לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. זה פחות או יותר הסיפור של פיטורי היועצת המשפטית השבוע, עם הרעש הגדול שהביאו איתם.
המינוי של גלי בהרב־מיארה הורתו בחטא. היא בכלל לא הייתה אמורה להתמנות. למעשה, היא לא הייתה יכולה להתמנות. דוח ועדת שמגר קובע ״בנוגע לכושר וליכולת המקצועיים והניהוליים״ הנדרשים מהיועץ המשפטי לממשלה כך: ״היועץ המשפטי משמש כראש התביעה הכללית, ומכאן מתחייבת בקיאותו בתחום דיני העונשין״.
הנה פרט חשוב על בהרב־מיארה: מסיום לימודיה כסטודנטית למשפטים בשנת 1984 ועד מינויה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה ב־2022 – היא מעולם לא עסקה, אפילו לא לרגע, בדין הפלילי ובדיני העונשין. היא לא ניהלה תיק פלילי אחד כל חייה, ולא חיוותה דעתה באף עניין פלילי לכל אורך הקריירה שלה במשרד המשפטים. מיד לאחר סיום לימודיה היא החלה להתמחות בפרקליטות האזרחית של מחוז תל אביב והתקדמה בה, וב־2015 פרשה ממשרד המשפטים כפרקליטה האזרחית של מחוז תל אביב.
אם דוח ועדת שמגר היה מעניין מישהו מחברי הוועדה – בהרב־מיארה הייתה צריכה להיפסל על הסף, בלי שום ספק. היא פשוט לא עומדת בקריטריון הבסיסי של בקיאות במשפט הפלילי ובדיני העונשין. אם מישהו ממשרד המשפטים היה מתעניין בכך, הוא היה מעלה זאת כמניעה משפטית כאשר שר המשפטים דאז גדעון סער הביא את מינויה של בהרב־מיארה לישיבת הממשלה. אך לא רק שמשרד המשפטים לא ציין זאת כמניעה משפטית, הוא אף לא ציין קושי כלשהו עם המינוי ועם תנאי הכשירות. אגב שהוא לא כל כך אגבי, מי שסיפק את חוות הדעת שאין כל בעיה במינוי הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה גיל לימון.
למה זה מעניין? כי כמה חודשים בלבד לפני מינויה של בהרב־מיארה, היא ישבה (כ״נציגת ציבור״) בוועדת האיתור שהמליצה פה אחד על עוזרו הבכיר של היועמ״ש, עורך הדין גיל לימון, לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בראש הוועדה ישב אביחי מנדלבליט. היועץ המשפטי דאז מנדלבליט לא ראה שום בעיה בכך שהוא יושב בראש ועדת איתור שממליצה למנות את עוזרו האישי לאורך שנים רבות. ניגוד עניינים? מבחינת מנדלבליט, כלום ושום דבר. מנדלבליט סבר כי הזיקה איננה עולה כדי מניעה, למרות הפרסום של ידידי נטעאל בנדל והביקורת הציבורית שעורר המהלך. מנדלבליט לא ראה שום בעיה לשבת בראשות ועדת איתור שממליצה למנות את עוזרו האישי, וגיל לימון לא ראה שום בעיה לתת חוות דעת מכשירה על בהרב־מיארה, שדנה בעניינו והמליצה עליו כמה חודשים לפני כן לתפקיד.
כאן צריך להזכיר שוועדת האיתור אכן המליצה על בהרב־מיארה, אך הגורם המקצועי והמשפטי הבכיר – יושב ראש הוועדה – התנגד למינוי שלה ופסל אותו. לטעת יושב ראש הוועדה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, היא לא התאימה לתפקיד. גרוניס התבטא כך: זה כמו למנות תת־אלוף לרמטכ״ל. יתר חברי הוועדה לא התעניינו בדעתו והמליצו עליה: נציגת לשכת עורכי הדין – מטעמים ברורים של ברית בין לשכת עורכי הדין לשר המשפטים דאז גדעון סער; חבר הכנסת דאז צבי האוזר, כי היה חבר במפלגתו של סער והוא נאלץ לספק את הסחורה; ושר המשפטים לשעבר דן מרידור, שהובא לוועדה על ידי גדעון סער, ומילא את רצונו של סער בתמיכתו במועמדת שלו.
חבר הוועדה החמישי, פרופ׳ רון שפירא, לא חשב שהיא המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד, אך הצביע בעדה. ייאמר לשבחו שהוא פשוט היה נאמן לעיקרון השמרני והמשילותי שלו. לשיטתו, אם ראש הממשלה דאז בנט ושר המשפטים דאז סער רוצים למנות אותה, צריך לאפשר להם למנות אותה, אלא אם מדובר במינוי של בובה נטולת יכולות כלשהן. וכאשר מדובר במישהי שהייתה פרקליטת מחוז תל אביב שאיננה פעילה פוליטית – ברור שלא מדובר בבובה, ולא במישהי שהיא נטולת יכולת.
נחזור לדוח ועדת שמגר. הדוח קובע כי ״לאור אופי עיסוקו נדרשת ממנו גם בקיאות בתחומי המשפט החוקתי והמנהלי״. בהרב־מיארה מעולם לא עסקה במשפט חוקתי. היא מעולם לא עסקה בייעוץ משפטי למשרדי הממשלה, וכל שכן לא לשרי הממשלה. המשפט החוקתי היה זר לה לחלוטין עד שנכנסה לתפקידה כיועצת המשפטית לממשלה. מלבד זאת – כפי שפרסמתי בזמן אמת – ועדת האיתור לא עשתה עבודה בסיסית לפני שהמליצה על המועמדים. ההתנהלות הייתה כאילו שממליצים על עוזר במכולת השכונתית, ולא על מועמד לאחד התפקידים הבכירים בישראל.
כדי להתגבר על המשוכה של אי־בקיאותה ואי־מומחיותה של בהרב־מיארה בדין הפלילי, גדעון סער הצהיר מראש שיפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ויפריד אותו מתפקיד ראש התביעה הכללית. כמובן שזה לא קרה. כך מחליטה גלי בהרב־מיארה לפתוח בחקירה נגד הגורמים הבכירים ביותר בישראל בלי שיש לה כל ניסיון ומומחיות. אדם ישר לא היה מנסה מלכתחילה להתקבל לתפקיד הזה בלי שיש לו ניסיון כלשהו בפלילים או בייעוץ משפטי לממשלה, אך בהרב־מיארה לא ראתה בכך כל בעיה. היא גם לא ראתה שום בעיה לשפץ את ההמלצות שקיבלה ולפאר את עצמה בלי שהיה לכך בסיס. מכל המועמדים, בהרב־מיארה הייתה עם הכי פחות ניסיון רלוונטי.
מחטיאה מול שער ריק
אין ספק שכהונתה של בהרב־מיארה הייתה לא קלה מאז שהתחלפה הממשלה. צריך להודות בכך ששרים רבים בממשלה ניסו למתוח את גבולות המותר והאסור עד הקצה של הקצה. אחד הדברים שהכי מאפיינים את הממשלה הנוכחית הוא חיפוש של נקודות המחלוקת וזינוק פנימה לתוכן. אם היו רוצים באמת לעשות ובאמת לשנות, היו מצליחים לעשות הרבה מאוד, הרבה יותר ממה שעשו וממה ששינו. אבל יותר מדי פעמים – הרבה יותר מדי פעמים – העיקר לא היה העשייה והשינוי אלא הבלגן. ולכן העדיפו לנסות למתוח את החבל כמה שיותר ולמצוא את נקודות החיכוך. למה להצליח להביא 90 אחוזי הישג אם אפשר להביא אפס אחוזי הישג אך להיכנס לעימות מתוקשר וקולני עם היועצת המשפטית לממשלה ועם המערכת המשפטית כולה?
אני אומר זאת רק כנסיבות מקלות, כי בסופו של דבר היועצת המשפטית לממשלה רשמה שיא שלילי וחסר תקדים של מקרים שבהם היא סירבה להגן על עמדת הממשלה, ובסופו של דבר בית המשפט העליון דווקא קיבל את עמדת הממשלה באופן מלא או חלקי. בהרב־מיארה הייתה כל כך בטוחה שעמדת הממשלה מופרכת מבחינה משפטית, עד שסירבה בכלל לאפשר לממשלה ייצוג עצמאי בבג״ץ. כלומר, בג״ץ פסק לטובת הממשלה באופן מלא או חלקי למרות שבחלק מן המקרים היא כלל לא הייתה מיוצגת.
בפעם הראשונה שכף רגלי נאלצה לדרוך בבית המשפט לפני כך וכך שנים, הזהירה אותי השופטת (מתוך רצון לדחוף אותי להסכים לפשרה) שבבית המשפט אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא. זו סיסמה ידועה מאוד, שאני בספק רב כמה היא מכבדת את המערכת המשפטית שלנו, אבל מילא. על כל פנים, כל עורך דין לפעמים מנצח בהליך ולפעמים מפסיד. אבל זה כשלעצמו כלל לא בעייתי מבחינת עורך הדין, נקודה.
אין עורך דין שמנצח בכל התיקים שלו, ואין מקום לדרוש מהיועצת המשפטית לממשלה שעמדתה המשפטית תמיד תתקבל בבית המשפט העליון. הבעיה היא שהתפקיד של היועץ המשפטי לממשלה הוא להגן על עמדות הממשלה בבית המשפט, ורק במקרה קיצוני במיוחד להציג עמדה הפוכה מעמדת הלקוח שלו, רק כאשר אי־החוקיות ברורה וזועקת. אם היועמ״שית מפסידה בבג״ץ כאשר היא מסרבת לייצג את הממשלה, זה חמור ומטריד. כי מתברר שלעמדת השופטים לא רק שאי־החוקיות איננה גלויה וברורה, אלא דווקא הלקוח שאותו היא סירבה לייצג – צדק. זה הרבה יותר בעייתי מלהפסיד בתיק כשהיא כן מייצגת את הממשלה.
לדעתי אין פסול בדרישת הממשלה כשלעצמה להחליף את בהרב־מיארה. הבעיה היא שהדברים נעשים באופן הכי עקום והכי לא חוקי שיש. במקום לפעול על פי דוח ועדת שמגר שקבע כיצד ניתן לפטר יועץ משפטי לממשלה, הקימה הממשלה ועדה מצחיקה שמורכבת מחברי הממשלה עצמה. למעשה, מלכתחילה שר המשפטים יריב לוין רצה לפנות לוועדת האיתור כפי שנקבע בדוח ועדת שמגר ואומץ על ידי הממשלה עוד לפני שניים וחצי עשורים, אך לאחר שנכשל באיוש ועדת האיתור החליט להקים ועדה חדשה, שתורכב כאמור מחברי הממשלה עצמה שימליצו לממשלה אם לפטר את בהרב־מיארה.
לא מיותר לציין שחברי הוועדה כבר הביעו מזמן את דעתם שצריך לפטר אותה והוועדה הזאת הייתה בגדר ועדת קישוט. לכולם ברור שהמהלך הזה ייכשל כישלון חרוץ, אך המטרה לא הייתה ההצלחה אלא החברים שהצלחנו לריב איתם בדרך. אבל כאן יש טעות שרווחת בציבור: לא תמיד מי שצועק הכי הרבה הוא זה שהכי אכפת לו. לדוגמה, אם שר אומר שצריך להרעיב את כל תושבי עזה, זה לא אומר שהכי אכפת לו מהחטופים או מהחיילים. זה אומר שהוא פשוט רודף כותרות. כי ברור לגמרי שרעיונות כאלה אינם על הפרק ולא יכולים להיות, ולכן הם רק גורמים לישראל נזק בין־לאומי כבד. ממילא הוא פוגע גם בחיילים וגם בחטופים.
אותו הדבר גם כאן, בעניין פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. ההחלטה לנקוט בדרך הזאת של פיטורין מוכיחה שהממשלה פחות מתעניינת בהצלחת המהלך והרבה יותר בכותרות שנלוות לו. גלי בהרב־מיארה תמשיך לכהן כיועצת המשפטית לממשלה. זה מהלך פייק. המון רעש וצלצולים על כלום. חבר הכנסת משה סעדה התבטא לאחרונה בכנות ואמר שמדובר במהלך של ״פריימריז״.
בריאיון לעופר חדד ברדיו ירושלים הוא אמר כי ״צריך להדיח את היועמ״שית. אם היו הולכים לוועדת גרוניס – היה אפשר להדיח אותה. הדרך שהממשלה בחרה לא תוביל לשום מקום. אמרתי את זה מהיום הראשון, גם בחדרים הסגורים: אי אפשר בדרך הזו. צריך ללכת לוועדת גרוניס, ואם לא מוצאים שר משפטים לשעבר שיהיה חבר בוועדה – אפשר להחליף אותו בשר אחר לשעבר״. אבל שרי הממשלה העדיפו דרך קצרה שהיא לא ארוכה. זו דרך קצרה שמובילה לאין מוצא. ועל הדרך מוסיפים עוד ועוד ז׳יטונים וכבר מכריזים על אי־ציות להחלטה של השופט נעם סולברג שהוציא צו ארעי נגד הפיטורים. איכשהו מצליחים לתקוף את השופט הדתי־ימני המתנחל.
אני חייב לסיים את הטור בדברים שכתב השבוע העיתונאי עקיבא נוביק: ״אחד המחדלים הכי גדולים של הממשלה הוא צפצוף על הצורך בלגיטימציה פנימית. שרים שמדברים על הרחבת מלחמה, חייבים לעשות כל שביכולתם כדי לתת ללוחמים תחושה שהמשימה מוצדקת ושההנהגה עניינית. הממשלה הזאת כל כך שקועה במדמנה פוליטית, באינטרסים ובמשחקי כוח ילדותיים, שהיא פשוט בזה לצורך הזה״.
לתגובות:
