לתיבת הווטסאפ שלי הגיעה הצהרה נרגשת, שמיוחסת לקלמן ליבסקינד, על עמדת מפלגת הציונות הדתית בפולמוס הפוליטי בנושא גיוס החרדים. הכותב זועק מדם ליבו על המציאות של הימנעות החרדים משירות צבאי. הוא צודק, זו מציאות שנוצרה באבולוציה של עשרות שנים, והגיע הזמן לתקן תיקון גדול.
אני שותף לזעקה ולדרישה לתיקון, אולם אני סבור שהחוק שעלה על שולחן המחוקקים לפי דרישת בית המשפט לא יביא לתיקון בזמן הזה. זהו פולמוס שנועד ליצור שבר בציבור, כדי להשיג רווחים פוליטיים שלא הושגו בקלפי, ולעזאזל הפתרון האמיתי.
מי שרוצה שינוי אמיתי ילך בדרכו של מפקד חיל האוויר לשעבר אשר ייסד את מסלול שחר כחול. מי שרוצה לגייס צעירים חרדים, ידרוש מצה"ל להחזיר את האמון שהופר בחיסול שחר כחול. מי שרוצה לגייס חרדים, יפסיק לכפות את מנהגי הפרוגרס על חיילים יהודים. מי שרוצה לגייס חרדים, יפסיק "לקדם את ערכי החברה הישראלית", כפי שאמר הרמטכ"ל הקודם, וינהיג צבא שבו חייל שומר מצוות לא צריך להתפתל ולהתנגש עם מפקדיו חדשות לבקרים. הפתרון יבוא מלמטה, על ידי תקשורת עם צעירי החרדים ולא עם זקני עדתם. אפשר למשוך אותם לשרת כאשר המנגנון המנופח והבירוקרטי של צה"ל באמת ירצה בכך.
הקביעה של כותב המסמך "היום חוצים את החברה הישראלית קווי הפרדה אחרים לגמרי. יש את מגזר ה'לתת' מול מגזר ה'לקחת'", היא התעלמות מן המציאות. החברה הישראלית חצויה בקו שבר אחר לגמרי. זה הקו שבין תומכי המדינה היהודית לבין אלה החרדים מפניה. זו המהות של תנועת המחאה שצצה במוצאי יום הבחירות האחרון, זה הדלק שמניע אותה. לא נתניהו ולא הרפורמה המשפטית הם היעדים האמיתיים של המהומה, אלא המדינה היהודית שהיא הדגל של הציונות הדתית דווקא.
ואולם הכשל העיקרי במסמך שקראתי הוא הטענה הבאה: "הצבענו לציונות הדתית – ומצאנו את הפתק שלנו מייצג את יהדות התורה. נתנו את קולנו לטובת המדינה – ומצאנו אותו משרת קבוצה שהמדינה הזאת עבורה איננה אלא קערה של תופינים. מפלגה הנושאת את שם הציונות הדתית ומוכנה להשלים עם מי שבוחרים לא לתת כתף כשעם ישראל נאנק תחת הנטל, ראוי לה להימחק ולא להמשיך לשאת לשווא את שמו של המגזר התורם".
אני חושב שזהו חוסר הבנה של סדרי עדיפויות והתנהלות פוליטית. אני שותף לכעס על הפוליטיקאים החרדים שהם כפויי טובה, אבל מתנגד להערות על הפוליטיקה של מפלגת הציונות הדתית.
אי אפשר הכול
מפלגה פוליטית אינה סמינר אקדמי. מפלגה פוליטית פועלת במישור הפוליטי, שהוא שדה שבו פועלים כוחות רבים. בשדה הפוליטי אי אפשר להתנהל בצורה טהרנית. בשדה הפוליטי אי אפשר לקבל את הכול. בשדה הפוליטי צריך לקבוע סדרי עדיפויות ולסתום את האף כאשר מוותרים בנושאים שהם בעדיפות השנייה, יהיו נכונים ככל שיהיו. מי שלא מקבל על עצמו אחריות מנהיגותית ולכן לא פועל במגרש הפוליטי, יכול לכתוב מה שהוא רוצה, להביע רגשות עזים בחופשיות, כי אין לו שום אחריות על שום דבר, חוץ מאשר על המקלדת שלו. הוא דומה ליהודים הליברלים בארצות הברית שיש להם כל מיני הערות, אבל אין להם אחריות על שום דבר מלבד על חופשת הסקי הקרובה.
סמוטריץ' הלך לבחירות עם יעדים ברורים. יש לו הישגים גדולים מאוד. המצב ביהודה ושומרון השתפר בצורה נפלאה, ועוד הולך ומשתפר. יש בנייה שלא הייתה כמוה, יש חיסול בתים לא חוקיים בשטחי C, אומנם רק התחלה, כביש 60 בבנימין ובשומרון הורחב, עשרות יישובים חדשים מוקמים, יישובים מורחבים, יש שינוי משמעותי במדיניות הצבא בנושא המאחזים, המנהל האזרחי עובר תהפוכות ועוד ועוד. שנים אנחנו מתלוננים על מחדלים בחזית החשובה של האחיזה ביהודה ושומרון, וסוף סוף יש התפתחות אדירה. גם תרומת המפלגה לניהול המלחמה חשובה עד מאוד.
האם אנחנו נפסיק את ההתפתחות הזאת כדי להיות טהרנים במסדרונות הפוליטיים? האם אנחנו נקים במו ידינו ממשלת שמאל שתברח מעזה ולבנון ותהרוס את החידושים ביהודה ושומרון? האם אנחנו לא זוכרים שכל מפלגות האופוזיציה נותנות לחרדים כל מה שהם רוצים ומתנגדות להשמדת עזה? האם אנחנו לא זוכרים שאיזנקוט ברח מהקבינט באמצע מלחמה? האם אנחנו רוצים לתת לחסידי קפלן את המפתחות לממשלה? האם אנחנו רוצים לפספס את ההזדמנויות שיתפתחו בשלוש השנים הבאות של טראמפ?
טהרנות חסרת אחריות
מי שיודע את סדרי העדיפויות של הציבור שמוביל את ההתיישבות, את קידום הריבונות בלב הארץ ואת הביטחון של ערי 'עוטף יהודה ושומרון', וגם את הצורך בבלימת הנזק של הווקיסטים במערכת החינוך בכל רמותיה, לא ימהר להכריז על מפלגה שמקדמת תחומים אלו ש"ראוי לה להימחק". זה חוסר אחריות, נקודה. הטהרנות המתבטאת במסמך שהופץ ברשת היא גישה חסרת אחריות לאומית, גישה של "אני את נפשי הצלתי". אבל גם זה לא נכון, משום שבמלחמה הקשה שהשמאל הביא ויביא עלינו על ידי הבריחה מעזה, גם בניהם של הטהרנים יהיו בשדה הקרב שסמוטריץ' רוצה למנוע.
לעצם העניין: כל עניין חוק הגיוס הוא תרגיל ענק של השמאל הישראלי, שלא נועד לגייס אף חרדי אלא להחזיר את השמאל לעמדות הכוח. מערכת המשפט היא המשמר הקדמי של המערכה הזאת. למי שרוצה לגייס חרדים יש דרכים לעשות את זה, בלי הפוליטיקאים של המפלגות החרדיות. הפוליטיקאים החרדים פועלים כמו כל פוליטיקאי ודואגים לאינטרסים, ולצערי הגדול האינטרס שלהם לא כולל את המפעל הציוני. אבל בדור הצעיר כבר יש התחלה של ציבור בשל להשתלבות, ציבור שעמדותיו רחוקות מעמדות השמאל הפוליטי, שגם לא יתמוך בשותפות פוליטית עם השמאל. הפתרון מצוי בגישה אל הצעירים החרדים, לא דרך הפוליטיקה וודאי לא דרך בית המשפט. לכן במקום לקטר ולשפוך כעס (מוצדק), צריך לפעול בתבונה. כעס לעולם לא יהיה קונסטרוקטיבי.
במדעי החיים אנו מכירים תופעה טבעית ידועה שלפיה תהליך מתחיל לאט, מתקדם בקטן ורק לאחר זמן הכנה מגיע לשלב של פריצה חזקה. כך יהיה בגיוס החרדים אם ייעשה בתבונה. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר לכולם שבשנות החמישים לא רצו אותנו בצה"ל. יחזקאל דגן מנוחתו עדן, שהגיע לכאן מן השואה, נלחם להתגייס לצנחנים, ודחו אותו שוב ושוב בגלל כיפה סרוגה. לא היה מקום לאדם סרוג בחטיבת הצנחנים של 1956. לבסוף הוא הגיע אל רפול, שהתרצה ולקח אותו. הדברים השתנו אחרי מלחמת יום הכיפורים. כך יהיה גם עם החרדים, וצה"ל, שהלך רחוק אל תוך הנאורות והפרוגרס וגרם לאסון, ישתנה גם כאן כפי ששינה יחסו לסרוגים.
הכותב הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
