לפני כעשור וחצי עשינו שיפוץ בבית. הקבלן הביא פועלים מעזה. אחד מהם, בחור בשם תייסיר שניהל את השיפוץ, היה סימפתי למדי: אדם נמרץ ונעים הליכות שבסך הכול רצה לפרנס את משפחתו. הוא היה קשוב לכל בקשותיי, וביצע לפעמים גם עבודות קטנות מעבר לתוכנית, בלי לבקש על כך תמורה. ליבי היהודי נמס בקרבי והתחלתי לצ'פר אותו – למה לא להיות מענטש?! זה התחיל עם מנות פלאפל שהבאתי לכולם, בהמשך גם ארוחות יותר מושקעות, ובנוסף לכך התחלתי לשלם על התוספות הקטנות שביקשתי פה ושם מעבר לתכנון המקורי. למה שיעשה לי עבודות חינם? ואז קרה משהו מוזר: ככל שהייתי נחמד יותר, הוא נהיה עוין יותר: במבטים שלו, בצורת הדיבור, בשפת הגוף. עד שלקראת סיום העבודות זה התחיל להיות אפילו קצת מפחיד. בסוף לא קרה כלום, השיפוץ הסתיים בשלום וכל אחד הלך לדרכו.
פתחתי במעשה הקטן הזה כדי להצביע על תופעה גורפת ביחסינו למוסלמים במדינת ישראל: ככל שמתחשבים בהם יותר, הם פחות מרוצים. זו עובדה שלמיטב הבנתי אי אפשר להתכחש לה. הנה קצת היסטוריה: אחרי מלחמת ששת הימים נציגי הערבים בישראל – שרק שנה לפני כן שוחררו מהשלטון הצבאי וקיבלו אזרחות ישראלית – הזדרזו לברך את ממשלת ישראל על הניצחון המזהיר. בהמשך האווירה החלה להשתנות, ביחס הפוך לזכויות ולמעמד שקיבלו. בהתחלה היו חברי כנסת ערבים במפלגת העבודה שהשמיעו קולות על הרצף הסוציאל־דמוקרטי, בהמשך התחברו הערבים המוסלמים מבחינה פוליטית לשמאל הקיצוני ביותר שהיה בנמצא בכנסת ישראל.
בסוף שנות ה־80 נוסדה המפלגה הערבית הראשונה, ואחריה קמו עוד מפלגות ערביות שנהיו יותר ויותר לעומתיות ודיברו אלינו בלשון כעוסה. בסוף שנות ה־90, כאשר התחילו לציין את יום הנכבה, כבר זעמו ממש. לאורך כל הדרך הם המשיכו להיות מחוברים לשמאל הקיצוני בישראל. מה להם ולשמאל? ברוב הנושאים המעסיקים את השמאל היום – למשל זכויות נשים, מגדר ולהט"ב – הם כידוע לא כל כך שמאל, וזאת בלשון המעטה. למעשה הם התחברו לשמאל מסיבה אחת ויחידה: כדי לחבור ליהודים שמתמחים בלהכות על חטא על עצם קיומנו כאן במרחב הערבי הילידי. כך הגענו, דווקא אחרי שהושק תהליך אוסלו שמושיט יד לערביי האזור, לאירועי אוקטובר 2000 ובהמשך לפרעות 2020. הצלחה מסחררת של שילוב הערבים במדינה היהודית: התחלנו עם ברכות על הניצחון בששת הימים, וסיימנו עם ימי זעם הולכים ומתעצמים.
נכון להיום, הערבים הישראלים ברובם – חוץ מקולות ספורים שאינם מייצגים את רוב הבוחרים הערבים – אינם חפצים בקיומה של מדינת היהודים. בכנסת הנוכחית הערבים מיוצגים או על ידי אחמד טיבי, שהיה יועצו של הארכי־רוצח ערפאת וסירב גם אחרי 7 באוקטובר לכנות את חמאס ארגון טרור, או על ידי מנסור עבאס, שהוא אחד בפה ואחד בלב: מעבר להיותו יושב ראש מפלגת רע"ם, עבאס הוא גם סגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל שיש לה קשרים עם קולגות בחמאס – הכול לגמרי הומניטרי כמובן. כיצד ניתן להביא לשינוי של המצב הבלתי נסבל הזה?
להערכתי, רוב ערביי ישראל המוסלמים רוצים להמשיך לחיות במדינת הרווחה הדמוקרטית היהודית. עם זאת כאמור הם ברובם עוינים את מדינת היהודים וברמת העיקרון מתנגדים לקיומה. הווה אומר הם חיים בסוג של פיצול אישיות: בתור מוסלמים הם חלק מהעולם הערבי־מוסלמי ושותפים למוסכמה הגורפת בעולם המוסלמי ביחסם למדינת ישראל: אין למדינה יהודית זכות קיום על אדמת פלשתין. אלא שהם ספציפית – בניגוד לאחיהם ביהודה ושומרון ובארצות ערב – רוצים, לעת עתה, להגביל את התנגדותם לקיום המדינה לצעקות בכנסת ישראל, לימי זעם ולתהלוכות נכבה. התנגדותם תישאר במסגרת החיים הטובים במדינת ישראל. איפה באזור יזכו למדינת רווחה, לביטוח לאומי, וכן לרמת חיים, לרמה רפואית ולזכויות אדם כמו במדינת ישראל!? עם זאת הכפילות המתוארת אינה יציבה, והיא תמיד יכולה לצאת משליטה.
כדי שזה לא יקרה, ערביי ישראל המוסלמים כמו גם שאר אזרחי המדינה חייבים להפנים שלהיות אזרח של מדינת ישראל זו זכות שאינה מובנת מאליה. כיצד יכולה המדינה לסייע להפנמה זו? במדינה דמוקרטית כדי להצליח ולהתקדם בחיים צריך להיות קודם כול אזרח טוב. יש לחייב את הצעירים הערבים בשירות לאומי, ומי שלא משרת יישללו ממנו הטבות רבות. נוסף על כך צריך ליצור מציאות שבה מי שנולד כאן ולא יודע עברית לא יוכל להתקדם במדינת ישראל. רק מי שמחנך את ילדיו לשירות לאומי למען מדינת ישראל ומעודד אותם ללמוד עברית, יוכל להצליח כאן. גם מי שלא רוצה יוכל להמשיך לחיות כאן, אבל מדינת ישראל לא תאיר לו פנים. זה הכיוון. כך למשל יש לדאוג לכך שהשפה הערבית תחזור להיות פחות נוכחת במרחב הציבורי. מי שאומר שזו גזענות, חי בעולם הסיסמאות. ההפך הוא הנכון: דרישת ההשתלבות במדינת הלאום של העם היהודי היא הדרך היחידה להכלה אמיתית של ערביי ישראל במדינת ישראל – רק של מי שרוצה כמובן.
