בעשור האחרון, פעמים רבות נזרק לחלל האוויר הביטוי ״אכיפה בררנית״. פרשות פליליות שונות שנחקרות מעלות שוב ושוב את הטענה לאכיפה לא שוויונית ולא הוגנת. בכך יעסוק הטור שלפניכם.
נדמה כי אין צורך להכביר במילים ולהסביר את חומרת האכיפה הבררנית, ואצטט בקצרה את אחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון על העניין: ״הפסול שבהפליה בהעמדה לדין, כמו כל הפליה באשר היא, מובהק הוא וברור: בפגיעה הניכרת בעקרון השוויון, יסוד מוסד של שיטתנו; בסדיקת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ובפגימת יכולתו של הפרט להשליך יהבו על מקצועיותן ויושרן של רשויות האכיפה, החקירה וההעמדה לדין״. בפועל, מערכות אכיפת החוק בישראל כושלת שוב ושוב בנקודה זו.
כדי להמחיש את הסכנה באכיפה הבררנית, אתן דוגמה מתקופת הקורונה. כל מי שחי בישראל בתקופה ההיא, הרגיש את העניין מכל כיוון. תחושת האכיפה הבררנית זעקה לשמיים מכל כך הרבה אספקטים. בזמן שאנשים מסוימים נאלצו לחיות בתוך חדר צפוף במשך שבועיים ושלושה, היו אלפים שהיו יכולים לצאת ולהפגין למען הדמוקרטיה. בזמן שהורים נאלצו להתמודד עם ילדיהם שמטפסים על הקירות בבית עקב סגירת בתי הספר שלהם כדי למנוע את הפצת המחלה, במגזר החרדי בתי הספר המשיכו להיות פתוחים כדי להציל את העולם בזכות הבל פיהם של ילדי ישראל.
האכיפה הבררנית החלה מהרגע הראשון, והפכה לכדור שלג עם פנקסנות של ״איפה הייתם כאשר…?״ ו־״למה רק ל… מותר?״
בתחילת מרץ 2020 שחקני מכבי תל אביב בכדורסל הפרו את הוראות משרד הבריאות ברגל גסה. בן מיטלמן בחדשות ערוץ 12, כמו יתר כלי התקשורת, עסק בכך בהרחבה: ״הפרו את הנחיות משרד הבריאות – בשידור ישיר: למרות ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות כחלק מהמאבק בהתפשטות נגיף הקורונה, שחקני מכבי תל אביב בכדורסל הפרו אמש בשידור ישיר את ההוראות – והתייצבו למשחק נגד אנאדולו אפס הטורקית, זאת למרות שהיו אמורים לשהות בבידוד״.
מיטלמן הוסיף וכתב כי ״שחקני מכבי תל אביב וכל הצוות המקצועי של הקבוצה חזרו לפני 10 ימים מספרד לאחר משחק שקיימו במסגרת היורוליג בוולנסיה, והיו אמורים להיכנס לבידוד מיד עד סוף השבוע הקרוב – מה שאמור היה להוביל לביטול המשחק נגד הקבוצה הטורקית שהגיעה לתל אביב, אלא שהמשחק התקיים כרגיל״.
ההפרה הייתה בוטה וברורה לחלוטין, אבל מכבי תל אביב עשתה מה שבא לה אף שהוזהרה מראש. בתגובת הקבוצה לכלי התקשורת נמסרה ההודעה ההזויה הבאה: ״נלמד את הנושא. כל השחקנים מרגישים מצוין ולא חשים בשום סימפטומים״.
סיון חילאי דיווחה ב־Ynet שבמשרד הבריאות מסרו כי "קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב לא הוחרגה מתחולת צו הבידוד בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, ואם שחקניה שהו במדינה שהחוזרים ממנה מחויבים בבידוד אז גם הם מחויבים לשהות בבידוד". המשרד הוסיף כי "הפרה של הצו מהווה הפרה של החוק ועלולה לגרור נקיטת צעדי אכיפה נגד המפרים".
בפועל, ההפרה בוצעה מהמקפצה ובשידור חי ושום פעולה אכיפתית נגדם לא בוצעה.
כדור השלג נוצר מאליו. מול המסך יושב אדם קשה יום שמתאמץ להשאיר את הראש מעל המים ואומר לעצמו: למה שאני אגיע לפשיטת רגל ואציית להנחיות, כשהמיליונרים הללו עושים מה שבא להם ואף אחד לא מונע זאת מהם? את הסיפור שומע מנהל של תלמוד תורה שאומר לעצמו: אם כדורסל דוחה קורונה, אז תלמוד תורה לא כל שכן? עשרות אלפים מתקהלים לצורך ליווי רב שנפטר, רואים זאת אנשים חילונים ואומרים לעצמם: למה שאנחנו נהייה פראיירים? ואז מגיעות הפרות של ראשי השלטון, בין שזה ראש הממשלה שסועד את ארוחת ליל הסדר עם בנו בניגוד להנחיות, בין שזה הנשיא דאז ריבלין, ובין שמדובר בשר הזה והשר ההוא. קהילות שלמות קיבלו דה־פקטו ובקריצת עין פטור מהקפדה על ההנחיות.
גם המשטרה והפרקליטות נכשלו כישלון חרוץ. ״טישים״ המוניים נערכו ללא מפריע. קהילות חרדיות שלמות הפכו את החוק להמלצה בלבד, והאכיפה הייתה בגדר ״לראותם בלבד״. כתבי אישום ספורים הוגשו נגד חולי קורונה שהפרו את הנחיות הבידוד, ביודעם כי הם מפרים את ההנחיות.
רק באוקטובר 2020 הוגש לראשונה כתב אישום תקדימי נגד חולה קורונה מאומת, אשר הפר בידוד והשתתף במסיבה בדרום. כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירה של הפצת מחלה. בכתב האישום צוין כי "במעשיו, עשה הנאשם במזיד מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות".
על פי עובדות כתב האישום, הנאשם שהיה כאמור חולה קורונה מאומת, פנה ב־1 באוקטובר לרופאה המטפלת בבקשה לצאת מהבידוד, אך סורב. למרות דבריה של הרופאה, יצא סמוך לשעה 23:00 מהבידוד והצטרף למסיבה שנערכה במושב הודיה שבה השתתפו יותר מ־20 אנשים, מקצתם לא חבשו מסיכות.
אלא שביוני 2021 הודיע פרקליט המדינה עמית איסמן שהוא חוזר בו מכתב האישום. בהודעה שהוגשה לבית המשפט נכתב כי ״לאחר בחינה מעמיקה שערכה המאשימה, התברר כי נתגלו קשיים משמעותיים באופן בו יושמה מדיניות האכיפה ביחס לחולי קורונה מאומתים מפרי בידוד, כך שבניגוד למדיניות האכיפה שנקבעה, ברוב המקרים האמורים הוטלו קנסות מנהליים ורק מיעוטם הופנה לאפיק הפלילי״.
לאור זאת נכתב כי ״בנסיבות אלו, בהנחיית ממלא מקום פרקליט המדינה, המאשימה מודיעה בזאת על חזרה מאישום זה. עניינו של הנאשם יועבר למשטרת ישראל לצורך הטלת קנס מנהלי״.
הפרקליטות הודיעה ביוני 2021, כפי שאתם רואים, שהיא נכשלה כישלון חרוץ בכל הנוגע לאכיפה שוויונית. לא היינו צריכים את הודאתה המפורשת, מספיק היה לחיות בישראל באותם ימים.
אתם חושבים שההודאה באשמה עזרה במשהו? כלום. לאחר מכן הגיע וריאנט האומיקרון. נכנסנו לגל בידודים נוסף, שהפך שוב לבדיחה אכיפתית.
השורה התחתונה מהשיעור ההיסטורי הזה היא שאכיפה בררנית מרקיבה את החברה בצורה מסוכנת ביותר. כאשר האזרחים מאבדים את האמון במחוקק או במתקין התקנות שקובע את האיסור, וכאשר הם מאבדים את האמון במערכות אכיפת החוק ובמערכת המשפט שאמורה למצות את הדין עם פורעי החוק – האנרכיה קרובה מאוד.
כללים משל עצמו
לקחתי דווקא דוגמה ניטרלית. הקפדה על הנחיות קורונה איננה עניין של שמאל וימין. ולמרות זאת, המערכת הזאת קרסה לחלוטין ולא הצליחה (או גרוע מכך – כלל לא ניסתה באמת) ליצור אכיפה שוויונית.
הוא הדין לחסימת הכבישים במסגרת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. אותה מערכת שרדפה בצורה אגרסיבית שאין לתאר כל פעיל מחאה נגד ההתנתקות לפני 20 שנה, השתמשה בכפפות של משי נגד חוסמי איילון על בסיס יומי.
אם היועצת המשפטית לממשלה הייתה אומרת: לפני 20 שנה הייתה מדיניות שגויה ואני מתקנת אותה כיום – עוד היה אפשר לסבול את העוול. אבל אפילו את זה לא היה לה האומץ או האינטגריטי לומר. והמונים שנטלו חלק במחאה נגד גירוש תושבי גוש קטיף רואים את האכיפה הבררנית, ועיניהם כלות. האמון במערכת הזאת קורס. נוצרת תגובת נגד, שיוצרת בעצמה תגובת נגד, ושוב נוצר כדור שלג ענק.
במובן הזה, הציבור הימני צנוע מאוד בדרישות שלו. הוא מוכן שהכללים לא ייקבעו על ידי המחוקק (שקבע בפירוש שמדובר בעבירה פלילית שנושאת בחובה עונש משמעותי) אלא על ידי היועצת המשפטית לממשלה. תקבעי את הכללים, אבל אנחנו רוצים לדעת מהם אותם כללים. לא יכול להיות שכל יום נפתח את הטלוויזיה או את מקלט הרדיו ונגלה פתאום חוקים חדשים. לא יכול להיות שנגיע למשחק כדורגל, ונגלה שפתאום בעצם מותר להשתמש ביד כדי להבקיע שער. לא יכול להיות שפתאום מסבירים שאומנם אסור להבקיע שער מעמדת נבדל, אבל מדובר ״על תקופה שונה ועל אנשים אחרים״.
תחליטי מה שאת רוצה – אבל שהכללים הללו יחולו על כולם בשווה מאחורי מסך הבערות.
הקטסטרופה של מערכת אכיפת החוק היא לא כללים הזויים שנוצרו יש מאין, אלא שאתה בכלל לא יודע מהם הכללים. במשך שנים מסבירים לנו שהדלפות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה והכרח בל יגונה של עיתונות חופשית. ואז כאשר מודלפת ידיעה רבע־סודית, זורקים את המדליף לתא המעצר ומונעים ממנו מפגש עם עורך דין, כאילו שמדובר במרדכי ואנונו, רק בגלל שההדלפה הזאת (שאושרה לפרסום על ידי הצנזורה) בניגוד לטריליון קודמותיה, הייתה על הראש של ראש השב״כ.
ולדבר הזה אי אפשר להסכים ואסור להסכים. אותם אנשים שעצרו בגופם חקירות פליליות של הדלפות רגישות באופן קיצוני, נלחמים כמו אריה פצוע נגד הדלפה זניחה, עם תירוצים שהם באמת בושה לאינטליגנציה של הציבור.
המחוקק קבע באופן הברור ביותר את האיסור הפלילי בהדלפות על ידי עובדי מדינה. כל שכן של הדלפות בנושאים ביטחוניים ומדיניים חשאיים.
הייעוץ המשפטי לממשלה החליט שעם כל הכבוד להוראות החוק, הוא קובע כללים משל עצמו. הוא החליט שהוא חכם יותר מהמחוקק, או שהכללים שהתווה המחוקק לא טובים או מורכבים מספיק. אני מדלג על השאלה מי הסמיך את הייעוץ המשפטי לקבוע כללים יש מאין, אני מדלג על השאלה אם הכללים שלו טובים יותר וצודקים יותר.
העניין האמיתי הוא שמתברר פעם אחר פעם שאין באמת כללים. פעם אחר פעם אנחנו מגיעים למשחק כדורגל, ומגלים שהממזרים שינו את הכללים או גילו לנו שבעצם יש כלל נוסף, שמעולם לא היה ידוע לנו, שבמקרה מתאים לאידאולוגיה ולאג׳נדה של המערכת.
אני לא נלחם פה את המלחמה של ארי רוזנפלד ושל אלי פלדשטיין ולא את המלחמה של א׳ מהשב״כ. המלחמה נועדה להגן עלינו, האזרחים. המלחמה הזאת נועדה להגן על מערכת אכיפת החוק עצמה. מי שלא מבין את הנזק המשוגע שהמערכת הדורסנית ונטולת המודעות העצמית הזאת יוצרת – מוזמן לגשת לתחילת הטור ולראות מה היו התוצאות ההרסניות של ההתנהלות הזאת בתקופת הקורונה. נזקים במיליארדים על גבי מיליארדים. קיטוב, שנאה, חוסר אמון, מנגנון השמדה עצמית ועשיית דין עצמי וקהילתי.
המערכת היום מרגישה שהיא על הגל, אבל לכל הפעולות הללו יש מחירים בטווח הקצר ובטווח הארוך.
נעם סולברג הוא השופט עם האינטליגנציה הרגשית והאינטליגנציה החברתית מבין כל שופטי בית המשפט העליון כיום, לצד שורת מעלות נוספות שנתברך בהן. גם חבריו לכס השיפוט נתברכו בחוכמה, בזריזות ובכושר התנסחות. אבל סולברג התברך במה שלצערי הם לא זכו לו: הבנה חברתית ורגשית של הסיטואציה שאנו נמצאים בה.
אין ציטוט נכון יותר לסיים עימו את הטור מאשר דברי התוכחה המדויקים שכתב סולברג לעמיתיו, הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק ארז, בפסק הדין שעסק בדרכי מינוי נציב שירות המדינה (נושא שמצדיק טור שלם בפני עצמו):
״אכן, לעיתים הפער בין המשפט המצוי לזה הרצוי יכול לעורר תסכול; אולם שומה עלינו להישמר מפני דילוג על הראשון, על מנת להגיע אל האחרון. אף אם לעיתים ניתן לסייע בצמצום הפער בין השניים, הרי שככל שנמתח את החבל יתר על המידה – סופו להיקרע. אלה המגבלות המוטלות עלינו מעצם תפקידנו; זוהי חובתנו״.
דברי פי חכם – חן.
לתגובות: gravishai@gmail.com
