לעיתים דומה כי השם הציבורי שרכש לעצמו 'הקוד האתי' מבית היוצר של אסא כשר מהווה מעמסה אפילו על מי שמעוניינים להמשיך להתנהל לאורו. שם זה נרכש די ביושר. יש החשים כי לקוד השתרבבו ערכים לא צבאיים, אחרים מביעים אי־שביעות רצון מכך שהערכים שליוו את צה"ל מעת הקמתו כמו ארץ ישראל, עם ישראל וניצחון – נפקדים מהקוד, ואף נשמעו פרשנויות כי מבין המילים עולה ניחוח של התעלמות מכוונת מערכי צבא יהודי.
בעוד רבות מהביקורות שהופנו כלפי הקוד ומחבריו התמקדו בניתוח של מגרעותיו, כמו החלפת ערכי ניצחון ומלחמה בערכים אוניברסליים וחדשניים, או בהשלכות על חיי חיילינו ושלומם, ברצוני דווקא להתמקד בזווית היפה והמוצלחת של הקוד, או ליתר דיוק במסמך שעדכן את הקוד והפך אותו ל'רוח צה"ל'. כידוע, הקוד האתי שחובר על ידי כשר שודרג כעבור כמה שנים למסמך הקרוי 'רוח צה"ל'. כשר עצמו התנגד לשינוי. חסרונות רבים שהיו אצל כשר נשארו גם בחלופה, אולם נקודה אחת השתנתה לטובה: שינוי השם ביטא את ההבנה בצורך החיוני בהפחת רוח בלוחמים.
הפחת רוח מלחמה בלוחמים היא ערך אנושי, צורך אוניברסלי, אולם לפני הכול היא משימה יהודית. כהן משוח מלחמה הוא מינוי ייחודי. ציווי התורה הוא לצייד כל מחנה צבא בכהן מלווה אשר תפקידו להפיח רוח בלוחמים, לעודד אותם, לחזק להמריץ, ולדחוף אותם עד הניצחון. כעת נותר לנו לבחון האם אכן מסמך הקוד האתי הגשים את ייעודו להיות 'רוח צה"ל', האם תכניו מפיחים רוח בלוחמים, האם סעיפיו מעודדים אותם, והאם רוחו של הקוד מהווה קטליזטור להמרצה ודחיפה עד הניצחון.
מסמך מצנן מוטיבציה
מעבר לפרטים הקיימים בקוד או חסרים ממנו, כאלו המעודדים לחימה או מנגד יוצרים תחושת רתיעה, יש לקוד רעיון מסדר. מכלול הפרטים והאמירות מכוון את החייל להבנה ובעקבותיה לתחושה כי מלחמה מעצם מהותה היא מעשה בלתי מוסרי. המוסר לכאורה מושהה לרגע ומוחלף בהרג וסבל, ובגזירת גורל נפל דווקא בחלקו של החייל באונס ובחוסר רצון לבצע את המשימה הקשה, המורכבת והלא נעימה. מחשבה זו אף אילו הייתה נכונה, בוודאי שלא תוביל את החייל להתלהבות הנצרכת ולרוח המלחמה. זו הסיבה שאף מי שמסכים עם מגבלות הערכים שמטיל הקוד האתי של צה"ל, אינו מתמלא במוטיבציה בעקבות קריאתו. אדרבה, הוא משמש כמסמך מצנן ומגביל, המונע מהלוחמים את ההתלהבות הנצרכת לרוח מלחמה.
זו כבר סיבה ראויה לכשעצמה להציע קוד חלופי, אשר פרט לכך שיביא את עמדת מוסר התורה בנוגע לעצם המלחמה, ימלא את הלוחם ברוח מוטיבציה וגבורה, רוח צה"ל היוצאת מפי כהן בגבורה בטרם קרב, והלוחמים והעם השומעים יהיו מסתערים ומנצחים. השימוש בהנגדה בין נאום הכהן לדבריו של כשר נותן פרספקטיבה מרתקת בין תפיסת מלחמה מתוך רצון שמביאה ניצחון, ובין תפיסת מלחמה מתוך אונס שגוררת כישלון.
בעוד הכהן מבליט את הלכתחילה, הקוד מדגיש את הבדיעבד. הכהן מדבר על אויבים, על חיזוקים, על ישועה ועל מטרה, ולעומתו הקוד דוחף לזהירות, הגבלות ושמירה על כבוד האויב ללא מטרה ממוקדת. התוצאה? מלחמה שבאה מתוך רגש חיובי, מהזכות להיות שליח העם ואלוקיו, שווה ניצחון, שווה מצב רוח מתאים למלחמה. אך תמרון שבא מתוך רגשות חוסר ברירה, ותחושת ביאוס מדוע זה נפל דווקא במשמרת שלי, שווה בלבול, שווה דיכאון.
נמחיש זאת מתחום אחר: אם ברצונך לתאר ליהודי שקשה לו את טעמה של השבת, איך תעשה זאת? האם תציג בפניו את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו", הסעודות המשפחתיות, התפילות היפות, הנרות והקידוש, או תתחיל דווקא ב"שמור"? אסור, תיזהר, מוקצה! גם להילחם זה קשה, לפחות כמו שמירת שבת. אז איזה קוד תיתן לחייל? את ה"זכור" של הכהן או את ה"שמור" של כשר?
אם כן, מה נעשה עם לוחמים שכן עלולים לחוש קושי מוסרי בהפעלת כוח? מה נאמר לחייל שיחשוש כי ייגרם לו פגם בעדינות? האם לאלו לכל הפחות מסייע כשר בקודו? כדי להבין מדוע אפילו מטרה צנועה זו אינה מקבלת מענה מהקוד ההוא, עלינו להבין את הרגשות שמאחורי המעשים. דווקא אדם שסבור שמעשהו בעצם רע הוא, אלא ש"אין ברירה", הוא אשר עלול להיפגם בעדינותו, כי עכשיו הוא סוף כל סוף לא מוסרי. אך כאשר יש הבנה חיובית של מטרות המלחמה, כאשר המלחמה היא מוצדקת, הדבר מהווה ממילא פתרון לחיבוטים המוסריים, וגם החשש מהשחתה נעלם, כי החייל מצוי בתודעה שהוא עושה דבר קדוש וטוב בעצם, ומדוע יחשוב שזהו חוסר מוסר?
דוגמה לדבר היא מוהל או שוחט ואפילו רופא מנתח, שלעיתים חותכים לאנשים איברים מהגוף, שעיסוקם בתחום זה אינו משחית, ואין שום חשש שיגס ליבם להתחיל לכרות לאנשים איברים חינם, למרות עיסוקם בשפך דם. בשונה מהקוד האתי, הגורס כי מלחמה היא אירוע פגום אשר גורם למי שנאלץ לבצע אותו השחתה, הכהן דווקא מציע מתווה של מלחמה מתוך חרדת קודש ומצווה מרוממת. הוא מנכיח תפיסה שבין הפעלת כוח זו ובין אלימות אין ולא כלום.
מלחמה על החיים
שאלות המוסר עצמן אינן עומדות בחלל ריק, אלא צומחות על מצע תרבותי מסוים. במצע היהודי הדבר החשוב ביותר הוא חייו של היהודי, "וחי בהם" ולא שימות בהם, אם כן היות שמלחמה כוללת את ההוראה לסכן את החיים, זו הנקודה העיקרית המחייבת הצדקה. התשובה לשאלה מה קרה כאן שפתאום דוחה פיקוח נפש, חייבת לכלול הבנה שמטרות המלחמה חשובות כל כך, עד שהן עומדות מעל לערך החיים הפרטיים עצמם. כל תשובה לשאלה המוסרית האמיתית, מה יכול להיות חשוב יותר מחייו של יהודי, היא עצמה מחוללת את המוטיבציה הגבוהה ביותר, מפני שאין זו מוטיבציה חיצונית לסיפור אלא רוח הנובעת ממקור מטרת המלחמה עצמה. הדבר הגורם בעצמו להילחם, הוא המצדיק את המלחמה והשלכותיה. רעיון הגובר על "וחי בהם" בוודאי יצדיק דברים מרכזיים פחות כהרג האויב.
פרט לנאמר, בוודאי שאין הזמן והמקום הראוי לדיונים כובלים ומצמצמים בפתחה של הפעולה המלחמתית. את שאלת ההצדקה בהרג האויב אמור החייל היהודי לענות לעצמו הרבה לפני המלחמה. לא מצאנו שהכהן מכניס ערכים מגבילים. ערכי מוסר מגבילים מוגדרים בבית המדרש, אך כעת, ביציאה לקרב, זקוק הלוחם לחיזוק שיעזרו במטרה היחידה שעומדת כעת לנגד עיניו, והיא הניצחון במלחמה. ובייחוד במציאות זמננו, אם יש חשש הוא הפוך, כי ירחמו על האויב גם במקום שזה לא מוסרי, וכמו שמבאר הנצי"ב את דברי הכהן: "אל ירך לבבכם – לעשות בהם רעה כשייפלו בידכם".
מצוות עשה מן התורה להרים את רוח הלוחמים: "כי תצא למלחמה על אויבך… לא תירא…. וניגש הכהן ודיבר אל העם… אל ירך לבבכם" (דברים כ, א-ג). מכלל המצווה עלינו אף להחדיר בהם מוטיבציה, כלשונו של ספר החינוך בביאורו למהות המצווה: "ומן המצווה זו שיאמר… דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישיאום לסכן בנפשם לעזור דת הא־ל ולשומרה ולהינקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות".
התורה עצמה בכמה מקומות מרימה את רוח הלוחמים, כמו העידוד המופיע בפרשתנו, פרשת ואתחנן: "כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים" (דברים ז, יז-יח). במקומות אחרים היא מתארת כיצד קיימו מצווה זו גדולי האומה. אחת הדוגמאות היפות לכך היא נאומו של חזקיהו המלך: "וידבר על לבבם לאמור: חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עימו, כי עימנו רב מעימו. עימו זרוע בשר ועימנו ה' אלוקינו לעוזרנו ולהילחם מלחמותינו, וייסמכו העם על דברי יחזקיהו מלך יהודה" (דברי הימים ב' לב, ו-ח). "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו" (שמואל ב' י, יב).
* הכותב הוא חוקר בבית המדרש תורת המדינה
** מאמר זה הוא תמצית מאמר מתוך הקובץ 'משיב הרוח לצה"ל', המציע חלופה תורנית ל'רוח צה"ל'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
–
