רבים מאיתנו מסתכלים על המהלכים האחרונים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בתמיהה, מה קרה לחבר הכי טוב בבית הלבן?
רק בימים האחרונים ראינו ויתור על דרישת הנורמליזציה מסעודיה, משא ומתן ישיר עם איראן וחמאס, הכרה במשטר הטרור הסורי ואפילו דיבורים על כך שהתמרון הוא מהלך שווא ושיש צורך בהכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. האם נבגדנו? מנקודת מבטו של טראמפ, ההתנהלות הישראלית לא מותירה ברירה. הוא לא החליף צד – אנחנו הפסקנו להיות שווים את ההשקעה. כישלונה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שהעניק טראמפ – הוא זה שגרם לניווט מחדש של הספינה האמריקנית.
נחזור לרגעי הפתיחה של כהונתו. ארצות הברית של טראמפ לא רק שעמדה לצד ישראל – היא רצה קדימה. ספינות נשק ומטוסים עם כמויות חימוש אדירות עשו את דרכם לישראל על מנת לאפשר את המאמץ המלחמתי, הנשיא הציג חזון שעוקף את הרב כהנא מימין וקורא לטרנספר מוחלט של ערביי עזה, ושיא השיאים – טראמפ הציב אולטימטום לשחרור כל החטופים עד שבת ב־12:00 בצהריים או ששערי הגיהינום ייפתחו. טראמפ הרחיב ואמר שהוא מאשר לביבי לעשות "כל מה שירצה". זו לא הייתה רק תמיכה – זו הייתה הצהרת מלחמה מהדהדת בשירותה של ישראל.
ואיך השיבה ישראל למחווה הזאת? במילה אחת: קיפאון. במילים רבות יותר: הססנות, מריחה, היעדר חזון והיעדר יכולות ביצוע. במקום מבצע היסטורי – קיבלנו ממשלה שמתנהלת כפרלמנט של פנסיונרים בבית הקפה המקומי.
סיפרו לנו שהמחסור בחימושים היה הדרך של ביידן לעצור את המלחמה ולסחוט את ישראל. האם ראינו תנופה מלחמתית לאחר חידוש החימושים על ידי טראמפ? התשובה היא לא.
חזון ההגירה, החלום המתוק של הציונות מבן גוריון ועד בן גביר, חזון שהיה אסור ללחוש אותו בקול כי בג"ץ היה עלול לפסול את מי שיקרא לטרנספר מלרוץ לכנסת, הפך לתוכנית העבודה של המעצמה הגדולה העולם. איך הגיבה ישראל לאירוע הכמעט גאולי הזה? יצאו מעזה 17 מטוסים בלבד, כולם מאושרים על ידי חמאס למקורביהם. הוקמה מנהלת באיחור של חודשים, לראש המנהלת מונה המשנה למנכ"ל משרד הביטחון, לא במקום תפקידו כמשנה אלא בנוסף לו. לא בוצע תמרון שידחוף להגירה, לא נערך מבצע תעמולה בקרב העזתים לעידוד הגירה, לא נעשה מאמץ לוגיסטי של גיוס מטוסים וספינות, ולא יצאנו למסע טירוף דיפלומטי וכלכלי על מנת לספק מדינות קולטות לעזתים שמתחננים לצאת. בדיוק כמו ב־6 באוקטובר, בחרנו לא לעשות כלום ולקוות ש"דברים הסתדרו".
גולת הכותרת של ההחמצה הישראלית היא האולטימטום האמריקני שהניח טראמפ לשחרור כל החטופים או "שייפתחו שערי הגיהינום". ניתן לנו אישור, שלא לומר דחיפה חזקה, מהנשיא האמריקני לחרב את עזה עד עפר אם לא ישוחררו החטופים. כל ביקורת בין־לאומית שישראל הייתה חוטפת הייתה נבלמת בקיר אמריקני, שהרי הם יזמו את המהלך. ישב נשיא ארצות הברית, גיבה אותנו במאה אחוז, ואנחנו בחרנו לא רק שלא לתקוף את אויבינו אלא גם לשבור את המילה של ידידנו הטוב ביותר ולהביך אותו מול כל העולם. הראינו קבל עם ועולם שטראמפ הוא רק דיבורים והמילה שלו לא שווה כלום. לא שוחררו כל החטופים ולא נפתחו שערי הגיהינום.
אנחנו ציפינו שטראמפ ימתין לנו לנצח למרות חוסר המעש של ממשלת ישראל בראשות נתניהו, וגילינו שטראמפ לא מוכן לחכות לנו לנצח, יש לו אינטרסים אמריקניים לקדם באזור. הוא רצה ניצחון מהיר שיסיים את המלחמה ויתניע נורמליזציה וקשרים כלכליים, ישראל לא ידעה לספק את זה ונשארה מאחור.
היו כמובן סיבות להתנהלות של הממשלה, בראשן הדאגה לחטופים, אך בשם התירוץ הנוח הזה לחוסר מעש, לא התעלינו להזדמנות ההיסטורית של פעם בדור לפתור את בעיית עזה ולשלוח מסר לכל אויבינו במרחב באשר להשלכות של מתקפה על ישראל. טראמפ לא בגד, הוא פשוט המשיך הלאה ממי שבהססנותו לא ידע לספק את הסחורה.
האם זה אבוד? לא לגמרי. נכון, טראמפ קרא כעת להפסקת הלחימה, אך הוא לא הוריד את חזון ההגירה מהשולחן. ישראל יכולה עדיין לשנות כיוון – לעבור מהססנות למדיניות. מחידלון למעשים. במקום משא ומתן קטארי – יוזמה ישראלית.
עלינו לזכור שאת השבחים הגדולים ביותר לא קיבלה ישראל מטראמפ על הפסקות אש או על עסקאות בתיווך קטארי, אלא על מבצע הביפרים. עלינו להראות שאנחנו הצד המנצח, שבכוחנו לסיים את המלחמה מהר ולייצר מציאות של הריביירה המזרח־תיכונית של טראמפ בטווח הנראה לעין. על התמרון לצאת לדרך אתמול, עליו להיות מהיר, קטלני ובעיקר מוכוון הגירה.
מרגע שנקבע עובדות בשטח ונוכיח את עצמנו כמדינה בעלת ברית עוצמתית המסוגלת תוך זמן קצר להגשים את חזון טראמפ להגירה ולהקמת נמל אמריקני בעזה שישלוט בסחר מהודו עד אירופה, נשוב למעמד שזכינו לו בתחילת הקדנציה, ויותר חשוב, ננצח במלחמה.
הכותב, עורך דין ולוחם אגוז במילואים, הוא סמנכ"ל תנועת 'מילואימניקים דור הניצחון' המאגדת אלפי חיילים וקצינים במילואים
