שרגא דנילוב ישב בהתוועדות החסידית הקבועה שלו ונאלץ להאזין שוב לידידו המוכשר מנדל, עת זה לימד את שאר החסידים את הניגון החדש שהמציא ממש באותו בוקר.
כמה מוכשר הוא מנדל, חשב לעצמו שרגא. כמעט כמו שהוא מעצבן.
כי זאת יש לדעת על שרגא דנילוב – גם לו היו אספירציות מוזיקליות. ואפשר להבין למה. באירופה של המאה ה־18 לא היו המון אופציות שלא כללו עבודה בשדה, מסחר או שוטטות בין עיירות בתקווה לשנורר מעשיר כזה או אחר מספיק כסף כדי לשרוד את החורף. לעבודה בשדה שרגא לא היה מוכשר, במסחר הוא היה גרוע במיוחד, וכדי לשנורר כסף היה לו יותר מדי כבוד עצמי.
אז מה יעשה יהודי? יחלום להיות בעל מנגן.
ואז מגיע המנדל הזה, שהוא אגב תותח במסחר, ידיו רב לו בשדה וגם לשנורר יודע, ומפגיז גם בתחום המוזיקלי. אז שלא ישנא אותו?
זה היה כאילו כשקודשא בריך הוא מזג מקנקן הכישרונות נשפך לו הכול לקערה של מנדל, וכשהגיע לקערתו של שרגא נשאר בלי כלום.
"למה אתה שקט היום, שרגא", ניער אותו מנדל משרעפיו, "אתה לא מצליח לקלוט את הניגון החדש שלי? זה באמת מאוד פשוט".
"קלטתי, קלטתי", הפטיר שרגא ברגזנות, "פשוט לא עפתי עליו".
שקט השתרר סביב השולחן. החסידים היו בהלם. קודם כול כי הביטוי הזה "לעוף עליו" היה חדש בתכלית. אם רק היה יודע שרגא שהוא כזה מוביל טרנדים, אולי לא היינו בצרה הזאת מלכתחילה. אבל מה שיותר חשוב, החסידים נבהלו מקריאת התיגר החצופה של שרגא על מי שהיה בבירור בכיר המנגנים של החסידות.
"מה אתה מנסה להגיד ר' שרגא?" שאל מנדל, אף שידע היטב ששרגא הוא הרבה דברים ורב הוא לא אחד מהם (והוא גם לא באמת היה המון דברים, אבל זה ניחא).
"אני מנסה להגיד שהלחן שהמצאת הוא חמוד מאוד, אבל לא כזאת בוננזה כמו שאתה עושה ממנו".
החסידים שוב נפעמו מאוד ורשמו לעצמם את המילה בוננזה כמילה כזאת שתמיד תהיה רלוונטית ועכשווית.
מנדל לא התערער בקלות. ככה זה, כשיש לך קילומטראז' מרשים של התנשאות שום דבר לא שובר אותך.
"אם ככה, שרגא'לה", שימו לב שתואר הרב נעלם כלא היה, "הבה נעשה בינינו תחרות קטנה. אני בטוח שלא תתנגד, אחרת תצא הפך הבוננזה".
מנדל העיף מבט סביב כדי לוודא שהוא אכן משתמש נכון בביטוי שאך זה עתה הומצא, ומשנתקל במבטים שבעי רצון חזר להישיר מבט ליריבו החדש.
"שום בעיה", אמר שרגא שכבר לא היה לו מה להפסיד (בדיוק באותו בוקר הוא איבד למחלת הדבר את פרתו היחידה בלהה נחמה, כך שליטרלי לא היה לו מה להפסיד), "מה בדיוק אתה מציע?"
"כל אחד מאיתנו יכתוב עד מחר בבוקר מנגינה טובה ככל שיוכל, ונראה איזו מנגינה תשתרש בעם היהודי לדורותיו ותתקבל כיצירה על־זמנית".
כאמור, ים ביטחון המנדל הזה.
הוא הושיט את ידו לזו של שרגא כאומר לאשר את התחרות בלחיצת יד. שרגא לחץ לו יד בחזרה חזק כל כך שיצא להם המיץ של ההערינג מבין האצבעות.
שרגא חזר הביתה והתחיל לעבוד על הניגון החדש שלו, שלא לומר הניגון הראשון שלו.
הוא החליט שכדי להמציא ניגון הוא צריך קודם מילים, אבל מאחר שרוב הדראפטים הראשונים שלו כללו בעיקר שורות כמו "מנדל חבל שנולדת, ועכשיו שנולדת חבל שנולדת", הוא החליט לפנות למקורות.
וכאן, רבותיי הסבלניים, מגיע הטוויסט העצום בעלילה.
אתם מבינים, עלעול פשוט בסידור התפילה הוביל את שרגא לאירוע שאיש לא יכול היה לנחש את אחריתו. כי המילים שהוא נחת עליהן דרך מקרה היו לא אחרות מ"הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר".
יאפ.
שרגא המסכן לא ידע מה הוא מעולל ואיך משק כנפיו העלובות עתיד לזעזע את אמות הסיפים של העולם היהודי כולו.
כי אומנם יוצרים נוהגים לספר שדווקא בורות אומנותית ראשונית היא זו שמובילה לתוצאות היצירתיות ביותר, אבל למעשה לרוב היא פשוט מובילה לתוצאות לא טובות.
שרגא ניגש בהתלהבות להלחין את המילים.
כהחלטה עקרונית הוא קבע שהמנגינה לא תתחשב בהגייה הלשונית הנכונה של המילים הבודדות. מלעיל, מלרע, זה לפיינשמקרים. לא זו אף זו, כאילו להכעיס הוא סידר שכל מילה תושר הפוך מהאופן שבו היא מבוטאת בעולם האמיתי. במיוחד המילה "לקיים".
אבל שרגא לא עצר כאן. שרגא החליט שהלחן ידלג הלוך ושוב על המילים של התפילה בתזזיתיות של שד טזמני אחרי כמה וכמה כוסות קפה. שלוש פעמים יש לחזור על המילים "הנני מוכן ומזומן" ורק אז אפשר יהיה להמשיך. אבל לא ברצף הגיוני, זה נחלתם של שמרנים כמו מנדל המעצבן. ברגע שהלחן מגיע ל"כמו שכתוב בתורה" החליט שרגא שחוזרים שוב ל"הנני מוכן ומזומן", שחלילה לא נגלה מה כתוב בתורה. אגב, "כ־תוב" יש לומר. כאמור, הקפדה על מלעיל ומלרע זה ללוזרים.
לסיום דאג שרגא שבסוף השיר יידחסו כמה שיותר מילים ללחן שאינו מסוגל להכיל אותן, וכך דאג לפינאלה המפוצצת של "שבעשבתותתמימותתהיינה".
שרגא סקר את מעשה ידיו בסיפוק. אי אפשר היה להגיד שזה לא מקורי.
למחרת בהתוועדות שרגא לימד את כל החסידים את המנגינה שלו. לא תאמינו, אבל נרשמה התלהבות שאיש לא ידע להסביר ושגם היסטוריונים מאות שנים לאחר מכן ישברו קולמוסים כדי לנסות להבין. לימים הציע חוקר אחד תזה שלפיה ההתכנסות הנדירה של כל כך הרבה אלמנטים שגויים מוזיקלית יצרה בהפוך על הפוך יצירה שלא ניתן היה להתיק ממנה את האוזניים וששבתה את לב השומעים, באותה מידה שבה לא ניתן להסיר מבט מליקוי חמה הגם שיש בכך סכנה ממשית לעיוורון. חוקר אחר פשוט טען שאף אחד אחר לא טרח להלחין את המילים הללו, אז כולם פשוט זרמו עם מה שיש כי למי יש כוח.
אבל לא יכול להיות שזה הסיפור. נכון?
(אגב, מנדל הלחין את "ברוך הגבר". סוכם על תיקו).
