השבוע הוקפצו למילואים עוד שתי חטיבות, שהצטרפו לשלוש החטיבות שגויסו שבוע קודם לכן.
חמש החטיבות האלה נקראו בצו חירום מעבר לסבבים המתוכננים, שכבדים מנשוא גם כך, והן מתווספות לחטיבות שתופסות קו לפי השיבוץ הרגיל. כולם מדברים על העומס שהוא באמת בלתי נסבל, על כך שזו הזדמנות אחרונה. גם תוכנית תגמולים חדשה למשרתי המילואים עברה בממשלה בתחילת השבוע. אבל יש דבר שלא מדובר כמעט בכלל, על אף שהוא קריטי ומציל חיים – הפער בין הציוד הקרבי שקיים בצה"ל ומשמש את חיילי הסדיר ובין הציוד שמקבלים לוחמי המילואים.
נחזור לרגע אל נקודת השפל שהיא נקודת המוצא, אל 7 באוקטובר, מתוך נקודת המבט האישית שלי. זכיתי לשרת ולהתאמן במילואים במשך עשור לפני אותו יום נורא. למעשה, חמישה חודשים לפני שמחת תורה תשפ"ד, ממש בל"ג בעומר, הגענו כל הגדוד לאימון בצאלים. חתמנו שם על אותו ציוד לחימה עלוב שהכרנו מהמילואים, שגם ביחס לציוד שהכרנו עשור קודם לכן בסדיר היה בנחיתות עצומה. אני זוכר איך באימון אחר שאלתי את רב הסמל הפלוגתי, בתמימות מה, אם גם בשעת מלחמה נקבל ציוד גרוע כזה. הוא שלל זאת בתוקף: בימ"חים, מחסני החירום של הגדוד, יש ציוד מעולה. באימון מוציאים ציוד סוג ב', מן הסתם.
בשמחת תורה, כשהגענו דחופים ומבוהלים בפעם הראשונה לימ"חים, החלומות התבדו. הייעוד שלנו ושל מאות אלפי המילואימניקים שגויסו באותו יום היה לבלום מתקפה משולבת של חיזבאללה מצפון. חתמנו על אותו ציוד שהכרנו מהאימונים: רובי M-16 ישנים נטולי כוונות אופטיות; אפודים קרביים שלא זו בלבד שאין בהם לוחות הגנה קרמיים, אין בהם אפילו הכנה לחיבור של לוחות כאלה; מקלעי נגב עתיקי יומין שמעצוריהם רבים על צרורותיהם; קסדות כבדות ולא מתואמות, בלי התקן לחיבור אמצעי ראיית לילה; חסר עצום באמצעי ראיית הלילה; היעדר תחמושת נפיצה, כולל טילי כתף ורימונים, והרשימה עוד ארוכה.
כך, עם הציוד הזה, רצנו דחופים לגבול, באזור הנפיץ של ערב אל־עראמשה. כבר בליל 8 באוקטובר שכבנו, עם הציוד הזה, במארב בציפייה לחוליית חיזבאללה שתחדור את הגדר. הכרנו משיעורי תודעת אויב איך נראית כיתה של כוח רדואן – עדיפות בציוד ובכוח אש מולנו בכל אספקט אפשרי. החדירות הללו לא היו אירוע תאורטי – בכל יום התרחשו שתיים או שלוש כאלה לאורך הגזרה. אחת מהן נתקלה בכוח שריון 150 מטרים מאיתנו. באותם ימים הועלתה על ידי המפקדים שלנו אפשרות ריאלית לכניסה קרקעית מיידית לדרום לבנון, ושוב – עם הציוד המביש שחתמנו עליו בימ"חים.
נמנעתי מלספר זאת במשך יותר משנה וחצי, מפני שזהו מידע שמוטב שהאויב לא יהיה חשוף אליו. רק אחרי שחיזבאללה הובס והאיום בגבול הצפון הוסר, אני מעז לשים את הדברים על השולחן בשל החשיבות הגדולה שלהם, גם נכון להיום.
את החוויה האישית שלי יש לסייג, כמובן. יחידות שונות מחזיקות באמצעים שונים, ובהחלט יש מהן שהיו מצוידות טוב מאיתנו ב־7 באוקטובר. אבל דבר אחד משותף לכולן: אף חטיבת מילואים לא הייתה מצוידת באותה רמה של חטיבה סדירה. זה נכון לחטיבות החי"ר, ונכון עוד יותר לחטיבות השריון.
את סגירת הפער בציוד יש לייחס, למרבה הבושה, ליוזמה פרטית של מילואימניקים ולתרומות נדיבות מהארץ ומחו"ל. אפודים קרמיים אומנם קיבלנו מצה"ל כעבור כמה שבועות, אבל קסדות – גם נכון להיום – השיגה הפלוגה רק הודות לתרומה נדיבה מחו"ל, ומעט השתתפות עצמית של הלוחמים. כן הדבר לגבי כוונות אופטיות, רחפנים, ועוד ציוד משלים במאות אלפי דולרים. זה הסיפור שלנו, זה סיפורן של עוד מאות פלוגות מילואים, וזה סיפור שנמשך עד היום.
את המחדל הזה אפשר לייחס, עד 7 באוקטובר, לקונספציה הידועה ששלטה בצה"ל. לא תהיה עוד מלחמה גדולה, חשבו, ולפיכך אין טעם להשקיע סכומי עתק בהצטיידות מחדש של צבא המילואים. אבל מה אפשר לתרץ שנה וחצי לאחר מכן, אחרי שחטיבות המילואים הובילו את התמרון הקרקעי בדרום ובצפון? אחרי שמאות חיילי מילואים נהרגו בחוד החנית של הקרבות ואלפים נפצעו? כאשר מספר ימי הלחימה שלהם בפועל אינו שונה בהרבה מהממוצע בחטיבות הסדירות? כשהם נקראים כעת, שוב, למלא בדיוק את אותן משימות שמקבלים החיילים הסדירים?
לפני כשנה, כאשר ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון החלה את עבודתה, שוחחתי עם האלוף אייל הראל, ראש אגף התכנון. בין השאר, העליתי בפניו את הפער הזה. הוא הודה שבדיעבד תקצוב המילואים בזרוע היבשה היה דל ומוטעה, אך טען שמתבצע שינוי מהיר ומרחיק לכת. הוא דיבר על ביטול הדיפרנציאציה בין סדיר למילואים, או במילים פשוטות: השוואת רמת הציוד. דין לוחם מילואים כדין סדירניק, בלי שום פער. ולא רק בציוד האישי, כך הבטיח, אלא גם בצי הרכוב: לפי דבריו, צבא המילואים עתיד להצטייד ברק"מ (רכב קרבי משוריין) חדש באותה רמה של הסדיר, כולל צי מלא של נמ"רים וטנקי מרכבה סימן 4.
להבטחות האלה אין כיום, בשעה שאלפי מילואימניקים הגיעו בפעם הרביעית או החמישית לימ"חים כדי לחתום על ציוד לחימה, תוצאות בשטח. אני יודע שתהליכי רכש, ובוודאי תהליכי ייצור, לוקחים זמן, וטנק שהזמנת היום יגיע רק בעוד כמה שנים. ובכל זאת, התחושה היא שאין במטכ"ל אווירת דחיפות לגבי הנושא הזה. גם ציוד שקיים במלאי ואינו דורש ייצור, עדיין לא נרכש ולא הגיע לידי הלוחמים, שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה. רמת האמר"לים, הנשקים, הכוונות, אמצעי הלחימה הנלווים וציוד המגן עדיין רחוקה מהרמה בסדיר. טנק מילואים אחד לא הוחלף לדגם החדיש, למרות שהבדלי המיגון ביניהם הם שמיים וארץ.
שוברים לחופשה במחיר מופקע וחצי משואה בטקס יום העצמאות זה נחמד. לא מספיק אומנם, ודבר לא יספיק כדי למלא את החוב שיש למדינת ישראל כלפי מערך המילואים, אבל נחמד. אבל עוד הרבה לפני כן, כשממשלת ישראל והמטה הכללי קוראים שוב למילואימניקים להתייצב בחוד החנית, חובה עליהם לדאוג שהם יגיעו לשם עם ציוד המגן וציוד הלחימה הטובים ביותר שקיימים. בלי תירוצים ובלי הסברים.
אנרכיה בחסות היועמ"שית
"אני מתכוונת להשתמש במשפט הזה כדי להאשים את מי שאנחנו רוצות להאשים. לא תהיה עסקת טיעון, לא יהיה שום קשקוש אחר, יש שתי ברירות – או לבטל את התיק לגמרי ולמחוק מחוסר אשמה, או שאנחנו הולכים למשפט ראווה". את ההצהרה הזאת נתנה הפעילה החברתית שפי פז לכתבה שפרסמתי פה לפני חמש שנים, על רקע כתב אישום שהוגש נגדה בעוון ריסוס גרפיטי על משרדי האיחוד האירופי. השבוע סגרו היא והאם השכולה מירב חג'אג' מעגל, כאשר התביעה המשטרתית הודיעה לשתיהן שהיא מושכת בחזרה את כתב האישום, ומשחררת אותן לנפשן בלא כלום. הברירה הראשונה התקבלה, אומנם אחרי תהליך ארוך ומתיש, על ידי המאשימה.
בכתבה שאליה התראיינה פז נחשף מסמך פנימי, שבדיעבד מתברר שהשפיע על מהלך המשפט והיה אחד הגורמים למשיכת כתב האישום. בהחלטה שנתנה השופטת יעל פרדלסקי מבית משפט השלום בתל אביב, קיבלו הטענות של הגנה מן הצדק מטעמים של אכיפה בררנית משקל כבד, שלא לומר המשקל העיקרי. האישום נגד פז וחג'אג', שהביעו מחאה פוליטית באמצעות ריסוס גרפיטי, עומד בניגוד גמור לדוקטרינת האכיפה של היועמ"שית הנוכחית כלפי מחאת קפלן, שבבסיסה גורסת: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי".
אומנם עוד לפני שפרצה מחאת קפלן וסיפקה לסנגורה של פז, עורך הדין איתמר ברקאי, חומר נהדר לביסוס טענתו, שימש המסמך שנחשף בזמנו ב'בשבע' ראיה ניצחת לאכיפה הבררנית. מדובר במכתב פנימי ששלח מנכ"ל משרד החוץ דאז, יובל רותם, לממלא מקום המפכ"ל דאז מוטי כהן. רותם תיאר לחץ ישיר שמופעל עליו מנציגים דיפלומטיים של האיחוד האירופי למצות את הדין עם פז וחג'אג' בחומרה. "מאז אירוע הפגיעה במשלחת האיחוד האירופי, נציגי המשלחת מעלים את הנושא באופן תדיר, הן בהתכתבויות רשמיות והן בעל פה", כתב למפכ"ל כהן. "בהמשך לפניות אלה, נציגי משרדי פנו למשטרת ישראל מספר פעמים, על מנת לקבל מידע בעניין התקדמות החקירה. חוסר היכולת שלנו להשיב בצורה עניינית לאיחוד האירופי, ומשך הזמן שעבר מאז האירועים, מעיב על תדמיתה של מדינת ישראל וגורם למבוכה גדולה".
רותם הציב את הדרישה בצורה חד־משמעית. "אבקש את מעורבותך האישית על מנת להבטיח את השלמת החקירה של האירועים המתוארים בהקדם", כתב רותם במכתב. זו התערבות בוטה בעבודת המשטרה, מהסוג שבעטיה דורשת היועמ"שית כיום לסלק את השר בן גביר מתפקידו כשר לביטחון לאומי, אך כשהיא נעשית על ידי האנשים הנכונים, "גורמי המקצוע" כפי שהם מכונים, היא דווקא הצדק בהתגלמותו. רותם סיים את מכתבו בדרישה נוספת: "כמו כן, אבקש כי עדכונים מסודרים בדבר התקדמות החקירה יועברו למשרד החוץ".
אחרי פרסומו ב'בשבע', הוגש המסמך על ידי עורך הדין ברקאי לבית משפט השלום, במסגרת הטיעונים המוקדמים בתיק. היות שטענת אכיפה בררנית היא מהסוג שנדון בדיונים המוקדמים, זה היה המקום להניח אותו מול עיניו של השופט עלא מסרוואה, שניהל אז את התיק. זה היה תחילת הביסוס של טענת ההגנה מן הצדק מטעמי אכיפה בררנית, שהפילה בסופו של דבר את האישומים. אגב, אם התביעה המשטרתית לא הייתה מושכת את כתב האישום, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר יובל רותם, כותב המכתב, כבר היה ברשימת עדי ההגנה שהוגשה לבית המשפט והיה נדרש להעיד במשפט. אירוע שיכול היה להיות מעניין, אך לא שווה יותר מהצדק המאוחר שנעשה עם פז וחג'אג'.
התיק הזה הוא סנונית בכיוון שעשוי להיות דרמטי. למדיניות המופקרת של בהרב־מיארה נוכח ההפגנות, באופן עקבי כבר שלוש שנים, יש מחיר. בתי המשפט, בשם הטענה המוצדקת של אכיפה בררנית, עשויים להפוך את הזכות לשבש את המדינה ולהשחית רכוש במסגרת מחאה פוליטית לזכות יסוד, והאנרכיה שכבר חוגגת תהפוך לסטנדרט חוקי וקבוע. זהו חיזוק נוסף לצורך הדחוף להיפטר מהיועמ"שית ולמנות איש מקצוע ישר והגון, ששלטון החוק הוא באמת זה שעומד לנגד עיניו. כל יום שהיא עדיין שם, הסכנה שהאנרכיה תתפשט ותשתרש גדלה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
