הפסקה של כאב היא דבר מפתה בשביל בני אדם. הרעיון שאפשר לעצור את התחושה הבלתי נסבלת ששורפת את הגוף הוא משכר, אבל גם משקר. מי שהיה קרוב דיו למטופלי סרטן בכימותרפיה, בוודאי יודע שהתהליך להחלמה הוא כואב וארוך מאוד. על מנת לתת מזור לחולים בסרטן, העולם הרפואי מבצע פרוצדורה כואבת וארוכה, שגורמת לתופעות לא נעימות כמו נשירת שיער. ברם, אם יפסיקו באמצע, עתידים האנשים לסבול ממחלת הסרטן, וכנראה לבסוף גם ימותו מהגידולים. כשאתה סובל מכאבי תופת, לעיתים נראה שהפתרון הטוב ביותר הוא להפסיק אותם, אף שפעמים רבות זו הבחירה הגרועה ביותר.
מדינת ישראל במידה רבה נמצאת באותה דילמה. היא יכולה לעצור את המלחמה ולהיכנע לארגון הטרור, אבל להשאיר את הגידול הסרטני שיש לו שתי גרורות, באיו"ש ובעזה. אף על פי שחוסלו רבבות מחבלים, אלפי מנהרות, מאות מפקדות ובכירים, הניצחון היחיד שחשוב באמת הוא הניצחון על התודעה. כל המנויים לעיל יכולים להוביל לניצחון תודעתי, אבל אין ערובה לכך. הדוגמה הטובה ביותר היא האבחנה בין סיום מלחמת העולם הראשונה לסיום מלחמת העולם השנייה.
יש הבדלים גדולים בין שתי המלחמות: סיבות שונות, כלי נשק שונים, טקטיקות משתנות, הצדדים לא זהים, ואולי בעיקר הסוף היה מאוד שונה. מלחמת העולם הראשונה התנהלה בכמה חזיתות, אבל העיקרית שבהן היא המערבית – מול צרפת, בריטניה, ובהמשך גם ארצות הברית. המלחמה נגמרה לאחר הכישלון ארוך הטווח של "מתקפת האביב" של הגרמנים, והצטרפות ארצות הברית לשדות הקטל באירופה. הינדנבורג (לימים נשיא גרמניה) ולודנדורף, שני הגנרלים הבכירים של הקיסרות הגרמנית, הבינו לאחר הכישלונות שהמלחמה אבודה, ולכן הובילו להסכם כניעה – משפיל, חשוב להדגיש – של גרמניה. בעוד לשני אדונים נכבדים אלה ההפסד במלחמה היה ברור ומובן, עם התחלה וסוף כדרכן של מלחמות, לאזרח הגרמני "הקטן" הדברים נראו אחרת. בפועל, לעין הבלתי מזוינת, הגרמנים נכנעו על אדמת בלגיה וצרפת, בלי שחיילים בריטים או צרפתים יהרסו את ערי גרמניה. אם כן, מדוע נכנעו? מהיכן הגיעה התבוסתנות? מי תקע סכין בגב האומה? כל אלה יבואו לידי ביטוי בפרופגנדה שקדמה למלחמת העולם השנייה (אף שהיו מרידות, אבל של חיילים וסוציאליסטים, בלי קשר מובהק ליהודים).
תחושת הבגידה נצרבה חזק בתודעה הגרמנית. התבוסה, אם כן, היא שקר. היה ניצחון בשדה הקרב, וגזלו אותו יהודים ועוזריהם באמצעות תחבולות ערמומיות. על בסיס אבנים אלה של העם הגרמני הבלתי מנוצח, תחושת מסוגלות וגאווה לאומית, בנה האיש השטני עם השפם הקטן את האימפריה שלו. הבנה עמוקה זו חלחלה למנהיגי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, מה שבא לידי ביטוי בדרישה הנחרצת "לכניעה ללא תנאים" של הרייך השלישי. אומנם מעבר להסכם כניעה פורמלי, לבעלות הברית היה קריטי לצרוב את תודעת ההפסד במוח הגרמני. אם מלחמת העולם הראשונה נגמרה על אדמות צרפת, מלחמת העולם השנייה הייתה חייבת להסתיים רק כשברלין חרבה וצלב הקרס מעל הרייכסטאג מושמד. התבוסה הייתה צריכה להיות ברורה, גם לגדול הפנאטים, שבמקרה לא יחשבו על מלחמת עולם נוספת.
ובכן כיצד אם כן ניתן להגיע לניצחון תודעתי במלחמת חרבות ברזל? ניצחון תודעתי, ניצחון מוחלט, יגיע רק כשבכירי חמאס יחתמו על הסכם כניעה ללא תנאים. זו תשובה לא פשוטה בכלל או טריוויאלית כמו שאולי חלק מהקוראים יחשבו, מכיוון שהדרך לשם לא טריוויאלית. אחרי שניסינו כמעט את כל האפשרויות הצבאיות, נתקלנו בקיר, מכיוון שיש לנו חטופים. לכן הפתרון הוא לקיחת שטח – לא, לא בעזה, באיו"ש. ולא בשטחי C, בשטחי A, ועדיף להתחיל בחברון, שהיא עיר חמאסית מובהקת. פגיעה בחטופים צריכה להיות שווה לאובדן שטח לנצח, ואיפה שכואב. לא מתוך חזון משיחי, אלא כחלק מטבע המלחמה (ראו למשל במלחמת העולם הראשונה).
ככל הנראה אומות העולם יגיבו בחרם, והמכה הכלכלית והמדינית תכאב, אבל בשביל להוציא את הסרטן צריך לשלם בכאב. נותר לנו רק לבחור איזה סוג של כאב. אם נתייצב כאומה ונבחר לשלם את המחיר הכלכלי־מדיני, יכול להיות מאוד שנחסוך את הכאב של אובדן חטופים ולוחמים. אפשר לנצח את הסרטן. כניעה ללא תנאי זו לא אפשרות, זו חובה, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות.
הכותב הוא דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית
