רחבת הכותל המערבי ידעה לא מעט טקסי סיום־מסלול לאורך השנים, אך נראה שהטקס שנערך בה ביום רביעי בבוקר הוא מהמיוחדים שנראו, בטח בעשרות השנים האחרונות. בשעה שמונה בבוקר, לאחר מסע כומתה שהחל בארבע אחר הצהריים ביום שלישי בגוש עציון, התייצבו לוחמי המחזור הראשון של חטיבת החשמונאים לטקס סיום המסלול. כ־75 לוחמים מילאו את שורות הטקס, לאחר שסיימו בהצלחה את הכשרתם כלוחמים.
מסע הכומתה עצמו החל 16 שעות קודם לכן, אך למעשה מדובר במסע שנמשך הרבה יותר זמן. לא מדובר רק בהכשרת הלוחמים עצמם, אלא בהכשרת החטיבה כולה, שהחלה להיבנות לפני שנה ורבע. במשך שנים ארוכות ניסה צה"ל בדרכים שונות לשלב צעירים חרדים בשורותיו, הן כלוחמים והן כחיילים עורפיים. המסלולים המוכרים ביותר הם מסלול שח"ר בתפקידים העורפיים, וגדודי נצח יהודה, חץ ותומר ביחידות הלוחמות. אלא שמדובר היה בהצלחות בינוניות במקרה הטוב. בפועל, גיוס החרדים לצה"ל לא התקדם.
הדרישה של החברה הישראלית להרחבה ניכרת של גיוס החרדים לצה"ל, לצד המחסור הגדול בלוחמים שהלך והתרחב ככל שהמלחמה התקדמה, ובצל משבר חוק הגיוס שמלווה את ישראל כבר קרוב ל־20 שנה – הובילה את צה"ל לנסות מהלך מהפכני: לא עוד גדוד או פלוגה בתוך חטיבות קיימות, אלא חטיבה שלמה שתהיה כולה מיועדת לגיוס חרדים. המטרה מאחורי צעד זה הייתה להתמודד עם הטענות הענייניות שהעלו שלל גורמים חרדים, שלא התנגדו קטגורית לגיוס חרדים. אלו טענו שבמערכות הקיימות חרדים מתקשים לשרת, שכן בפועל הן לא מותאמות לצרכים של החייל החרדי, ולמעשה מאיימות על האפשרות שחייל יתגייס כחרדי וגם יצא מצה"ל חרדי.
בצה"ל התייחסו לטענות ברצינות, ונעשתה עבודת מטה נרחבת, שהובילה למסקנות מהפכניות בתפיסה הצה"לית, כולל שינוי דרמטי שחשפנו כאן לראשונה לפני כמה חודשים: ויתור על תפיסת כור ההיתוך, שליוותה את הצבא מיום הקמתו. "הניסיונות לייצר ערכים משותפים על בסיס ערכים שאינם מנת חלקו של הציבור החרדי ומחייבים 'חינוך מחדש' הם אלה 'המאיימים ביותר', ומגבירים בקרבו את החשש ואת ההתנגדות לשירות בצה"ל. השיח המשותף צריך להיות סביב שותפות גורל, הגנה על הבית ועוד", נכתב במסמך שפרסמנו בינואר האחרון.
למסמך העקרונות הזה התלוותה גם עבודתה של ועדת שקדי, ובשילוב מסקנותיה החלה להיבנות חטיבת החשמונאים. החטיבה הושקה בינואר, והמחזור הראשון יצא לדרך. בשבועות האחרונים ליווינו ב'בשבע' את סיום הכשרת המחזור הראשון, ורגע לפני תחילתו של מסע הכומתה ישבנו עם אנשי החטיבה לשיחה מיוחדת על האתגרים, על ההצלחות ועל המהפכה שהחטיבה מנסה לחולל.
"זה היה מסע ארוך מאוד", אומר סגן־אלוף עמרם (שמו המלא אסור לפרסום על ידי צה"ל, א"מ), שמשמש כמג"ד בא"ח החשמונאים, "אנחנו אחרי שנה וארבע חודשים של חלומות, חזון, יצירה ועבודה קשה. אנחנו יכולים להסתכל היום על החטיבה ולהתחיל לראות תוצאות יוצאות מהכלל. אנחנו מסיימים את ההכשרה של המחזור הראשון, עם המון גאווה וגם למידה מעמיקה של כל מה שעברנו עד כה".
זה לא סיום מסלול רגיל, זה אפילו לא פתיחת גדוד חדש. אנחנו מדברים על הקמת חטיבה חדשה מאפס. כמה זה שונה מכל מה שהכרת עד היום?
"זה אחר לגמרי. צריך להקים חטיבה שהיא שונה מכל מה שיש בצה"ל מצד אחד, כשמצד שני היא עדיין יחידה בתוך צה"ל. היא לא גוף מנותק מהקשר. היה צורך למצוא את הדרך לשלב בין הצדדים המקצועיים של הכשרת הלוחמים למציאת השפה שמתאימה לחברה הייחודית הזאת".
במה מתבטאת השפה השונה שהייתם צריכים למצוא?
"כשאני מדבר על שפה, זה הרבה יותר מאשר המילים עצמן, זה גם האופי של החטיבה כולה. זה מורכב משוני תרבותי גדול שצריך לגשר עליו. החברה החרדית היא חברה מופלאה, עם עוצמות אדירות, עם יכולות למידה ברמות הגבוהות ביותר. החיפוש אחר השפה הנכונה לחיילים הללו היה אתגר אדיר שדרש מאיתנו, המפקדים, המון צניעות וענווה. היה חשוב שנדע שאנחנו לא תמיד צודקים, ושהקשר בין המפקדים לחיילים לא יכול להתבסס על דיסטנס וצעקות כמו שבדרך כלל נהוג בצה"ל".
וזה שוני שנובע מהעולם התרבותי האחר שממנו מגיעים החרדים? הרי אף חייל בצה"ל לא מגיע מחברה שבה התקשורת בין אנשים מבוססת על דיסטנס וצעקות.
"אתה צודק, אבל זה עולם אחר. דברים שנראים בסיסיים בכל מקום אחר בצה"ל, פה מתנהלים אחרת. הקשר בחשמונאים נבנה הרבה יותר על שיח. אני חושב שאחת הדוגמאות הבולטות היא שעת הת"ש של החיילים בחטיבה. החיילים החרדים מגיעים מעולם אחר. בשעת הת"ש שלהם הם לא הולכים לפלאפון ולא נמצאים בפייסבוק, באינסטגרם ובטיקטוק, הם בכלל לא נמצאים במקומות האלה. במקום זה הם יושבים ומדברים זה עם זה, משתפים איך עבר עליהם היום. הם יושבים עם המפקדים שלהם ומדברים. כבר בשבועיים הראשונים של הטירונות, חיילים והמפקדים שלהם ישבו יחד בשעת ת"ש ולמדו בחברותא. זה עולם אחר, וזה עובד נהדר. אתה רואה חייל שרוחש כבוד למפקד שלו לא בגלל שהוא צריך לקרוא לו המפקד, אלא כי הוא באמת מעריך אותו, יודע שאף אחד לא מושלם, והוא רוצה ללכת אחריו".
זה לא המצב בחלקים נרחבים בצה"ל, שחיילים מעריכים את המפקדים שלהם לא בגלל הדרגות אלא בגלל אישיותם? הרי אנחנו שומעים כל העת סיפורים על הקשר בין לוחמים למפקדים שלהם במלחמה.
"נכון. צה"ל הוא צבא נפלא עם מפקדים מעולים. אבל בחשמונאים זה אחרת משום שהאתגר הוא אחר. בסוף ממוצע הגיל של הלוחמים שהתגייסו לפלוגה הסדירה שלנו הוא 23. זה הרבה יותר מאשר בכל יחידה לוחמת אחרת בצה"ל. מדובר על בחורים בוגרים יותר, שעברו יותר, והם מגובשים יותר. המפקדים שלהם יכולים להיות צעירים מהם. בפלוגת המילואים שלנו זה עוד יותר קיצוני. מדובר על אנשים בני 35 ומעלה שהחליטו אחרי הטבח הנורא שהם לא יכולים להישאר בבית ושהם חייבים להצטרף למלחמה על המדינה. הם עזבו לפעמים עשרה ילדים בבית בשביל לעבור הכשרת לוחם של חצי שנה. זה משהו אחר. פלוגת המילואים שלנו לחמה בעזה, וראית שם אנשים בני 40 הולכים לקרב עם המפקדים שלהם בני ה־23. זאת סיטואציה שלא קיימת כמעט. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים לא הייתי מאמין. אז כן, זה עולם אחר שדורש תפיסה אחרת של פיקוד ושפה".
"חיילים באיכות מאוד מאוד גבוהה"
שאלת סוג האוכלוסייה שהתגייסה לחטיבה נמצאת בלב השיח סביב הצלחת הפרויקט, ולא בכדי. עד היום, מדי שנה התגייסו כ־200 לוחמים ליחידות החרדיות, אך לכל אורך השנים היו ביקורות רבות על הנתונים הללו, ולא רק מבחינת ההיקפים. מאז יום הקמתו, בגדוד נצח יהודה – שהיה מרכז הגיוס ללוחמה הגדול ביותר המיועד לחרדים עד להקמת חטיבת החשמונאים – יותר משליש מהמתגייסים אינם חרדים אלא דתיים לאומיים, לרוב מהישיבות הגבוהות במגזר הדתי. גם המתגייסים החרדים לא הגיעו לרוב מהמיינסטרים החרדי, ולא פעם הוגדרו כנוער נושר. הם הפכו ללוחמים טובים למדי לאחר גיוסם, אך אופי המתגייסים היה פעמים רבות ראיה, כביכול, שלחרדי המיינסטרים אין מקום בצה"ל.
בחשמונאים, כך מסביר סגן־אלוף עמרם, המצב שונה לגמרי. "קודם כול, אני לא מקבל בכלל את החלוקה הזאת לנוער נושר או לא. אני חושב שהעובדה שמסלול מסוים לא מתאים לאדם מסוים לא הופכת אותו לנושר. זה לא נכון ולא הוגן להסתכל על זה ככה. יש לי חברים שהוגדרו כ'נושרים' ועושים היום דברים מאוד גדולים. החיילים בחשמונאים הם הכי איכותיים שיש. מי שעובר את ההכשרה הזאת, עם הדרייב הזה, עם תחושת השליחות שאני רואה בכל אחד ואחד מהם, הוא אדם מאוד איכותי. אנחנו יצרנו הכשרה שלקחה חלקים רבים מהכשרה של סיירות. היו לנו מדריכים מסיירות שהגיעו להעביר תכנים ללוחמים, והם העידו שמדובר על חיילים באיכות מאוד מאוד גבוהה", אומר עמרם.
זאת מעט היתממות. בסוף כששואלים אם מדובר בציבור איכותי הכוונה לציבור שמגיע מלב הציבור החרדי, ולא מהשוליים שלו.
"החבר'ה שמגיעים לחשמונאים לא מגיעים מהשוליים של החברה החרדית. מגיעים אלינו מכל מקום. יש לי חיילים מחסידויות כמו גור, ויז'ניץ, לאלוב ועוד. יש פה חיילים ליטאים, חיילים חרדים ספרדים, יש פה חב"דניקים. יש פה תמהיל מגוון מאוד שמקיף את כל חלקי החברה החרדית. את השבתות הראשונות אני בדרך כלל סוגר עם הלוחמים שלי בבסיס. בשבת הראשונה, כשנכנסתי לחדר האוכל, ראיתי משהו שלא ראיתי מעולם באיזשהו בסיס צבאי. כל הקשת החרדית הייתה שם. אפילו נציגות לדתיים לאומיים, כי המפקדים הם עם כיפות סרוגות מכיוון שלא היו מפקדים חרדים. בחדר האוכל ראית שטריימלים, קפוטה (המעיל החסידי, א"מ), כובעים ליטאיים, גארטלים, הכול. זאת הייתה סעודת שבת שנמשכה שלוש שעות, עם שירים, ריקודים, דברי תורה, ובסוף גם טיש חסידי שמשתתפים בו כולם. אני חושב שמי שרואה את השבתות האלה מבין שלחטיבה מגיעים לוחמים מלב המגזר החרדי".
אז מה גרם להם להתגייס לצה"ל? הרי זה לא מקובל בציבור החרדי, וכולנו רואים ושומעים את האמירות נגד גיוס ברחוב החרדי.
"הם הרגישו חובה לעשות את הצעד הזה. הטבח הנורא שינה הרבה דברים בחברה הישראלית. לא את הכול אנחנו כבר מצליחים לראות. אותם לוחמים אמיצים שהתגייסו החליטו שהם לא יכולים יותר לשבת בצד. הם חייבים להצטרף לעם ישראל כולו. אלה אנשים שהיה להם פוטנציאל להיות תלמידי חכמים גדולים, אך הם החליטו, באותו הרגע, שזה פחות מתאים להם ושמקומם בצה"ל".
ואיך הם מתמודדים עם הרעשים מבחוץ? הרי בסוף היום הם אלה שחוזרים הביתה, למשפחות ולשכונות החרדיות.
"אין ספק שזו מציאות מורכבת. אני כל הזמן אומר שהם לא רק לוחמים בצה"ל, אלא גם לוחמים במציאות. הם סוג של נחשון בן עמינדב. אני חושב שכולנו צריכים להעריך אותם מאוד על הבחירה שלהם, כי היא מאוד מורכבת".
ואחרי כל זה, בסוף מדובר רק ב־75 לוחמים, פלוגה אחת. אתה מרוצה ממספר הלוחמים או שאתה מרגיש גם אכזבה קלה?
"המספרים כרגע לא חשובים. מה שחשוב זה עצם העובדה שהמחזור הראשון סיים, וסיים בעוצמות כאלה. זה מחזור שבמהלך ההכשרה שלו סיים כמה וכמה מסכתות, מחזור שחלק אינטגרלי מטקס הסיום שלו זה סיום מסכת תענית. המחזור הזה הוכיח שאפשר לתת בצה"ל אמון, שצה"ל כן מכין את עצמו לשירות של חרדים. במשך שנים לא היה האמון הזה בין החברה החרדית לצה"ל. החשש שמי שמתגייס לא יישאר חרדי הוביל הרבה מההתנגדות לגיוס. לכן הדבר הכי חשוב כרגע זה לא המספרים, אלא האמון שנבנה. זו העובדה שהיום רואים בציבור החרדי לוחמים מחטיבת החשמונאים ויודעים שלהתגייס לצה"ל זה לא לוותר על הזהות החרדית שלך. ברגע שהאמון הזה יתבסס, נראה עוד רבים נוספים שמתגייסים".
טקס הענקת הכומתה ברחבת הכותל המערבי. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
תמיכה של הרב קנייבסקי
בשביל לבנות את האמון הזה יצרו בצה"ל מעטפת שלמה, עם נהלים שלמים ופקודת מטכ"ל שבימים אלה מאושרת על ידי אכ"א ואמורה להסדיר במלואה את כל מסגרת השירות בחטיבה. בצה"ל אף בחרו לאחד התפקידים הרגישים ביותר בחטיבה, ראש ענף מדיניות, את רב־סרן יהודה פוברסקי, שכנראה קשה למצוא מישהו שעונה יותר ממנו להגדרה "אדם שמגיע מלב החברה החרדית". פוברסקי, כפי ששמו מעיד, מגיע מאחת המשפחות המיוחסות ביותר בציבור החרדי – הוא נינו של הרב דוד פוברסקי זצ"ל, שהיה ראש ישיבת פוניבז'.
"אני הצטרפתי בשביל לבנות את האמון שהיה מאוד חסר בין החברה החרדית לבין צה"ל. לכן המוטו העיקרי, שעל פיו אנחנו פועלים כל הזמן, הוא שהמטרה היא שכל החיילים גם יצאו חרדים בתום השירות, ושהזהות החרדית של איש מהחיילים לא תיפגע", אומר פוברסקי.
איך נבנה המנגנון כדי לעמוד במטרה הזאת?
"יצרנו מסמך מדיניות שלמעשה החטיבה מתנהלת על פיו. מכיוון שעדיין אין מפקדים חרדים שיכולים לפקד על הלוחמים, הגדרנו שלפחות בשלב זה כל האנשים בחטיבה יהיו יראי שמיים. אין דבר כזה שמדלגים על תפילות, יש מסגרות לימוד קבועות בלו"ז היומי של החיילים. ענייני הכשרות מטופלים בצורה הרצינית ביותר, ויש כאן את הכשרויות הטובות ביותר. יש עוד הרבה נהלים, כשהנוהל שכולם כבר שמעו עליו הוא שאי אפשר להיות ביחידה ללא סינון כלשהו על הטלפון".
הנהלים האלה משפיעים גם על מי שמתגייס לחטיבה?
"בוודאי. תהליכי הסינון לחטיבה קפדניים מאוד, לא כל אחד שרוצה יכול להתגייס אליה. מי שמצטרף לחטיבה צריך לחתום על הסכמה לעמוד בכל הנהלים שלה. כל מי שמתגייס אליה יודע בדיוק מה הדרישות ממנו ומה מצופה ממנו. והעובדה שהמפקדים הם כולם יראי שמיים אמיתיים, שמיישמים בעצמם את כל הנהלים הללו, משמשת דוגמה טובה לכל החיילים. זה מנגנון ומעטפת שמזינים זה את זה ויוצרים את התשתית לשמירה על אורח החיים החרדי של כל חייל בחטיבה".
פוברסקי, בן 40, נשוי ואב לארבעה המתגורר בבית שמש, הגיע לתפקידו הנוכחי לאחר שש שנים מחוץ לצה"ל. קודם לכן שירת בכמה תפקידים שעסקו גם הם בגיוס חרדים לצבא. הוא התגייס לפני 17 שנה בתמיכתו של הרב חיים קנייבסקי, וגם לקורס הקצינים הוא יצא בתמיכת הרב קנייבסקי. את השלמת קורס הקצינים ביצע בחיל הרבנות הצבאית. בתפקידיו כקצין היה ממקימי פלוגת תומר החרדית בחטיבת גבעתי. בתחילת המלחמה התגייס למילואים במסגרת חיל הרבנות הצבאית. כשהוקמה חטיבת החשמונאים, פנו אליו מצה"ל וביקשו ממנו להצטרף.
"אין ספק שהניסיון שהיה לי בגיוס חרדים, וגם הרקע האישי שלי, תרמו לי מאוד לתפקיד שאני נמצא בו כרגע. בסופו של דבר התהליכים האלה הם תוצאה של דיוק והסקת מסקנות מניסיונות עבר, משום שאני מגיע מלב הציבור החרדי, ושם גדלתי מבטן ומלידה, ומצד שני גם עסקתי בגיוס חרדים וראיתי מה עבד יותר ומה פחות", הוא אומר.
ברחוב החרדי כועסים עליך על שאתה אחד הגורמים המרכזיים שמובילים כיום לגיוס לצה"ל?
"לא. קיצונים יש בכל מקום, והם ממש מעטים. אפשר לראות את זה בכמות המפגינים המזערית שהגיעה להפגנות בשבועות האחרונים. רוב מוחלט של הציבור מבין שהדרך שלהם היא לא הדרך הנכונה, ואין שום מקום לאלימות. אני לא מרגיש את התגובות שמוצגות בתקשורת. אני יכול להגיד לך שהרבה אנשים מגיעים להתייעץ איתי בנושא הגיוס, ואני לא מרגיש את אותו כעס".
והוא לא נמצא מתחת לפני השטח? הרי בסוף ההתנגדות בציבור החרדי להתגייס לצה"ל היא אירוע משמעותי.
"אני חושב שזה לא נכון. הפערים לא באמת גדולים. גם אני מאמין שמי שיושב ולומד תורה לא צריך להתגייס. וגם אני חושב שאם ינסו לחוקק חוק שהמטרה שלו היא לפגוע בציבור החרדי ולפגוע באורח החיים החרדי, זה חוק לא טוב ואני לא אוכל לתת לו יד. גם חטיבת החשמונאים לא רוצה שמי שיתגייסו אליה הם הבחורים שיושבים ולומדים, והיא בוודאי לא רוצה לפגוע באורח החיים החרדי. כל המטרה שלה הפוכה לגמרי. חוק הגיוס צריך לעבור לא רק כדי להוליד גיוס לצה"ל, אלא גם כדי שלומדי התורה יוכלו להמשיך ללמוד".
רגע לפני תחילת מסע הכומתה אני מתיישב עם אחד החיילים, גבי, שבעוד שעות ספורות יוכשר כלוחם. כמו עמרם, גם את שמו המלא דובר צה"ל לא מאפשר לפרסם, בעקבות החשש מתביעות נגד חיילי צה"ל ברחבי העולם. גבי גדל בלב ליבו של הציבור החרדי, ולאחר פרוץ המלחמה, כשהיה בן 21, החליט שהוא רוצה להתגייס.
"גדלתי בבית חרדי ליטאי קלאסי. אבא שלי אמריקני ואמא שלי מהולנד. התחלתי בתלמוד תורה, עברתי לישיבה קטנה חרדית שהיה אפשר גם לעשות בה בגרויות, ולאחר מכן הלכתי ללמוד בישיבה גדולה חרדית בירושלים", הוא מספר בקצרה את קורות חייו.
מה גרם לך להתגייס?
"האמת שלהתגייס לצה"ל זה לא משהו שגדלתי עליו בבית. זה לא משהו שהיה בכלל בלקסיקון שלנו. אני הקטן בארבעה אחים, ואף אחד מהאחים הגדולים שלי לא התגייס לצה"ל. אחד מהם התגייס במלחמה לשלב ב'. במלחמה חיפשתי איפה אני יכול לעזור. התנדבתי במד"א כחובש, והלכתי לסייע בדרום. הייתי שם כמה שבועות, ושם נחשפתי בפעם הראשונה לדבר הזה שנקרא לוחמים. לא הכרתי את זה עד אז. אני זוכר שישבתי איתם בלילות וגם עשינו שבתות יחד, ואהבתי את הרעיון, אבל חשבתי שזה לא יכול להתאים לי. ניסיתי לברר על סוגי שירות אחרים, ותוך כדי שביררתי סיפרו לי על חטיבת החשמונאים. בהתחלה לא ידעתי למה לצפות, אבל אחרי שנחשפתי לחטיבה הבנתי שזה המקום שמתאים לי".
אני מניח שבבית קיבלו את זה בצורה טובה, לאור העובדה שגם אחיך התגייס לשלב ב', אבל איך החברים מהישיבה קיבלו זאת?
"גם בבית זאת הייתה הפתעה. המשפחה שלי היא הכי תומכת שיש, אבל זה עדיין לא היה פשוט לאמא שלי, שהבן הצעיר שלה אומר לה שהוא יוצא מהבית לשלוש שנים לשירות קרבי, במסלול שאני הולך להיות זה שבודק אותו. אבל היום היא כבר הפכה לשגרירה של החטיבה. בקרב החברים המצב היה מורכב יותר. יש כאלה שתמכו וגם התעניינו בהצטרפות. ויש גם כאלה שלצערי קיבלו את זה בצורה פחות מכבדת ומקבלת. יש לי חברים שהתרחקו וגם ניתקו קשר, וגם חלק מהרבנים בישיבה החליטו לנתק איתי קשר. היום אני לא נמצא במקום שאני יכול לבקר בישיבה בשבתות ובחגים".
נשמע מורכב. בשקלול כל הנתונים, אתה מרוצה מההחלטה להתגייס?
"כן. זה היה הדבר הנכון בשבילי. אני מקווה שכל מי שמתנגד יאזור אומץ לבקר ולראות איך נראים החיים בחטיבה. אני בטוח שמי שיגיע לבקר ישנה לחלוטין את כל מה שהוא חושב על גיוס לחשמונאים".
כשתעמוד ברחבת הכותל בטקס הסיום, מה יעבור לך בראש?
"אני לא בטוח שאני יודע להגדיר לעצמי איך אני מרגיש כרגע, ובטח שאני לא יודע מה אני ארגיש במהלך הטקס. אני בטוח שאני אהיה מלא גאווה על הדרך הבלתי נתפסת שעברתי כאן בשמונת החודשים האחרונים עם החברים לפלוגה. בכל פעם שהיה קשה במהלך ההכשרה, ידעתי שהיעד הוא הטקס הזה, שבו נקבל את הכומתה. ועכשיו הגעתי ליעד הזה. לדעת שברחבת הכותל אקבל את סיכת הלוחם שלנו, שמורכבת ממנורה וחומות ירושלים, זאת תחושה שאני לא יכול לתאר בכלל".
