פז"מ כלייה
תרמתי כליה בשנת 2014 (תורמת 132).
מאין באת
נולדתי בארצות הברית ועליתי ארצה עם משפחתי בגיל חמש. את ילדותי העברתי בשכונת רמות אשכול בירושלים, ובגיל 12 הורי עברו לקיבוץ שלוחות בעמק המעיינות. שירתי בצה"ל כקצינה במסגרת הנח"ל, ולאחר השירות הצבאי המשכתי ללימודים אקדמיים. אני בוגרת תואר ראשון ושני בכלכלה חקלאית. לאחר שעבדתי יותר מ־20 שנה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עברתי לעבוד בהתאחדות חקלאי ישראל. כיום אני כלכלנית בכירה בהתאחדות, במסגרת תפקידי אני עוסקת בניתוח מדיניות חקלאית, קידום חקיקה ותמיכה בענפי חקלאות כמו הדבש, ענפי הצומח ועוד. בנוסף לכך אני גם סגנית ראש המועצה המקומית גבעת זאב בהתנדבות, ופועלת לחיזוק מערכת החינוך ביישוב כמחזיקת תיק החינוך.
חיים של שליחות
מיד לאחר נישואינו, לפני כמעט שלושים שנה, בחרנו אני ובעלי להקים את ביתנו בגבעת זאב. כמי שמאמינה בעשייה ציבורית ובתרומה לקהילה, מצאתי בגבעת זאב לא רק מקום מגורים אלא גם בית ללב ולערכים. גם אני וגם בעלי רואים חשיבות במעורבות פעילה: בשירות הציבורי, במסגרת שירות המילואים, בפעילות ההתנדבותית, בבית הכנסת ובהנהגות ההורים לאורך שנות הגידול של ילדינו. הקשר העמוק שלי עם הקהילה הבשיל עם השנים, וכשהרגשתי שהגיעה העת בחרתי לעשות צעד קדימה. לפני יותר מעשור החלטתי להתמודד לראשונה למועצת היישוב מטעם 'הבית היהודי', מתוך רצון אמיתי להשפיע ולעזור לעצב את פני המקום שבו אני חיה ומגדלת את ילדיי. בשנת 2013 נבחרתי לכהן כחברת מועצה, ובמהלך השנים נחשפתי לעומק האתגרים וההזדמנויות שבניהול ציבורי מקומי. כיום אני מכהנת בקדנציה השלישית, גם כסגנית ראש המועצה (לא בשכר), ומובילה את תחום החינוך ביישוב. תחום שאני רואה בו לא רק אחריות אלא גם שליחות עמוקה.
רגע מכונן
לאחר שנבחרתי למועצה חיפשתי את האתגר הבא. באותה תקופה גיסי נזקק להשתלת כליה וקיבל תרומה מהבן שלו. צפייה בתהליך מקרוב העלתה אצלי את המודעות לחשיבות הרבה של תרומת כליה, וליכולת של כל אדם בריא להשפיע באופן ישיר וממשי על חייו של אחר. כך למעשה החלטתי על האתגר הבא שלי – תרומת כליה.
השראה לחיים
בלי המשפחה הקרובה לא הייתי מצליחה להגיע לקו הסיום של תרומת הכליה. תרמתי כליה לפני יותר מעשור, בתקופה שבה הנושא עוד היה כמעט לא מוכר בציבור. מעטים בכלל שמעו אז על תרומות מאנשים חיים, ורבים מהסובבים אותי לא הבינו למה אני עושה את זה. אני זוכרת במיוחד את הרגע שבו סיפרתי למנהלת שלי בעבודה. היא הייתה בין הראשונות ששיתפתי, והתגובה שלה, הרמת גבה ותהייה גלויה, לא הייתה חריגה באותה תקופה. זה חיזק אצלי את ההחלטה לשמור את הדברים לעצמי, ולא לשתף כמעט איש עד סמוך למועד התרומה.
אפילו לאבא שלי סיפרתי רק יומיים לפני הניתוח. חששתי מהתגובה שלו. אמרתי לו שאני עומדת לתרום כליה לאדם שאני לא מכירה. הייתה שתיקה קצרה, ואז הוא אמר בקול שקט ומלא משמעות: "אני ואמא תומכים ומתפללים". וצריך להבין – אמא שלי נפטרה תשע שנים קודם לכן. המשפט הזה תפס אותי לא מוכנה, וריגש אותי עמוקות. באותו רגע ידעתי שהכול יהיה בסדר. במהלך כל התהליך, המשפחה הקרובה הייתה העוגן שלי. בעלי והילדים ליוו אותי בתמיכה שקטה אך יציבה – בלי דרמות, בלי סימני שאלה, רק אמונה שלמה שזה הדבר הנכון. הנוכחות שלהם והשקט שהם שידרו היו הכוח שאפשר לי להתמיד בהחלטה ולהחזיק גם ברגעים של חוסר ודאות.
קופצים למים
נתקלתי במודעות של 'מתנת חיים' בעלוני השבת. התקשרתי לרב ישעיהו הבר, מייסד העמותה, וביקשתי פרטים. הוא שלח לי מייל עם רשימת הבדיקות שעליי לעבור, וביקש שכאשר אסיים אותן – אעביר לו את התוצאות. התהליך היה ארוך, וטוב שכך. כל שלב אפשר לי לעכל, להבין, ולהפנים מה אני עומדת לעבור. מהרגע שבו ביקשתי מרופא המשפחה להתחיל את סדרת הבדיקות ועד ליום הניתוח חלפו שמונה חודשים.
גאולה
הנתרם שלי היה בן 65 בזמן הניתוח. עד הלילה שלפני, כשישבנו יחד, אני ובעלי עם בני משפחתו, לא הבנתי עד כמה מצבו היה קשה ועד כמה הוא סבל. באותו ערב הבנתי באמת את משמעות התרומה: לא רק הצלת חיים, אלא הענקת איכות חיים.
ביום שאחרי הניתוח, כשהגעתי לבקר אותו, השאלה הראשונה שהטרידה אותו הייתה: "אילנהל'ה, תגידי לי שלא כואב לך". השאלה הזאת ריגשה אותי מאוד. מאז, בכל יום שישי אנחנו מדברים או שולחים הודעה. הוא נוהג לומר שיש לו שלושה בנים, אבל מאז התרומה הוא מוסיף בחיוך: "ועכשיו יש לי גם בת". המשפט הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. נוצרו בינינו קשרים חמים, והוא ובני משפחתו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, כמו שאנחנו שלהם. אין ספק, הכליה יצרה חיבור מיוחד במינו.
חיים חדשים
רוב הזמן, כמעט 99 אחוזים מהימים, אני בכלל לא זוכרת שתרמתי כליה. אני מתנדבת בארגון 'מתנת חיים', ובזכות העובדה שאני עובדת בתל אביב, יוצא לי לבקר תורמים בבית החולים איכילוב אחרי הניתוח. בכל ביקור כזה אני מרגישה שהמפגש לא רק נותן כוח לתורם, אלא גם מחזיר אותי לרגע ההוא שבו אני עצמי עברתי את התרומה. זה סוג של התחדשות שקטה. אם הייתה לי כליה שלישית – הייתי עושה את זה שוב, בלי היסוס.
חבר מביא חבר
כחודשיים לאחר תרומת הכליה התראיינתי למגזין 'פנימה'. הבן שלי שאל אותי למה אני מתראיינת. עניתי לו בפשטות: אם בזכות הריאיון תגיע אישה אחת ותחליט לתרום – דייני. אכן, כחצי שנה לאחר פרסום הכתבה, קיבלתי הודעת סמס מרותי פרינץ, מחברת הספר 'כליה עוברת דירה', שמחולק לכל תורם כהכנה לילדיו לפני התרומה. היא כתבה לי: "בזכות הריאיון שלך התקדמתי עם תרומת הכליה". ללא ספק, זו הייתה אחת ההודעות המרגשות ביותר שקיבלתי.
רגע של נחת
אחרי התרומה חזרתי לחיים רגילים. אפילו התחלתי לרוץ, ובהמשך גם השתתפתי כמה פעמים במרתון ירושלים ובמרתון תל אביב. לא כל אחד יכול לתרום כליה, אבל כל אחד יכול לעצור לרגע ולהסתכל סביב. לראות איפה הוא יכול לעזור, לתרום, להשפיע. אפשר להתנדב עם קשישים, בבתי חולים, בקהילה או בכל מקום אחר שזקוק ליד תומכת. ובעיקר – לזכור לשאול את עצמנו מדי פעם כפי שאומר השיר: "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?"
