו ידיהם נותנים נשק ביד אויבינו ברחבי העולם, שלא לדבר על כך שבניגוד גמור לכוונתם הם גם גוזרים מיתה על החטופים. כי חמאס, שרואה את הבקיעים הללו ואת קולות השנאה שנאספים כלפי ישראל, עושה את הדבר הכי הגיוני מבחינתו – ומחכה עד שנישבר. ואיך צועקים גם אותם חותמי עצומות? ״לחטופים אין זמן״. אז אם אין להם זמן, אל תיתנו במתנה זמן לחוטפים.
אגב, אבישי, אבא של אביתר שהזכרתי קודם, כמעט אינו מתראיין מאז שבנו נחטף. אחרי הסרטונים המזעזעים שהתפרסמו הוא שבר שתיקה, ומה אמר? התחנן שיפסיקו להשמיץ את הצבא הכי מוסרי בעולם. זעקה של אב.
ט"ו באב
השבת יחול ט"ו באב, אולי היום הכי לא מוערך בשנה. בימות החול הוא עובר לידנו עם פטור מתחנון, ואולי מתנה פה ושם שאיש קונה לאשתו בשם יום האהבה היהודי. כשט"ו באב חל בשבת, אפילו פטור מתחנון אין לנו, וזו סתם עוד שבת. אבל האמת? האמת שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים. והאמת לאמיתה? יום כיפור מלא התהילה וההוד נועד לתקן את מה שאירע בי"ז בתמוז. בראש ובראשונה יש בו סליחה ומחילה על חטא העגל, ולוחות שניים במקום הראשונים שנשברו. וט"ו באב? ט"ו באב מתקן את תשעה באב! הרוגי ביתר שחרבה בתשעה באב הובאו בו לקבורה, מתי המדבר שנענשו בשל חטא המרגלים הפסיקו למות בו, ותרופה לשנאת החינם שהביאה לחורבן הבית נזרעה בדמות היתר השבטים לבוא זה בזה.
אני מזכיר לעצמי: י"ז בתמוז הוא צום קל ותיקונו ביום כיפור, תשעה באב הוא צום חמור ותיקונו בט"ו באב. חייבים להחזיר עטרה ליושנה ואת היום הזה לתפארתו, חייבים לחשוב איך.
לתגובות:
