בהרצה  בהרצה 

כעיר שסרוגה לה יחדיו

תקופת ההתעוררות הנוכחית מתאימה ליצירת חיבור של כל המגזרים ליום ירושלים * הלקח שעלינו ללמוד ממלחמת ששת הימים * קריאה יוצאת דופן בעקבות דבריו המסוכנים של יאיר גולן * מה קורה למי שרואה איך מרוקנים את הפתקים מהכותל

איור: שאול גרד

כבר שנים יש בעיה חמורה מאוד עם יום ירושלים – אלה לא חוגגים אותו מפני ההיבט הציוני־לאומי שלו, ואלה לא חוגגים אותו בגלל ההיבט הרוחני שבו.

בשורה התחתונה, יום ירושלים הפך לחגיגה מגזרית, חגיגת העיר שסרוגה לה יחדיו. נדמה שכבר שנים איש אינו עושה דבר כדי לשנות את זה, כמו השלמנו עם העובדה שמדובר בחגיגה סרוגה. אולי מפני שזה בדיוק העניין של היום הזה. הרי אם שחרור ירושלים הוא המפגש של הציונות עם הלב הרוחני שלה, ירושלים, הרי שכדי להשתתף בחגיגה יש להצטייד בשילוב הזה, רוח וציונות, וכרגע רק מגזר אחד נושא את הדגל המשולב הזה ברמה ואין מה לעשות.

אני חושב שעד היום אולי לא היה הרבה מה לעשות, אבל דווקא עכשיו כשהמלחמה הזאת עוררה מחדש את הצורך בזהות יהודית, כשחטופים שבים מעזה ושיר חדש מלא אמונה בפיהם, כשלוחמי צה״ל מבקשים חומת מגן בת ארבע כנפות לפני הפשיטה הבאה – דווקא עכשיו צריך לשבור את הראש איך לפעול כדי שהיום הזה ייגע בכולם.

דמיינו לעצמכם שטובי האומנים עולים לירושלים למופע מחווה לעיר בו זמנית בגן סאקר, בבריכת הסולטן, בתיאטרון ירושלים ועוד. דמיינו שהאומנים של היום שרים שם את שירי הקודש בצד שירי הזמן הזה שנכתבו על ירושלים. אפשר להביא לזה קהל מגוון מאוד. דמיינו לעצמכם שביום הזה נערכים טקסי משואות וחלוקת פרסי ירושלים לאנשים שידעו לקחת את הרוח הירושלמית ולהביא איתה ברכה לעם ולעולם. מין יום עצמאות משודרג עם שאר רוח.

בטוח שיש רעיונות מוצלחים יותר ממה שאני מציע כאן, ובטח גם לי יעלו כאלה עם הזמן, אבל זה יקרה רק אם נסמן יעד. חז״ל כבר סימנו את היעד הזה כשאמרו שירושלים לא התחלקה לשבטים ושהיא עושה כל ישראל חברים. לא יכול להיות שרק שבט אחד יחגוג את העיר ששייכת לכולם. אחרי שנסמן את זה כיעד כבר יבואו רעיונות מעשיים.

ששת הימים

מלחמות צריך לעשות מהר, ככה הצליחה מלחמת ששת הימים. דמיינו לרגע מה היה קורה אילו היינו גוררים אותה שנה וחצי, אילו מלחמות פנימיות היו פה, כמה דיונים היו על שחרור ירושלים, אם זה שחרור או בכלל כיבוש, ואיך נקים על עצמנו את כל העולם המוסלמי והנוצרי, ומי צריך לשלוט על כל הערבים של ירושלים המזרחית. ויש להניח שמרוב הסתבכות פנימית היינו ממשיכים עוד שנים קדימה עם כיכר השוק הריקה, שלא לדבר על מרחבי יהודה, שומרון, חבל עזה, סיני והגולן.

זו בדיוק ההחמצה העצומה של המלחמה הזאת. מי היה יכול לומר לנו משהו אם היינו פותחים באש בכל הכוח יום אחרי שטבחו בנו? אבל מאלף ואחת סיבות נתקענו, כבשנו והחזרנו, התקדמנו ונסוגונו והזמנו את הלחץ החיצוני, ועכשיו גם את הפנימי. עד שבאה מן השמיים מתנת ההזדמנות האחרונה בדמות נשיא שנתן לנו גב לפתוח על עזה את שערי הגיהינום, אבל שוב מאלף ואחת סיבות בחרנו שלא. אני לא יודע איך תיגמר המלחמה הזאת, אבל הרי גם אחריה במוקדם או במאוחר תהיה עוד מלחמה. צריך לזכור היטב את הלקח: מלחמות עושים מהר. תראו מה עשינו בשישה ימים.    

למינים ולמלשינים

מי שתיקן את ברכת ״למינים ולמלשינים״ הוא שמואל הקטן. הרב קוק מזכיר שזה האיש שטבע את המושג ״בנפול אויבך אל תשמח״. דווקא הוא היה מסוגל לבקש שלא תהיה תקווה למלשינים, לא מתוך שנאה, בקשה עניינית, כמעט באין ברירה.

כולנו גדלנו על כך שירושלים חרבה בגלל לשון הרע ושנאת חינם. גדלנו גם עם המדרש המפורסם על קמצא ובר קמצא. במדרש הזה העיקרון ברור: שנאת חינם בינינו הובילה ללשון הרע שיהודי מוציא על היהודים אצל הגויים, וכך נחרב הבית. על המלשינים הללו שמוציאים כביסה מלוכלכת פנים־יהודית אל האויבים שלנו, ומעניקים להם תירוץ לפגוע בנו – עליהם חשב שמואל הקטן.

זה לצערי הרב הסיפור של יאיר גולן. מותר לו לחשוב שצריך להפסיק את המלחמה, מותר לו לחשוב שהשיקולים אינם ביטחון ישראל אלא שיקולים פוליטיים. אבל ברגע שהוא אומר שלמדינת ישראל אסור שיהיה תחביב לרצוח תינוקות, וברור כשמש שהוא מטיח בה שזהו התחביב שלה, והוא יודע שברגע אחד דבריו ייהפכו להיות כתב אישום של כל מבקשי רעתנו נגד מדינת ישראל – האיש הזה ממקם את עצמו עמוק עמוק בתוך כת המלשינים הללו.

אני כותב בטור הזה בלי סוף על אהבה וחיבורים ואחדות, אני מאמין בכל ליבי שזה מה שיציל אותנו כאן. בשנים הללו, שבהן אני כותב כאן, אני מקפיד לא לדבר על אף פוליטיקאי, רק על תופעות. הפעם, בקל וחומר משמואל הקטן, איש האהבה האמיתית, אני חייב לדבר לגופו של אדם. אני חושב שאת האיש הזה צריך להחרים ציבורית. לא לתת לו במה. לא לכרות איתו בריתות. להבהיר שהממשלה הבאה, אם תהיה ממשלת אחדות, תקום בלעדיו. הוא הפך את עצמו ביודעין לנשק ביד אויבינו כנגד כל אחד מאיתנו. לשמחתי, כנגדו קמו גינויים כמעט מכל קצות הקשת. לצערי, הגינויים הללו אפשרו לו לכנס מסיבת עיתונאים ולהטיל עוד רפש.

והצער הכי גדול הוא שפוליטיקאים לא מדברים סתם. הם עושים סקרים. הם מריחים באפם את ריח המנדטים. עצוב שיאיר גולן או מי מיועציו חושב או יודע שדברי שנאה כאלה על עם ישראל יביאו לו מנדטים. העובדה שאדם כזה בעל דעות כאלה, שאפילו על מדים לא טרח להסתיר אותן, התקדם באין מפריע עד לתפקיד סגן הרמטכ״ל, בעוד קצינים שמדברים בשם שמיים לחייליהם לפני הקרב מודחים מהשירות, צריכה להיות הסעיף הראשון במסקנות ועדת החקירה. הכתובת צועקת מהקירות. 

פתקים

לפני 15 שנה, כשלמדתי בישיבת עטרת כוהנים, קיבלתי בשל פציעה בברך אישור חנייה ברחבת הכותל המערבי. החניתי בקלות, אבל כשרציתי לחזור הביתה גיליתי שטנדר חסם את הרכב שלי. לצאת אי אפשר, לצפור בקרבת הכותל לא מתאים. חיכיתי. אחרי כמה דקות הגיעו שני גברים עם וסט של עיריית ירושלים, כל אחד מהם נשא שקית אשפה ענקית על כתפו. פתאום הבנתי: פתקים. הם פתחו את הדלת האחורית של הטנדר, העמיסו את שני השקים ואני יצאתי אליהם ושאלתי: ״מה נראה לכם שאתם עושים?״. ״מנקים את הכול״ אמרו לי. אמרתי: ״אבל אלה תפילות של אנשים. זה קודש. אסור להוציא את זה״. אמרו לי: ״ואיך יהיה מקום לתפילות של אחרים?!״ שאלתי מה הם מתכוונים לעשות בפתקים. פתאום הייתי סקרן מאוד לקרוא בפתקים הללו, שהם כל הכנות שבעולם שבין אדם לבוראו. אמרו שהם בדרך לגניזה. ובאותו יום נהרסה לי פיסת תמימות ילדותית שיש רק למי שלא יודע מה עושים לו בפתקים.

לתגובות:  liorangelman@gmail.com

כותרות

הירשמו לקבלת דיוור

דיווח על טעות בכתבה:
כעיר שסרוגה לה יחדיו