השר שלמה קרעי שלח לעובדי משרדו מכתב בעקבות הדחת היועצת המשפטית, וחתם אותו באמירה הדרמטית: "בשעה גורלית זו, נדרש כל עובד ציבור להכריע האם הוא מתייצב לצד החוק, הממשלה הנבחרת ובשירות הדמוקרטיה, או ממשיך לשרת גילדה משוללת סמכויות המנסה להפקיע את השלטון מהציבור. בטוחני שמצפונכם ינחה אתכם לעשיית הישר, הטוב, החוקי והדמוקרטי". אלה מילים מלאות פאתוס, אפילו ביחס לאוצר המילים של השר קרעי, שהוא נלהב גם בשגרה. אבל יש לכך סיבה טובה: השעה היא אכן גורלית.
הדחת היועצת המשפטית מטיחה את השעה הגדולה בפניהם של רבבות עובדי המדינה: במשך עשורים טופח באגרסיביות השקר שלפיו היועמ"שים, ולא שרי הממשלה, הם בעלי הסמכות לתת הנחיות מחייבות לעובדי המדינה. הגדילה לעשות היועצת המשפטית של משרד התקשורת, שהפיצה מכתב מחוצף לעובדי המשרד בעקבות מכתבו של קרעי. היא ציטטה סעיף בתקשי"ר – עוד מעט נסביר מה זה בדיוק – שמתיימר לקבוע ש"חוות דעתו של יועץ משפטי במשרד ממשלתי קובעת, מבחינתם של כל עובדי המשרד, את המצב המשפטי".
המתח הזה, שבין מכתב קרעי למכתב היועמ"שית של קרעי, מכוון את הוויכוח לליבה הפילוסופית שלו: מה זה בכלל חוק? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו חוקי או לא חוקי? נתחיל בדבר פשוט: התקשי"ר (תקנון שירות המדינה) הוא לא חוק. כלומר זה שכתוב משהו בתקשי"ר, לא אומר שיש לו תוקף משפטי. לא אני אמרתי את זה, שופטי ישראל אמרו את זה מאות פעמים. התקשי"ר מתיימר להיות לקט של הוראות שונות לעובדי מדינה: חלקן לקוחות מדיני העבודה; חלקן מההסכמים הקיבוציים של עובדי המדינה; חלקן לקוחות מתקנות שונות שכל מיני גופים פקידותיים תיקנו לאורך עשורים; חלקן מתיימר ליישם פסקי דין וחלקן מצוץ מהאצבע וחסר כל בסיס משפטי. הפסקה שמכפיפה את עובדי המדינה לייעוץ המשפטי – שייכת לקטגוריה האחרונה: קשקוש חסר כל עוגן, שאף מתנגש חזיתית עם הוראות חוק יסוד הממשלה, שקובעות שכל עובדי המשרד כפופים לשר באופן מלא ומוחלט.
אז מה זה בעצם חוק? לשאלה הזאת יש תשובות שונות בפיהם של ימנים ושמאלנים; חילונים ודתיים, והמקום שבו כל אחד מקוראי הטור הזה מוצא את עצמו ביחס לתשובות הבאות, יכול להתוות את דרכו בדילמות המתרגשות ובאות עלינו בעקבות ההדחה:
בעבור השמאלן החילוני, החוק הוא מוחלט מבחינה תוצאתית. הוא קדוש. יש חובה מוסרית מוחלטת לציית לו, ומי שלא מציית לו, במנותק מתוצאות מעשיו, הוא אדם לא מוסרי. נניח רגע לשאלה איך אנשים שמאמינים בזה מרשים לעצמם לנסוע ב־130 קמ"ש בכביש 6, ונתמקד בשאלה מהותית הרבה יותר: מה עושה השמאלן החילוני, מקדש החוק, כשהחוק סותר את תפיסתו המוסרית? אנחנו יודעים את התשובה: שמאלננו יגלגל את עיניו, יתעלם מהחוק ויפר אותו, בצידוק ש"לא זו כוונת החוק". מה שלא מתיישר עם ערכי השמאלן – איננו חוק, ומהלך לוגי אחד קטן נוסף יוביל אותנו למסקנה המתבקשת: מבחינת איש השמאל, החוק הוא רק מה שהשמאל מסכים איתו, והחוק הזה הוא קודש קודשים. זה הרציונל שהנחה את היועצים המשפטיים ושופטי העליון לדורותיהם, כשהם הכפיפו את השלטון לגחמותיהם ולתפיסותיהם המוסריות, הסותרות פעמים רבות את הכרעת הציבור כפי שהובעה בבחירות.
בעבור הימני הדתי, החוק הוא פחות תוצאה ויותר תהליך. כדי שרעיון יהיה חוק, הרעיון צריך לעבור תהליך מסוים שנקרא חקיקה. תכלית התהליך הזה היא להפריד את החוק ממה שאיננו חוק. העובדה שרעיון מסוים עבר את תהליך החקיקה לא אומרת שום דבר על מוסריותו, ובהתאמה, גם לא על החובה המוסרית לציית לו. אנחנו שואפים לעולם שבו יש חפיפה מלאה ככל הניתן בין החוק לבין ערכינו המוסריים, אבל מתנהלים בידיעה שלמה שחפיפה מוחלטת איננה מעשית.
הניתוח הפילוסופי הזה מונח כעת על שולחנו של כל אחד מעובדי המדינה: בקרוב יתחילו היועץ המשפטי של המשרד והשר המכהן לבוא בדרישות סותרות. הטובים שבשרים יפסיקו להתכופף בפני תכתיבי היועצים המשפטיים. שני הניצים, ללא ספק, ירוממו את שלטון החוק בגרונם. למי יקשיבו הפקידים? אין להניח שהם יפעלו כמקשה אחת, כי פניהם של רבבות עובדי המדינה כפני החברה הישראלית כולה: מגוונת, שסועה, חדורת אידאולוגיה. הטור הזה פונה אפוא למתנדנדים, בהכרזה "לעת הזאת הגעת למלכות". הביטו עמוק פנימה, והשיבו לשאלה מהו חוק בעבורכם. אם אתם מאמינים בדמוקרטיה, אם אתם מכירים בכך שהעשייה השלטונית חייבת לנקז אליה את רצון הציבור כפי שהובע בבחירות – התשובה צריכה להיות ברורה: רק החוק שנחקק בכנסת הוא באמת חוק, ורק השר מוסמך לתת הוראות.
